פסק דין אפרופים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסק דין אפּרופים[1] הוא פסק דין של בית המשפט העליון שניתן ב-6 באפריל 1995, והיווה ציון דרך משמעותי בעניין פרשנות החוזה במשפט הישראלי.

השופט אהרן ברק קבע במסגרת פסק דינו, שהפך להלכה מחייבת, כי הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973‏[2], אינה מחייבת פרשנות החוזה בשני שלבים (תחילה בדיקת לשון החוזה ולאחר מכן, אם הדבר נדרש, בדיקת הנסיבות החיצוניות), אלא באופן חד שלבי שתכליתו בירור אומד דעת הצדדים, באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות גם יחד:

"בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם. בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה."

מבקריו של פסק הדין טענו, כי הוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית ומשפטית בהקשר לפרשנות חוזים.

בינואר 2011 התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים, שנועד לשנות את הלכת אפרופים ולהגביר את הוודאות המשפטית, אולם צפוי שיעבור זמן עד שתתגבש פרשנות מובילה של התיקון. בפסק הדין העיקרי שעסק בתיקון,[3] עמדת הרוב היא שהתיקון דווקא חיזק את הלכת אפרופים.

רקע

הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים, כנוסחו לפני שתוקן ב-17 בינואר 2011, הייתה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". בהתאם לכך התגבש מבחן דו-שלבי לבדיקת אומד דעת הצדדים, על פיו יש לבדוק קודם את לשון החוזה ורק לאחר בדיקה זאת, אם אומד הדעת אינו ברור, לבדוק את הנסיבות החיצוניות.

המחלוקת

במסגרת המאמץ של משרד השיכון לעודד בניית דירות רבות לצורך קליטת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, חתם משרד השיכון על חוזים עם קבלנים שונים, ובהם חברת אפרופים (Aprofim), שבהם הובטחו תמריצים לקבלנים, ובכללם התחייבות של המדינה לקנות דירות שהקבלנים לא יצליחו למכור. התחייבות שונה ניתנה לגבי בנייה בפריפריה ובנייה במרכז הארץ. על בנייה במרכז הארץ התחייבה המדינה לקנות עד 50% מהדירות, בעוד על בנייה בפריפריה התחייבה המדינה לקנות עד 100% של הדירות. החוזה כלל גם סעיפים שנגעו לסכום שיופחת ממחיר הדירות במקרה של איחור. בחוזה הוצגו שני סוגים של איחורים: איחור בסיום הבנייה ואיחור בבקשה מהמדינה לרכוש דירות. אולם, בעוד החוזה מציב בבירור את סכום ההפחתה על שני סוגי האיחורים לגבי בנייה במרכז הארץ, לגבי הבנייה בפריפריה הוצג בבירור רק סכום ההפחתה לגבי איחור בבקשת רכישת דירות.

בעקבות איחור של מעט מעל חודש בביצוע הבנייה על ידי חברת אפרופים, נכתה המדינה מהתשלום לחברה 6% ממחיר הדירות, על סמך טענתה שסעיף 6(ח)(3) בחוזה קובע ניכוי של 5% על כל חודש איחור בביצוע הבנייה. חברת אפרופים פנתה לבית המשפט בדרישה לקבלת תשלום מלא, בטענה שסעיף 6 (ח)(3) נוגע לאיחור בבקשה לקניית דירות ולא לאיחור במסירת הדירות. לשון סעיף 6 (ח)(3) הייתה:

במקרה של מימוש התחייבות רכישה בפרויקטים שלגביהם ניתנת התחייבות רכישה בשיעור של 100% לאחר תום תקופת הביצוע, ינוכה ממחיר הדירה שייקבע כאמור בסעיף קטן (1) לעיל, סכום בשיעור של 5% בגין כל חודש שלאחר תקופת הביצוע.

תביעתה של החברה נתקבלה בבית המשפט המחוזי על ידי השופט צבי טל, שכתב שפירוש זה מתחייב מלשונו הברורה של הסעיף וכן מהיותו חלק מסעיף 6(ח). פסק הדין של המחוזי הפנה לשם השוואה לסעיף 6(ז), שעניינו הפחתת המחיר בשל איחור בביצוע הבנייה בפרויקטים של דירות במרכז הארץ, ובו נאמר במפורש, שדירות ש"ביצוען הושלם לאחר תום תקופת הביצוע שבחוזה הספציפי...".

המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון, וערעורה התקבל ברוב של שניים נגד אחד. השופט אליהו מצא, בדעת מיעוט, סמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אולם השופט דב לוין כתב:

סעיף 6(ח)(3), אשר מתייחס במפורש רק לפרויקטים מן הסוג השני, אכן מנוסח באופן דומה לסעיפים 6(ח)(1) ו-6(ח)(2), ולכאורה על-פי לשונו עוסק גם הוא בהשתהות בהגשת הבקשה למימוש. אולם אם נפרשו כך, נגיע לתוצאה שאיננה הגיונית, שכן ייווצר מצב של "כפל סנקציה" לגבי פרויקטים מן הסוג השני במקרים של השתהות בהגשת הבקשה למימוש, והיעדר כל סנקציה על איחור בביצוע הבנייה לגבי פרויקטים אלה.

— השופט דב לוין, פסק דין אפרופים

לאור זאת קבעו השופטים לוין וברק, שיש לפרש את החוזה על פי תכליתו ולא על פי לשונו וקיבלו את עמדת המדינה.

בקשה של חברת אפרופים לדיון נוסף נדחתה על ידי השופטת טובה שטרסברג-כהן בנימוק ש"אין פסק הדין מבטא גישה חדשנית או מהפכנית בפרשנות חוזה"[4].

הלכת אפרופים

בפסק דינו הרחיב השופט אהרן ברק והציג השקפה מפורטת על דרך פרשנות חוזים. בסיכום ביניים הציג את עיקרי השקפתו[5]:

  • חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתוכנית אשר הצדדים בקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה, אם לאו. זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני.
  • לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" – כלומר, יש לו עיגון – מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה.
  • אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על ידי הצד האחר
  • אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים בהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלוונטי לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת לפני השופט, על פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך "אופייה מהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים...". זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא. הוא נגזר משיקולים של הגיון.
  • תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ("אומד דעת הצדדים") והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעת הצדדים") על העליונה.
  • זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית, נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת.
  • הנה כי כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא-ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות.

השפעה

הלכת אפרופים הייתה להלכה המצוטטת ביותר בדיני חוזים, ובמהלך השנים יושמה במגוון תחומים ובין השאר שימשה לפרש הסכמים קיבוציים, שטרות, חוזה אחיד, צוואות, כתבי התחייבות חד-צדדיים ופטנט[6].

פרופ' איל זמיר כתב שחשיבות פסק הדין לא נבע מתוצאתו האופרטיביות ואף לא נבעה מה"חידוש" שלטענתו כלל לא היה בו. לטענתו: "חלק מההסבר לתגובות שעורר פסק הדין נעוץ באופן הכתיבה של פסק הדין, ברמות הגבוהות של הכללה והפשטה שבהן הוא מצטיין וברטוריקה החזקה, הפולמוסית, הנחרצת והאקדמית שלו. הסבר נוסף, שאף הוא קשור להבחנה בין כתיבה שיפוטית לכתיבה אקדמית, נעוץ באקטיביזם השיפוטי הגלום בין שורותיו של פסק הדין."[7]

צוואות

השופט אהרן ברק ציין שגם בענייני צוואות, יש מקום לפרשנות במובן הרחב אשר אינו נצמד ללשון החוזה, אולם השאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם כללי הפרשנות הדו שלבית של צוואות התבטלו בעקבות פסק דין אפרופים[8]. השופט ניל הנדל ציין שניתן להסתייג מן ההישענות על הלכת אפרופים, בכל הנוגע לפרשנות צוואה, בחמישה מישורים, הכוללים את ההבדל בין חוזה הנכרת בין שני צדדים המשפיעים על תוכנו לצוואה לה יש רק צד אחד הקובע את תוכנו, כוונת המחוקק בחקיקת חוק הירושה, השוני המהותי בין דיני חוזים לדיני ירושה והשאלה הפתוחה האם התיקון לחוק החוזים שינה את הלכת אפרופים[9].

ביקורת

על הלכת אפרופים נמתחה ביקורת רבה, בטענה שהיא פוגעת בעקרונות של ודאות מסחרית, ונטען שלביקורת שותפים רוב עורכי הדין[10]. על פי הביקורת, אם עד פסק הדין יכול היה צד להסתמך על לשון ברורה בחוזה, מעתה גם ודאות זו כפופה לפרשנות שפסק דין אפרופים נותן לה מרחב רב של אפשרויות, וגמישות רבה מעבר לטקסט הכתוב. היו שטענו שאנשים חוששים לפנות לבית המשפט כדי לאכוף קיום חוזים מכיוון שקשה לצפות מה תהיה התוצאה בגלל הלכת אפרופים[10].

אחד ממבטאי הביקורת היה הפרופ' דניאל פרידמן. לטענתו[11], העקרונות התאורטיים מאחורי הלכת אפרופים הם נכונים, אולם היישום המרחיב של עקרונות אלו הפך כללים המיועדים למקרים יוצאי דופן לכללים הקובעים את הכלל, באופן ש"יצר תחושה שלפיה אין בנמצא חוזה ברור, הכול פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות". במקרה הספציפי של אפרופים, לטענת פרידמן, היה צריך להימנע מסטייה מלשון החוזה ממספר סיבות:

  1. החוזה נוסח בעזרת עורכי דין;
  2. כלל בסיסי קובע שחוזה אחיד יש לפרש לרעת המנסח;
  3. קיים כלל פרשנות נגד סעיפי חילוט וקנסות ולמצער יש לפרש סעיפים כאלו בצמצום;
  4. אילו רצתה בכך יכלה המדינה לתבוע את אפרופים על הפרת חוזה.

ביקורת נוספת וכללית יותר בוטאה בידי הפרופ' גבריאלה שלו וד"ר אפי צמח. לדבריהם, הלכת אפרופים פוגעת בחלוקת הכוח הראויה בין בית המשפט לבין צדדים לחוזה וסוטה מהמטרות הבסיסיות של דיני פירוש החוזה. לדבריהם: "אין להתעלם מכך שהלכת אפרופים מעניקה תפקיד חשוב, חשוב מדי, לשופט ולפרשן בגיבוש כוונת הצדדים... ונותנת משקל רב, רב מדי, לעקרון תום־הלב בתהליכי הפירוש וההשלמה. אין זה מיותר להזכיר כי עקרון חופש החוזים הוא - עדיין - העקרון החשוב ביותר בדיני החוזים. עקרון זה אינו קובע רק את החופש להתקשר בחוזים ולעצב את תוכנם, אלא גם את תוקפם וכוחם של חוזים ואת ההגנה המוענקת להם על ידי שיטת המשפט. עקרון חופש החוזים.... מחייב הימנעות מהתערבות בחוזה שנערך מתוך רצון [חופשי]... באמצעות תורת הפרשנות התכליתית מורחבות סמכויות בית המשפט להתערב בחוזים ואף לעצב מחדש את תניותיהם, לעיתים בניגוד לרצונם הברור של הצדדים. חוזה שיצרו הצדדים שוב אינו בשליטתם...".[12]

ביוני 2005 ניצל השופט מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון שהתנגד לדרך בה בתי משפט השתמשו בהלכת אפרופים, פסק דין בפרשת ארגון מגדלי ירקות נ. מ"י שבו נחלקו דעות השופטים כדי להעביר לדיון נוסף בהרכב מורחב את כללי פרשנות החוזים[13]. בדיון הנוסף, בהרכב של 9 שופטים, הביעו השופטים תמיכה בהלכת אפרופים (ויש המכנים את פסק הדין הזה אפרופים השני), אולם שני שופטים: אשר גרוניס ומישאל חשין, יצאו כנגד הרוח הנושבת מהלכת אפרופים, וכדברי השופט גרוניס: "הבעיה איננה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין "צד" לחוזה, ומפני שִכְתוּב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת"[14].

הלכת אפרופים מזוהה עם הנשיא בדימוס אהרן ברק ולאחר פרישתו יש המזהים מגמה לסטות ממנה. מאז מינויו לבית המשפט העליון, התבטא השופט יורם דנציגר כנגד הלכת אפרופים. כך למשל אמר:

יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר.[15]

מנגד, התייחס השופט אהרן ברק לביקורתו של השופט יורם דנציגר ואמר שהיא אינה מגובשת ואינה מציגה עמדה נוגדת[10].

באחד מפסקי הדין נימק השופט אליעזר ריבלין את פרשנותו לחוזה בשלושה גורמים:

  1. לשון החוזה
  2. מכתבי הבנות שהוחלפו בין הצדדים לחוזה
  3. הסביבה הנורמטיבית של החוזה

בהצטרפו לתוצאת פסק הדין, כתב השופט יורם דנציגר כי: "מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו ... ואיני רואה צורך לפנות ל"סביבה הנורמטיבית" של הסכמות הצדדים על מנת לקבוע מה היה תוכן ההסכם". השופט אליעזר ריבלין התייחס לדברי השופט יורם דנציגר, בדברים: "המקרה שבפנינו מטיל אור נגוהות על פרשנותה הברורה של הילכת מגדלי ירקות ... להבדיל מהמחלוקת הרטורית שאין בה דבר"[16].

כוח ההתנאה על הלכת אפרופים

קיימת מחלוקת האם צדדים לחוזה יכולים לקבוע בחוזה שהחוזה לא יהיה כפוף לכללי הפרשנות של פסק דין אפרופים. פרופ' גבריאלה שלו וד"ר אפי צמח טוענים שזכות התניה זאת נובעת מכך ש"כוחם של הצדדים לקבוע ביניהם את כללי הפירוש בעניינם - מובן מאליו". לטענתם של שלו וצמח, אפשרות זאת של התניה על פסק דין אפרופים יכולה לעדן את המחלוקת סביב פסק הדין, שכן כל המעוניין בכך יכול פשוט להתנות בחוזים שהוא צד להם שהם יפורשו שלא על פי פסק דין אפרופים[17].

מנגד, פרופ' איל זמיר גורס כי הצדדים אינם יכולים להתנות על הלכת אפרופים. הטעם לכך, לפי זמיר, הוא כי לדין הפרשנות קיימות תכליות נוספות לבד מחשיפת אומד דעת הצדדים[18]. פרופ' שחר ליפשיץ וד"ר אלעד פינקלשטיין הביעו עמדה מסויגת בהקשר זה שלפיה במקרים מסוימים ראוי לכבד את החלטת הצדדים לסטות מדין הפרשנות שנקבע בהלכת אפרופים[19].

באחד מפסקי הדין הפנתה השופטת ענת ברון למאמר של שלו וצמח[20]. השופטת ברון, שכתבה את פסק הדין המרכזי בהכרעה, קבעה בהקשר זה כי "אין מקום ללמוד על כוונה לכאורית של הצדדים ממצג קודם, שעה שהם עצמם שללו במסגרת ההסכם הסופי את האפשרות להיזקק למצגים חיצוניים לצורך פרשנותו". עם זאת, פסק הדין לא הכריע באופן עקרוני ומפורש בסוגיית ההתנאה על הלכת אפרופים.

תיקון החוק

התיקון

ביולי 2009 יזם חבר הכנסת יריב לוין תיקון לסעיף 25(א), על מנת לבטל את הלכת אפרופים. לשון הסעיף שהוצע:

חוזה יפורש לפי תוכנו המילולי. היה תוכנו המילולי של החוזה בלתי מספיק לשם פירושו, יפורש החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות, ובלבד שטענה בדבר תוכנו ותוצאתו של פירוש כאמור נטענה במפורש על ידי צד להליך המשפטי בעניין פרשנות החוזה, במסגרת סיכומי טענותיו.[21]

גרסת ההצעה שפורסמה בקובץ "הצעות חוק" שנה לאחר מכן הייתה שונה לגמרי. היא לא נגעה בסעיף 25(א), אלא הציעה הוספה של סעיף 25(ב2), שלשונו[22]:

"חוזה יפורש באופן שתואם, ככל הניתן, את הפירוש שניתן לו על ידי הצדדים".

כמו כן, מציע התיקון, באמצעות הוספת סעיף 25(ב1), לעגן כלל פרשנות שהוכר עד אותה עת רק בפסיקה, והוא כלל "הפירוש כנגד המנסח".

לאחר דיון בוועדת חוקה חוק ומשפט אושר בכנסת ב-17 בינואר 2011 תיקון לחוק החוזים,[23] שבו הוחלף סעיף 25(א) לנוסח הבא:

חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

התיקון לחוק, מכיל את הוספת סעיף 25(ב1) כפי שהופיע בהצעה, אך ללא סעיף 25(ב2).

ההתייחסויות לתיקון

בדברי תודתו לאחר אישור החוק, אמר חבר הכנסת יריב לוין:

ביטלנו סוף-סוף את הלכת אפרופים שגרמה נזק עצום לחיי המסחר ולוודאות המשפטית, והכנסת, אדוני, וזה דבר לא פחות חשוב, הוכיחה היום שכאשר בית-המשפט העליון קובע הלכה או פוסק פסיקה שאינה במקומה, אנחנו יכולים להתערב, מסוגלים להתערב ויכולים לתקן, ויכולים בסופו של דבר לומר באופן הברור ביותר וגם לעשות.[24]

אולם, הדעות חלוקות האם התיקון אכן השיג את מטרתו. פרופ' נילי כהן והשופט יורם דנציגר הביעו את העמדה שהתיקון השיג את מטרתו[25]. פרופ' נילי כהן כתבה:

"למרות שלשון התיקון של סעיף 25 לחוק החוזים עומדת בניגוד למה שביקש המחוקק להשיג, תכליתו הברורה היא לבטל את כלל הפרשנות העולה מהלכת אפרופים, ולהשיב למרכז הבמה את הצדדים ואת לשון החוזה. סיכויי ההצלחה של התיקון החקיקתי המוצדק, המבקש להשיב את החוזה בחזרה לידי המתקשרים, הם גבוהים ביותר".

השופט דנציגר כתב:

"סבורני, כי אכן ההיסטוריה החקיקתית של התיקון לסעיף 25(א) לחוק החוזים מלמדת כי עסקינן בתיקון מהותי של הוראת החוק העוסקת בפרשנות חוזה, תיקון המבטא את העמדה הנורמטיבית בה בחר המחוקק, עמדה הנותנת משקל מכריע ללשון החוזה"

גם השופט ניל הנדל סבור שהתיקון משנה את המצב המשפטי. כך אמר, בעמדת מיעוט, בפסק דין שעסק בתיקון (עניין המוסד לביטוח לאומי): "התיקון נועד לשנות את המצב הקיים, לא רק לשמור עליו. התיקון נולד בשל הסתייגות מהמצב הקיים, בין אם הסתייגות זו מוצדקת ובין אם לאו".[3] לגישתו של הנדל: "יתרונו של תיקון מס' 2 בא לידי ביטוי בשילוב שבין גמישות בקבלת ראיות להוכחת הנסיבות החיצוניות לחוזה, לבין מתן עמדת בכורה ללשונו המפורשת של החוזה. כאמור, קיימים שני סוגי חוזים. היה ויתברר שמדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו – יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא – ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. משקלה של כל אפשרות במצב האמור תלוי מקרה קונקרטי, תוך שיש לשמור על חשיבותה ומעמדה של הלשון".

לעומת זאת, הפרשן המשפטי יובל יועז[26], פרופ' שחר ליפשיץ[27], פרופ' איל זמיר, פרופ' גבריאלה שלו (במאמר משותף עם אפי צמח), סברו שהתיקון אימץ הלכה למעשה את הלכת אפרופים[17]. לדבריהם של שלו וצמח: "עולה שהתיקון לחוק, כפי לשונו, אינו אלא ברכה סטטוטורית על המוגמר, באשר בא זה ועיגן בכתובים את שכבר נשתרש בהלכה הפסוקה... את הכוח שביקש המחוקק ליטול הצליח הוא דווקא להעמיק".

המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין פרש באופן מפורט את עמדתו בפסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי, וסיכם אותה במילים:

"תיקון זה, בנוסח שהתקבל לבסוף, אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות – מקום, אשר כפי שהובהר לעיל, למעשה כלל לא אבד לה".[3] השופט ג'ובראן הצטרף לעמדתו של ריבלין והשופטת מרים נאור סיכמה את תוצאת פסק דין זה במילים: "לאחרונה פסק בית משפט זה כי התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים ממילא אימץ, למעשה, את הלכות אפרופים ומגדלי הירקות"[28][29].

רבים מהמתייחסים לתיקון לחוק, ובמיוחד בין אלו הטוענים שהוא לא שינה את הלכת אפרופים, ציינו שהתיקון עצמו אינו ברור ובמקום להוסיף בהירות הוא מבלבל עוד יותר. פרופ' שחר ליפשיץ אף טען שהתיקון כלל לא התייחס לנושא העיקרי שהיה מושא לההתנגדות להלכת אפרופים: הכוח שהיא נותנת לבית המשפט לקבוע את תכלית החוזה בניגוד לרצון הצדדים[27]. אהרן ברק תקף את הליך החקיקה ואמר: "מכיוון שהתיקון יוצר חוסר ודאות, יש שתי דרכים: או להמתין שבית המשפט ייתן לזה את הפירוש; או להקים גוף של מומחים לדבר, לגרום לכך שהלכת אפרופים תשתנה אבל בצורה מסודרת."[30]

כפי שצפו מלומדים, נראה שהתיקון לחוק איננו סוף פסוק והוא משמש תשתית איתנה להמשך המחלוקות השיפוטיות בכל הנוגע לדין פרשנות החוזה. בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון למעלה משלוש שנים לאחר התיקון לחוק, עדיין נחלקו עמדות השופטים ביחס לתיקון לחוק. השופטת חיות והשופטת דפנה ברק-ארז סברו כי התיקון לא הביא עמו תמורה משמעותית בדין פרשנות החוזה. מנגד, ציין השופט דנציגר כי:

משנדרשה השופטת חיות לפרשנותו של סעיף 18 להסכם, אני מוצא לנכון להעיר כי דבריה באשר למשמעותו של תיקון מספר 2 לחוק החוזים והשלכותיו אינם מקובלים עלי. כפי שכבר ציינתי בעניין אחר, אין דין פרשנות החוזה לאחר תיקון מספר 2 לחוק החוזים כדין פרשנות החוזה עובר לתיקון, אף אם קיימות דעות שונות בקרב מלומדים אחדים ושופטי בית משפט זה בסוגיה שבנדון. לטעמי, המחוקק אינו משחית מילותיו לריק וההיסטוריה החקיקתית של התיקון כמו גם הרקע לתיקון ולשונו מלמדים לגישתי כי חלה גם חלה תמורה באופן בו צריך שבתי המשפט יפרשו חוזים...

— ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פאראווגי' (ניתן ביום 11.5.2014)

בסוף 2019 התייחס השופט אלכס שטיין בהערת אגב לתיקון. הוא כתב ש"הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, אבל לא כל החוזים נולדו שווים", והציג את החוזים על מנעד שבין "חוזה יחס" שבו הצדדים לא פירטו את תנאי ההתקשרות שלהם ועל כן על השופט מוטלת החובה לקבוע תנאים אלו "על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, [...] מותאמים למטרות החוזה" לבין "חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית". לאחר מכן הוסיף:

"הקניית מעמד בכורה ללשון החוזה אשר נעשתה בגדרו של תיקון מס' 2 לחוק החוזים ... שינתה את המצב המשפטי רק בעבור החוזים הממוקמים במרכז הקשת. ... חוזים הקרובים לחוזה יחס ימשיכו לחסות תחת משטר של פרשנות ערכית רחבה, מאחר שאין להם מקור השלמה אחר; ואילו על חוזים שקרובים יותר לחוזה סגור יחול המשטר של כללים פורמליים שעיקרם פרשנות עובדתית צרה."

השופט עוזי פוגלמן הגיב לשטיין בדברים:

"כפי שציין חברי, הלכת אפרופים, חלה על כל חוזה וחוזה. גם לגישתו, שלפיה "לא כל החוזים נולדו שווים" אני מסכים. כפי שנפסק ברוב דעות ברע"א 3961/10[3] ... תיקון מס' 2 ... אינו אלא אימוץ של הגישה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בהליך הפרשנות, שהיה שמור לה גם בגדרן של ההלכות האמורות."[31].

בעקבות פסק הדין התעורר דיון בין פרשנים משפטיים האם שטיין ניסה לצמצם בפסק הדין את הלכת אפרופים[32]. בקשה לדיון נוסף בפסק דין זה, בנימוק שנפסקו בו שתי הלכות חדשות הסותרות את הפסיקה הקודמת באשר לפרשנות חוזים, נדחה על ידי הנשיאה אסתר חיות.[33]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • גבריאלה שלו, "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)", ספר מישאל חשין, 2009.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2), 265
  2. ^ חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, באתר של משרד התמ"ת
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, ניתן ב־26 בפברואר 2012
  4. ^ דנ"א 2485/95 כמצוטט בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל 06 (10) 105, פסקה 1 לפסק דינו של השופט מישאל חשין
  5. ^ רוב הציטוטים מובאים בעקבות ציטוטיה של השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק דין מגדלי הירקות ועליה נוספו מעט ציטוטים לצורך הבהרה
  6. ^ דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מ"י 06 (10) 105, דברי השופטת אילה פרוקצ'יה, סעיף 3
  7. ^ איל זמיר, השופט ברק ודיני החוזים: בין אקטיביזם לאיפוק, בין חופש החוזים לסולידאריות חברתית, בין שפיטה לאקדמיה, עמ' 45
  8. ^ ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', סעיף 20
  9. ^ בע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 4
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 אלה לוי-וינריב, ‏אהרן ברק ליורם דנציגר: "דבריך דברי הבל ואתה שולף מהמותן", באתר גלובס, 1.6.2010
  11. ^ דניאל פרידמן, לפרשנות המונח "פרשנות" והערות לפסק דין אפרופים, המשפט, יולי 2002.
  12. ^ גבריאלה שלו, אפי צמח, דיני חוזים, נבו, 2019, עמ' 518-519
  13. ^ דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מ"י, ניתן ב־ב' בסיון תשס"ה
  14. ^ דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מ"י 06 (10) 105
  15. ^ ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, פסקה 27
  16. ^ רע"א 3676/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואבנר-איגוד לנפגעי רכב בע"מ
  17. ^ 17.0 17.1 גבריאלה שלו, אפי צמח, דין פירוש החוזה - על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים, קרית המשפט י', התשע"ד
  18. ^ גבריאלה שלו, אפי צמח, דין פירוש החוזה - על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים, קרית המשפט י', התשע"ד, הערת שוליים 60
  19. ^ שחר ליפשיץ, אלעד פינקלשטיין, "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים", משפטים
  20. ^ ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, 23 במאי 2016, פסקה 11
  21. ^ הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון – כללי פרשנות חוזה), התשס"ט–2009 - הצעת חוק של חבר הכנסת יריב לוין מ-27 ביולי 2009 קובץ DOC
  22. ^ הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2) (כללי פרשנות חוזה), התש"ע-2010, ה"ח 335 מיום 5 ביולי 2010
  23. ^ חוק החוזים (חלק כללי) תיקון מס' 2, התשע"א-2011, ס"ח תשע"א, 2273 מיום 26.1.2011, עמ' 202
  24. ^ סטנוגרמה של ישיבה מס' 204 של הכנסת, 17 בינואר 2011, אתר הכנסת
  25. ^ ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, בפסק הדין של השופט דנציגר
  26. ^ יובל יועז, ‏אושר תיקון לחוק החוזים: מהפכת הנגד של הלכת אפרופים נכשלה, באתר גלובס, 23 בינואר 2011
  27. ^ 27.0 27.1 פרופ' שחר ליפשיץ, האם תוסר העמימות מהלכת אפרופים?, באתר TheMarker‏, 2 בפברואר 2011
  28. ^ ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר ואח', סעיף 12 לפסק הדין של נאור
  29. ^ ראו גם ע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום, בו נאור וג'ובראן שבו ופסקו בהתאם לעמדתם בעוד השופט סולברג נתן יותר משקל ללשון
  30. ^ יובל יועז, ‏אהרן ברק: לא מבין איך החוק לביטול הלכת אפרופים התקבל, באתר גלובס, 6.4.2011
  31. ^ ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ב־20 בנובמבר 2019
  32. ^ סערת אפרופים: כל מה שרציתם לדעת על פסק הדין החדש בדיני חוזים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2019
  33. ^ דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ב־19 באפריל 2020
    אתר למנויים בלבד גור מגידו, חיות הבהירה: השמועות על מותה של הלכת אפרופים היו מוקדמות, באתר TheMarker‏, 19 באפריל 2020
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28504787פסק דין אפרופים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פסק_דין_אפרופים&oldid=1412129#פסק_דין_ביבי_כבישים"