פסק דין איתן ענבר נגד ד"ר אסף יעקב
ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואחרים הוא פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ביושבו כבית דין לערעורים. פסק הדין דן בשאלה העקרונית, האם תוכן הרצאה שנאמרה בעל פה מוגן בזכויות יוצרים. בית המשפט המחוזי פסק[1] כי אכן קיימת הגנה על תוכן ההרצאות ובית המשפט העליון אישר מסקנה זאת בערעור.
פסק דין זה ניתן בינואר 2006, והתבסס על חוק זכויות יוצרים המנדטורי מ-1911. כשנה לאחר מתן פסק הדין - עברה הצעת החוק שנדונה בפסק דין זה - והפכה לחוק זכות היוצרים כפי שהוא מוכר כיום[2], לפי החוק החדש "הרצאה" מוכרת כיצירה ספרותית מוגנת.
רקע
התובע, מרצה בדיני הנזיקין, הגיש תביעה נגד סטודנט לשעבר והוצאת ספרים, בגין הפרת זכויות יוצרים על ספר בדיני נזיקין שנכתב על ידי הסטודנט[1] והתבסס לטענת המרצה על הרצאותיו. בית המשפט המחוזי, פסק כי לתובע קמה הגנת זכויות יוצרים בקשר לתוכן הרצאותיו, מאחר שטמונה בהן מקוריות הן בבחירת המקורות, סדר הבאת הדברים, הצגת הרעיונות והנושאים, הדוגמאות, היישום ובחינת התאוריות השונות. עוד הוסיף ואמר כי אומנם הידע המשפטי הוא נחלת הכלל אולם עצם הסידור והארגון של החומר מהווה יצירה מקורית חדשה הראויה להגנה[3]. עוד קבע המחוזי כי שאלת דרישת הכתב, כאמור בחוק, לצורך הגנת זכויות יוצרים באשר למתן ההרצאה איננה נדרשת להכרעה בעניין זה, מאחר שהתובע הראה כי הרצאותיו הועלו על הכתב[4]. לאורך פס"ד, המחוזי סקר את תוכן ההרצאות בהשוואה לספר שכתב הנתבע ומצא דמיון רב בניהם, וקבע כי "קשה להניח שיד המקרה, הביאה לתוצאה כה זהה"[5], עוד קבע כי "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות"[6]. ולבסוף נפסק כי על הנתבעים לחדול מלהפיץ את הספר ועליהם לאספו מכל המשווקים ואף למסור דו"ח רווחים כמו גם רשימה של כל מי שרכש את הספר. וכן נפסקו הוצאות. על פסק הדין זה הגיש הנתבע ערעור לעליון.
טענות הצדדים
טענות המערער
המערער חולק על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הפר זכויות יוצרים בגין פרסום הספר ומעלה שלוש טענות עיקריות לתמיכה בטיעוניו:
- לפי חוק זכות יוצרים, לצורך קבלת הגנת זכויות יוצרים יש דרישה כי יהיה מדובר בכתב, ולטענתו, המשיב לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש, כמו כן טען כי המשיב לא הוכיח את תוכן הרצאותיו; עוד טוען כי הספר מבוסס על מקורות דומים להרצה וכי דיני הנזיקין כשלעצמם אינם מהווים זכות יוצרים, אלא הם בגדר ידיעת הכלל.
- המערער טוען כי לא העתיק את הרצאותיו וכי בין יצירתו לבין תוכן ההרצאות קיים שוני רב, עוד טוען כי התבססות על מקורות דומים אין בה כדי לשלול את זכויות היוצרים בגין יצירתו החדשה ומוסיף וטוען כי ספרו מכיל אף חומר רב שלא היה בהרצאות – ולכן יש לראות בכך יצירה חדשה המוגנת בזכויות יוצרים.
- המערער טוען כי עומדת לו ההגנה המוקנת בחוק לשימוש הוגן, וטוען כי דווקא המשיב הוא זה שעושה שימוש פסול בזכויות היוצרים שבבעלות המערער. ולבסוף אף משיג על הוצאות משפט שנפסקו לחובתו[7].
טענות המשיב
המשיב מתבסס על קביעות בית המשפט ומעלה אף הוא שלושה טיעונים עיקריים:
1. הרצאותיו המרתקות כוללות מימד של חדשנות ומקוריות, וזאת אף על פי שבחלקה נסמכת על ידיעות שונות שהן נחלת הכלל. לטענת המשיב עצם ליקוט המידע הרב, סידורו והפשטתו מבגדיו מהווים בסיס להגנת זכויות יוצרים לפי החוק, עוד טוען כי הרצאותיו אלו קובעו גם בכתב, כך שבכל מקרה עומדת לו הגנת זכויות יוצרים.
2. בין הספר להרצאותיו יש דמיון רב המהווה "העתקה שיטתית וגורפת"[8], ועל כן יש בכך משום הפרת זכויות יוצרים.
3. המשיב טוען בניגוד לטענת המערער כי דווקא הוא (המשיב) פועל כדין, והמערער הוא זה שעושה שימוש בלתי הוגן בזכויות היוצרים המוקנות למשיב. עוד טוען המשיב כי טענה זו של המערער היא טענה חדשה דנדשה שלא הועלתה בהליכים הקודמים, ומסיבה זו דינה להידחות. לבסוף מתייחס גם להוצאות שנפסקו לטובתו במחוזי[9].
הדיון
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור וקבע כי ההרצאות אכן היוו יצירה מקורית לעניין חוק זכויות היוצרים. פסק הדין נכתב על ידי השופטת מרים נאור אשר חלקה את פסק הדין לשלושה נושאים עיקריים:
א. זכויות היוצרים של המשיב בהרצאותיו
ב. הפרת זכויות היוצרים
ג. טענות פרטניות של המערער – העתקה משותפת ממקור שלישי; אפשרויות הביטוי וההגנה על רעיונות; הוספת חלקים מקוריים ביצירתו המהווה למעשה יצירה חדשה המקנה לו את זכויות יוצרים; טענות חדשות בערעור.
א. זכויות היוצרים של המשיב בהרצאותיו
השופטת נאור קבעה שאף על פי שהחוק לא ציין במפורש שיש זכויות יוצרים על הרצאה, היות שסעיף 35(1) לחוק נפתח במילה "כוללת", משמע שאין מדובר ברשימה סגורה[10] והרצאה בהחלט מתאימה לרכישת זכויות יוצרים[11]. נאור ציינה שההרצאות של התובע עומדות בדרישת החוק ליצירה בכתב, בשלוש דרכים עיקריות: 1. מצגות שהוצגו לכיתה במהלך ההרצאות; 2. רישומים שונים שערך המשיב לפני כל הרצאה; 3. סיכומי הסטודנטים[12].
ב. הפרת זכויות היוצרים
טענתו השנייה של המערער הייתה כי ככל שיוכרו זכויות היוצרים של המשיב בהרצאותיו, אלו לא הופרו על ידו מאחר שלא הוכח כי העתיק את ההרצאה. בעניין זה קבעה השופטת הנאורה כי העתקת יצירה יכול שתוכח בראיות נסיבתיות, אם דרך נגישות ליצירה או הדמיון הרב בין היצירות, ודי בכך כדי להגיע למסקנה כי זכויות היוצרים הופרו[13]. בעניין זה מביאה השופטת הנאורה 3 דוגמאות המצדיקות לדעתה את קביעת בית המשפט המחוזי, דוגמאות המצביעות באופן מפורש על מלל דומה עד זהה בחלקו כמו גם ליקוט דוגמאות ומקורות זהים ואף לפי אותו סדר המופיע בהרצאות המשיב[14], כך לדוגמה: בעוד המשיב לימד פרק ב"חובת הזהירות המושגית" בעוולת הרשלנות. וסיים את הדיון סיים בשלוש דוגמאות ספציפיות מהפסיקה. המערער כתב פרק דומה וציין בדיוק את אותם שלושה אזכורים לפי אותו הסדר ואותם מספרי עמודים, בעוד בית המשפט מצא עוד מספר רב של פס"ד אחרים היכולים להמחיש את אותו העניין[15]. עוד קובעת השופטת כי קיימות עוד הקבלות רבות בין הספר להרצאות אם במלל, בסדר הבאת הדברים, בקונטקסט ועוד, ולכן קבעה כי לא נמצא מקום להתערבות במסקנות ביהמ"ש המחוזי, וכי לאור הממצאים המערער העתיק חלקים מהותיים מהרצאות המשיב דבר המהווה הפרת זכויות יוצרים[16].
ג. טענות נוספות של המערער
העתקה משותפת ממקור שלישי
לטענת המערער מכיוון ששני הצדדים הסתמכו על מקור שלישי, לא נתן לטעון כי הדבר מהווה זכויות יוצרים של המשיב, אלא שהדבר בגדר ידיעת הכלל.
אפשרויות הביטוי והגנה על רעיונות
לטענת המערער מגוון האפשריות לכתיבת ספר בדיני הנזיקין אינו גדול, מאחר שמדובר בנושא מאוד ספציפי המכתיב סדר הגיוני להבאת הדברים, ולכן אין לראות בדמיון זה הוכחה להפרה. בשני נושאים אלו קובעת השופטת נאור כי אומנם לצדדים אין בעלות על דיני הנזיקין, אך בהחלט יש בעלות על דרך הביטוי הספציפית, וזו לדעתה הועתקה על ידי המערער[17]. המשיב גם הגיש לביהמ"ש ראשי פרקים ממספר ספרים של מחברים שונים בדיני נזקין ובכולם ראשי הפרקים היו לפי סדר שונה, בניגוד לראשי הפרקים בהרצאותיו בהשוואה לספרו של המערער. עוד קובעת השופטת כי המשיב אומנם לימד את המערער כלי מחשבה וניתוח בהם רשאי המערער לעשות שימוש, אך לא בדרך של הפרת זכויות היוצרים של המשיב, כפי שעשה[18].
הוספת חלקים מקוריים ביצירה המפרה
טענות המערער לפיה הוספת חלקים מקוריים ביצירה המפרה המהווה למעשה יצירה חדשה המקנה זכויות יוצרים – טענה שנדחתה על ידי בית המשפט מאחר שנקבע כי הדבר אינו רלוונטי, שכן לשאלת הפרת זכויות יוצרים יש לבדוק האם הועתק חלק מהותי מהיצירה – כפי שקרה במקרה דנן.
טענות חדשות
המערער לראשונה מוסיף ומעלה שתי טענות חדשות שכפי הנראה בחלקן אינן אלא חלק מטענותיו המועלות בשנית בצורה אחרת: 1. לטענתו המשיב משתמש לרעה זכויות היוצרים המוקנות לו; 2. הספר אותו כתב מהווה שימוש הוגן ביצירה מוגנת. טענות אלו, שלא נטענו בפני ביהמ"ש המחוזי אלא רק במעמד מאוחר זה הודחו על ידי מדיח הכלים לאור תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי[19]. זאת ועוד קובעות השופטת נאור כי בנסיבות העניין אין ממש בטענה בדבר שימוש הוגן. המדובר בספר מסחרי אשר פורסם למטרות רווח. ככל שהמשיב יבחר ביום מן הימים לפרסם הרצאותיו ברבים, יש בכך משום פגיעה ממשית במשיב והדברים רחוקים מלהוות שימוש הוגן בהרצאות המשיב[20]. לעניין טענות המערער לגובה הוצאות המשפט, טענתו נדחתה לאור נסיבות המקרה והפסיקה המקובלת לפיה "הלכה היא, שרק לעיתים רחוקות יתערב בית-משפט זה בפסיקת הוצאות בבית המשפט קמא"[21].
באוביטר לפסק הדין, מעלה השופטת נאור עוד נקודה מעניינת, לפיה מאחר שדיני זכויות היוצרים באים כדי לאזן בין זכויות היוצרים שביצירה לבין חופש הפעולה של הכלל, ומאחר והעתקה יכולה להוות שימוש הוגן ככל שהיא לצורכי לימודים – לפיכך, סטודנט המסכם את שעורי המרצה לעצמו אך גם מעבירם לחבריו ולעיתים אף תמורת תשלום, ייתכן ובכך מפר את זכויותיו הקנייניות של המרצה, מאחר שעל פי החוק הפרת זכויות יוצרים היא פעולה שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים (סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים 1911), וזאת ככל שלא הוסכם אחרת בין המרצה לבין הסטודנט או בינו לבין המוסד הלימודי[22].
הכרעת בימ"ש ופסק הדין
ביהמ"ש מנתח את ההבדלים בין שתי היצירות: 1. ספרו של המערער; 2. הרצאותיו של המשיב. ולבסוף מגיע למסקנה לפיה הספר מהווה העתקה של ההרצאה. בימ"ש מוצא לנכון להגן על זכויות היוצרים של המשיב, על הרצאותיו, מאחר שכפי שנדון והוכח לאורך ההליכים השונים – בהרצאותיו ליקט המערער מידע רב שסודר והופשט לצורכי הלימוד, ובמובן זה מהווה חדשנות ומקוריות שהם סממנים המהווים בסיס להגנת זכות יוצרים לפי החוק. ומנגד קובע בית המשפט כי יש למנוע מתן הגנת זכויות יוצרים לספרו של המערער היות שחלקים מהותיים ממנו הועתקו מהרצאותיו של המשיב. ולבסוף מוסיף וקובע ביהמ"ש כי שיווק הספר המסחרי נעשה שלא בהסכמת המרצה דבר המהווה הפרת זכויות יוצרים, ופוסק הוצאות משפט לטובת המשיב.
השופט אליקים רובינשטיין מוסיף כי קיים עיסוק רב בענייני זכויות יוצרים והפרתן וגם ההגנה על ידע אקדמאי זכתה להתייחסות עוד במפשט העברי, רק ששם אף הוכנס גורם נוסף, האינטרס הציבורי בהגדלת התורה והאדרתה. באותם ימים הייתה פסיקה מסוימת שהתירה פרסום ואף העתקה של דברי תורה אף ללא הסכמת המחבר ובלבד שהיה בכך משום עמידה באינטרס הציבורי של האדרת התורה. אך בסופו של יום רבו האוסרים על המתירים. ובכל מקרה, המקרים שהותרו, כולם, כשאין כוונת רווח מחד ואין הפסד כספי למחבר מאידך – מה שאינו דומה למקרה דנן[23]. עוד מוסיף השופט רובינשטיין כי: "להנמקת חברתי ולתוצאה שאליה הגיעה אפשר לסייע עוד מן העקרונות שפיתח המשפט העברי בתחום זה. אזכיר, למשל, כי החובה לומר דבר בשם אומרו היא מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם (משנה אבות ו' ו'), והעושה כן מביא גאולה לעולם, וכדברי ר' יוחנן, אמורא מרכזי בארץ ישראל, במדרש תנחומא "כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל כי דל הוא' (משלי כ"ב כ"ב)". לעת מצוא, ניתן עוד להוסיף על אלה"[24].
בעקבות פסק הדין
פסק דין זה בצירוף פסקי דין קודמים[25] ומאוחרים קבע מסמרות לצורך זיהוי יצירת מופת שהועתקה מחמת ראיות נסיבתיות, כמו כן קבע והגדיר מאפיינים להגדרת מקוריות יצירה ומתן הגנות עליה[26]. פסק הדין מהווה אבן נגף במשפט הישראלי למתן הגנת זכויות יוצרים גם ליצירה שאיננה בכתב[27], ובלבד שהיא עומדת בסממנים הדרושים להגנת זכות יוצרים כמופיע בחוק.
עוד קבע פסק הדין, כי ככל שמדובר בהעתקה לשימוש מסחרי ללא הסכמת בעל זכויות היוצרים נחלש הטיעון לשימוש הוגן[28].
פסק הדין זה צוטט מאז שפורסם, במעל ל-30 פס"ד חלקם אף של ביהמ"ש העליון כמו גם במאמרים רבים, בדגש על המבחנים לבדיקת העתקה או ייחודיותה של היצירה[29].
לקריאה נוספת
- א.א. בלום, "זכות יוצרים בהרצאות", הפרקליט, כרך י (תשי"ד) 47.
- טוני גרינמן "זכויות יוצרים", מהדורה שנייה (2008) [פורסם בנבו], עמ' 110- 127.
- טוני גרינמן, "זכויות יוצרים", מהדורה שנייה (2008) [פורסם בנבו], עמ' 615- 748
- ד' לוינסון "הגנה של 'שימוש הוגן' בזכות יוצרים", משפטים טז (תשמ"ז), עמ' 430, 431
- שלומית יניסקי-רביד, "קניין רוחני בעבודה- תאוריה, מעשה ומשפט משווה" (2013) [פורסם בנבו], עמ' 489, 527- 528
- תמיר אפורי "חוק זכויות יוצרים" (2012) [פורסם בנבו].
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ע"א 2477/02 אסף יעקב נ' איתן ענבר, [פורסם בנבו].
- ^ חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 5, פסקה 5.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 12 פסקה 11, שורות 1- 4.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 5 פסקה 5, שורה 9.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 13 פסקה 14, שורה 2
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 5- 6 פסקה 6.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 6 פסקה 7, שורה 9
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 6 פסקה 7.
- ^ רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, 258 (להלן: עניין גבע).
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 8 פסקה 9, שורות 1- 6.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 9 פסקה שנייה מלמעלה.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 13 פסקה 12, פסקה שנייה מלמעלה.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 13- 16 פסקאות 14- 17.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 15 פסקה 16.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 17 פסקה 18.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 20 פסקה ראשונה.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 21 פסקה ראשונה.
- ^ תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 22 פסקה 23.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 22 פסקה 24 סיפא; ע"א 578/83 חסונה נ' זכריה, פ"ד מא (1) 689, 693;וראו גם ע"א 77/85 חברת החשמל, מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט (2) 592 והאסמכתאות הרבות שם. עמ' 22 פסקה 24 שורה רביעית מהסוף.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 24 פסקה ראשונה.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 25 פסקה 2.
- ^ ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח', [פורסם בנבו], עמ' 25 פסקה אחרונה.
- ^ ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830.
ע"א 136/71 מדינת ישראל נ' אחימדן, פ"ד כו(2) 259.
ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2) 813, 823.
ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מב(3) 749, 762. - ^ תא (י-ם) 9430/07 שרה שפירו נ' נעמי רגן [פורסם בנבו] עמ' 32- 34, פסקה 30. תא (מרכז) 51479-03-14 ריווחית – תכנות עסקי בע"מ נ' איגור איצקוב [פורסם בנבו], עמ' 15 פסקה 37 תא (ת"א) 38918-12-09 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר [פורסם בנבו] עמ' 23 למטה, פסקה 6ב. תמיר אפורי "חוק זכויות יוצרים" (2012) 143, 148. טוני גרינמן, "זכויות יוצרים" מהדורה שנייה (2008) עמ' 629, 641.
- ^ תא (ת"א) 52923-12-10 שרון רון (שטיבלמן) נ' אלה שונייה [פורסם בנבו], עמ' 13 פסקה 19. טוני גרינמן זכויות יוצרים (התשס"ד) עמ' 114–115, 615.
- ^ תא (מרכז) 1549-08-07 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' ביזנסנט בע"מ [פורסם בנבו] עמ' 52 פסקה 79א. ע"א 9183/09 The football association נ' פלוני [פורסם בנבו], עמ' 20, פסקה 20. תא (מרכז) 1563-08-07 המרכז להוראה דיפרנציאלית בע"מ נ' אופנהיים עליזה, עמ' 12, פסקה 14ד.
- ^ ראו הערות שוליים 30- 31 לעיל.
