פיצרייה
פִּיצֵרִיָּה היא מסעדה המתמקדת בפיצה. בנוסף לפיצה, מנות בפיצרייה יכולות לכלול סלטים, פסטה, ובמדינות מסוימות גם קבב. פיצריות רבות מציעות שירות איסוף עצמי, באופן שבו הלקוח מזמין את המזון מראש או במסעדה, ואוסף את האוכל כשהוא ארוז בקרטון פיצה. פיצריות רבות מספקות גם שירות משלוחים לבית הלקוח, כאשר שליח מעביר את ההזמנה אל פתח בית הלקוח או למקום מוסכם אחר, כל עוד הוא בטווח מרחק מתאים מהפיצרייה. שילוח הפיצה יכול להתבצע ברכב ובקטנוע, ובמדינות רבות הוא מתבצע גם בטוסטוס או אופניים. ניתן להזמין את האוכל במסעדה, בטלפון ובימינו גם באמצעות האינטרנט.
באיטליה, פיצה הייתה מזון לעניים, ולכן הכילה מעט מרכיבים זולים. כשהפיצה צברה פופולריות בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, היא הפכה למזון מן המניין, מהיותה מהירה וקלה להכנה, והפסיקה להיות מזוהה עם עניים. פיצה לא הייתה יקרה במיוחד, אבל כמות המרכיבים, כמו גם איכות המרכיבים, גדלה. פיצה הפכה לנגישה אף יותר כשהומצאו הפיצות הקפואות ומשלוחי הפיצה.[1]
רשתות פיצה פופולריות בעולם הן פיצה האט, דומינו'ס פיצה, פיצה אקספרס ועוד.
היסטוריה
הפיצרייה הוותיקה בעולם, ככל הנראה, שפעילה עד היום היא "Antica Pizzeria Port'Abla" (אנ'), בנאפולי, איטליה. המסעדה נוסדה ב־1738 כמקום קייטרינג לסוחרים, והוסבה למסעדה עם שולחנות, כיסאות וקומה עליונה ב־1830.[2]
אחת מהפיצריות הראשונות נוסדה בנאפולי על ידי רפאל אספוזיטו ב־1830. המסעדה, שפעילה עד היום, נקראת היום "פיצרייה ברנדי" ("Pizzeria Brandi"). הפיצה מרגריטה הראשונה נאפתה ב־1889 בצבעי דגל איטליה כהוקרה למלכה מרגריטה, נסיכת סבויה שביקרה במקום.[3]
בארצות הברית מכירות הפיצה החלו ב־1905, כשגנרו לומברדי התקין טאבון פיצה בבית הקפה שלו, והחל למכור משולשי פיצה.[3]
הפיצרייה הראשונה בפינלנד הייתה מסעדת ג'ובאני שהוקמה בעיר האמינה ב־1961 על ידי ג'ובאני טדשי, שהיה בעסקי הפיצה עד שנות ה־80 המוקדמות.[4][5]
מזון מהיר
בשלהי המאה ה־20 החל המזון המהיר לחולל שינויים במכירות הפיצה. דוכני מזון שהציעו פיצה במשקל (באיטלקית: Pizza al taglio) החלו לצוץ ברחבי איטליה, שאופות פיצה בתבניות מרובעות גדולות הנמכרות בחתיכות קטנות. החתיכות נמכרות עם תוספות שונות מעל, שיכולות לכלול למעלה משני מרכיבים, מלבד גבינה ורוטב עגבניות.
פיצריות שמנוהלות על ידי מהגרים
בהרבה מדינות אירופיות, כמו שוודיה, רבים מבעלי ועובדי הפיצריות בעלי רקע של הגירה. המספרים הגבוהים של עובדי פיצריות מהגרים למעשה קיימים ברוב מדינות ה־OECD.[1]
בשוודיה פיצריות רבות בבעלות מהגרים, ומתופעלות על ידי עסקים עצמאיים קטנים. המודל העסקי הזה החל מיד עם הגעת הפיצה לשוודיה בשנות ה־70.
הסוציולוג הנריק האלטמן הציג מספר סיבות להיותם של מהגרים מחוץ לאירופה בעלים של פיצריות באירופה. בהשוואה לבתי עסק אחרים, הקמת עסק פיצרייה קטן הוא זול, ולא דורש הכשרה מיוחדת. מהגרים חסרי השכלה ורקע תעסוקתי עקב מלחמה או תהליך הגירה קשה, יכלו לבחור בהקמת פיצרייה כחלופה בת־קיימא, אך גם אנשים בעלי השכלה יכולים להתמודד עם לימודים ארוכים כדיל להגיע למקצועם הקודם בשוודיה. הקמת פיצריה היא אפשרות ריאלית לתמוך במשפחה בהשוואה להשקעות ארוכות טווח הנדרשות ללימודים. בעלי פיצריות רבות באים מרקע חברתי בו יזמות מוערכת מאוד, ונפוץ שגם הוריהם היו בעלי עסק משפחתי קטן, או שעבדו בכזה, או לחלופין היו בעלי מלאכה. קשיי שפה גם הם יכולים להשפיע, כך שתקשורת בעסק המסעדות דרך חברים או מקומיים מאפשרים התחלה קלה. אין הרבה עבודות כפיים שלא דורשות הכשרה, כך שהחלופות מועטות.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Hultman, Henrik (2013): Liv och arbete i pizzabranschen, מסת"ב 978-91-7924-260-2, OCLC 940865578, accessed on 27 December 2021.
- ^ Antica Pizzeria Port'Alba, Associazione Verace Pizza Napoletana. Accessed on 18 August 2009.
- ^ 3.0 3.1 http://bestinformationabout.com/the-history-of-pizzerias/
- ^ "Yle TV1". tv1.yle.fi. נבדק ב-9 בינואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sorjonen, Heli: Pizzeria Finlandia, master's thesis in photographic arts, Aalto University 2012, p. 55.
34688793פיצרייה