פיליפ גיבס

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. סר פיליפ גיבס (באנגלית: Philip Gibbs‏; 1 במאי 1877 - 10 במרץ 1962) היה עיתונאי וסופר בריטי שקיבל את עיקר פרסומו כאחד מחמישה כתבים צבאיים בריטים במלחמת העולם הראשונה.

ביוגרפיה

גיבס נולד בלונדון, אביו שהיה פקיד ממשלתי העניק לו חינוך ביתי וטיפח את כישורי הכתיבה שלו ושל אחיו (שניים מהם הפכו לסופרי ידועים בזכות עצמם).

את מאמרו הראשון פרסם בשנת בגיל 16 ב-1894 בדיילי כרוניקל, בשנת 1899 פרסם גיבס את סיפרו הראשון "מייסדי האימפריה". גיבס מונה לעורך ספרותי בעיתון היומי הדיילי מייל, ובהמשך פרסם גם בעיתונים נוספים כמו הדיילי אקספרס והטיימס. בשנת 1909 חשף גיבס מעשה תרמית של פרדריק קוק שטען כי הגיע לקוטב הצפוני.

גיבס במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע גיבס לחזית המערבית ושלח ממנה דיווחים ריאליסטים לגבי מצב הקרבות. מכיוון שדיווחיו של גיבס לא עלו בקנה אחד עם כתבותיה של התעמולה הממשלתית התייאש ממנו הפיקוד הבריטי והורה לו לעזוב את צרפת. לאחר שגיבס התנגד לגירושו הוא נעצר ונישלח בחזרה לאנגליה. זמן קצר לאחר מכן חזר גיבס לצרפת ככתב צבאי ביחד עם עוד ארבעה כתבים בריטיים שהיו מוטמעים בכוחות הלוחמים. ככתב צבאי היו כתביו נתונים לצנזורה חריפה של משרד המלחמה, צנזורה שמנעה ממנו לדווח על התנאים האמיתיים של הקרבות ועל חוסר היעילות של מפקדי הצבא. בזמן המלחמה פרסם גיבס מאמרים רבים ואף מספר ספרים: "נשמת המלחמה" (1915), הקרב על הסום (1917), ו"מבפומה לפשנדל" (1918). בשיחה אישית אמר ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' לגיבס שלו ידעו האזרחים את המציאות הצבאית, הייתה המלחמה מסתיימת ביום אחד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה

אחרי המלחמה פרסם גיבס את סיפרו "עכשיו מותר כבר לספר" (1920) בו הוא כותב את סיפורה של המלחמה בחזית המערבית על כל זוועותיה לפי עדותו האישית וללא הצנזורה שנכפתה עליו בזמן המלחמה, גיבס מספר בפרוטרוט על הסבל שעברו החיילים הפשוטים והקצינים הזוטרים בחפירות. על מותם של עשרות אלפים בקרבות חסרי תכלית שהובילו לכיבוש זמני של השוחות הקדמיות של הגרמנים רק כדי לסגת מהם זמן קצר מאוחר יותר בעקבות המתקפה הנגדית.

גיבס גם אינו חוסך ביקורת מן הקצינים הבכירים שנהגו ברשלנות ובחוסר אכפתיות לחיי חייליהם בכך שניהלו את הקרבות על פי דוגמות מיושנות שאינן מתאימות ללוחמה המודרנית. קצינים שהעבירו את רוב רובה של המלחמה מאחורי מכתבה במטות הצבא שהיו ממוקמים בטירות העתיקות של פלנדריה, או במסעדות המפוארות של חבל שמפיין ומשם תכננו מתקפות חסרות סיכוי או דנו למוות חיילים וקצינים שהואשמו בפחדנות אל מול פני האויב, אויב אותו לא הבינו ואת תותחיו לא שמעו. בפרק הסיכום של הספר מביע גיבס את חששו כי "המלחמה שתסיים את כל הלחמות" איננה אלא הקדמה למלחמת מעמדות עקובה מדם עוד יותר כמו מלחמת האזרחים המתחוללת ברוסיה.

גיבס הזהיר את הממשלה הבריטית ובעיקר את שר המושבות הפזיז ווינסטון צ'רצ'יל לבל יובילו את בריטניה למלחמת עולם נוספת הפעם נגד רוסיה הבולשביקית. גיבס גם חשש כי חבר הלאומים אינו מבשר על עידן של שלום אלא על המשך הדיפלומטיה של בריתות סודיות שידרדרו אל העולם שוב למלחמה. חדירת השלטון הבריטי לאזורי המזרח התיכון ופרס גרמו לגיבס לחשוש כי בריטניה עלולה למצוא עצמה במלחמת קודש מול מיליוני מוסלמים. בספר אחר על המלחמה "מציאות המלחמה" (1920) כותב גיבס על האופן הלקוי של ניהול המלחמה כאשר הוא מבקר נחרצות את מפקד הכוחות הבריטיים הפילדמרשל דאגלס הייג.

למרות הביקורת החריפה שהעביר זכה גיבס לתואר אצולה כהוקרה על שירותו ככתב הצבאי. לאחר המלחמה המשיך גיבס לפרסם מאמרים וספרים, בין היתר היה העיתונאי הראשון שקיבל ריאיון עיתונאי אצל האפיפיור (ייתכן שעובדת היותו של גיבס קתולי סייעה בכך). במלחמת העולם השנייה שימש גיבס זמן קצר ככתב צבאי אך פעל גם כעובד משרד ההסברה הבריטי.

בכל הקריירה שלו החזיק גיבס בדעות ליברליות המזדהות עם האזרח הפשוט. גיבס כתב רבות בעד תנועת הסופרוג'טים שביקשה לתת זכות הצבעה לנשים. הוא כתב על מצוקות החייל הפשוט בשדה הקרב ועל המצב הכלכלי הקשה באנגליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא ביקר את שיטת המעמדות החברתיים את הפערים החברתיים ואת חוסר הסולידריות כלפי החיילים המשוחררים.