פיליס פלגי
| ענף מדעי | אנתרופולוגיה |
|---|---|
| מקום מגורים | רמת השרון |
| מקום לימודים | אוניברסיטת קולומביה |
| מנחה לדוקטורט | מרגרט מיד |
| בן זוג | יואל פלגי |
| תרומות עיקריות | |
| ייסוד תחום האנתרופולוגיה היישומית בישראל | |
פיליס פלגי (1920–2015) הייתה אנתרופולוגית ישראלית. היא נחשבת למייסדת תחום האנתרופולוגיה היישומית בישראל. עסקה בעיקר בממשק שבין אנתרופולוגיה לבריאות הנפש. מזווית זו חקרה מנהגי קבוצות שונות בדרום אפריקה ובישראל. כאנתרופולוגית ראשית בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות פעלה להגברת המודעות של הממסד הרפואי והחברתי למנהגים הייחודיים של העדות השונות בציבור הישראלי. כמו כן יזמה את שילוב תחום מדעי ההתנהגות בלימודי רפואה בישראל במטרה לשפר את יחסי הרופאים עם המטופלים.
ביוגרפיה
פיליס פלגי לבית רבקין נולדה ב־1920 בקייפטאון, דרום אפריקה לשם היגרה המשפחה מליטא.
אביה של פיליס, לויק, היה סוחר בעל תודעה סוציאליסטית שתמך בשוויון לשחורים ואף חשף את ילדיו וביניהם את בתו פיליס לבעיותיהם.
כבר בגיל 16 החלה את לימודיה לתואר הראשון במדעי החברה באוניברסיטת קייפטאון ושלוש שנים לאחר מכן השלימה את התואר השני. את עבודת השדה בחרה לערוך בקרב קהילה של "צבעוניים" (דרום-אפריקנים שאינם שחורים ואינם לבנים) והייתה פעילה בסיוע לאוכלוסיית השחורים.
בגיל 20 הייתה גם שותפה ליסוד תנועת נוער ציונית סוציאליסטית והייתה חברה בהנהלת התנועה.
את התואר השלישי השלימה מאוחר יותר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בהנחיית פרופסור מרגרט מיד, האנתרופולוגית הנודעת. הדוקטורט עסק ב"מאפיינים תרבותיים ועדתיים בבריאות הנפש".
ב־1944 התנדבה לצבא דרום אפריקה ואיתו הגיעה לקהיר, לצלב האדום ולסוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א. בד בבד פעלה בארגון ה"הגנה" וב"המוסד לעלייה ב'" בקהיר.
בדצמבר 1946 ייצגה פיליס את תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית הדרום אפריקאית בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים אחרי מלחמת העולם השנייה בבזל, שווייץ.
בשנת 1945, בעת שהותה בקהיר, הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, יואל פלגי, מצנחני היישוב, שחזר אז מאירופה. יואל השתייך לקבוצה של 37 שליחי "ההגנה" שנבחרו לצנוח באירופה הכבושה כדי לארגן הצלה של יהודים. רובם צנחו, 12 מחברי הקבוצה נפלו בשבי ו 7 הוצאו להורג על ידי הנאצים ביניהם שני חבריו לחולייה בהונגריה, פרץ גולדשטיין וחנה סנש, שנתפסו ונרצחו. בעקבות שליחותו באירופה חיבר יואל פלגי את ספרו "רוח גדולה באה".
בשנת 1947 עלתה פיליס ארצה והצטרפה לקיבוץ מעגן בעמק הירדן, קיבוצו של יואל, שאותו עזבו כעבור שנים אחדות.
בשנת 1953, כדוקטורנטית צעירה, שחזרה מלימודים בארצות הברית, מונתה פלגי לאנתרופולוגית הראשית הראשונה בישראל על ידי ד"ר לואי מילר, גם הוא מדרום אפריקה, שהיה ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות וממייסדי התחום בישראל.
עבודתה במשרד הבריאות נמשכה כ־25 שנים עד לפרישתה בשנת 1978.
בראשית שנות 1960 עת כיהן יואל פלגי כשגריר ישראל בטנזניה, הרצתה פיליס באוניברסיטה בדאר א-סלאם ויעצה לממשלה בנושאי נשים וילדים.
ב-1969 הייתה פלגי שותפה ליישום הרעיון של בריאות הנפש בקהילה ביוזמת ד"ר לודוויג טרמר וד"ר לואי מילר, שהיו באותה עת ראשי שירתי בריאות הנפש במשרד הבריאות.
המטרה הייתה למנוע אשפוזים בבתי החולים הפסיכיאטריים או לקצר את משך האשפוז ולטפל במשתחררים בקהילה.
המרכז הקהילתי הראשון לבריאות הנפש הוקם ביפו בסוף שנת 1970 וכלל יחידות לבני כל הגילים ולכל מדרג האבחנות. אוכלוסיית היעד באזור אופיינה ברקעים תרבותיים שונים, הן של יהודים בני כל העדות והן של רוב הדתות והצורך באנתרופולוג מנחה היה רב.
אחד ההישגים הגדולים של פיליס היה בכך שהצליחה לשבץ תקן של אנתרופולוג במסגרת של בריאות הנפש אך ההישג של העסקת תקני אנתרופולוגים במערכת הבריאות לא הועתק ליחידות אחרות ולא נשמר לאורך שנים, ההישג שנחשב כל כך מתקדם בעיני אנתרופולוגים בעולם, נעלם כליל עם פרישתה מהמשרד של פיליס פלגי.
במקביל לפעילותה במשרד הבריאות, בשנת 1970, הייתה פלגי בין המייסדים של המחלקה למדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב וגם בכך הייתה חלוצה. היא שמה לה למטרה לפתח בקרב פרחי הרפואה כישורים של רגישות חברתית "להיות בני אדם" ודרך כך להיות "רופאים טובים יותר". פיליס הוציאה את הסטודנטים לרפואה מהכיתות והפגישה אותם הן עם בעלי תפקידים בקהילה והן עם מטופלים. פלגי לימדה בבית הספר לרפואה תל אביב עד לפרישתה בשנת 1990.[1]
מלבד בבית הספר לרפואה הרצתה פלגי במסגרות רפואיות נוספות כבתי ספר לאחיות, ריפוי בעיסוק ואחרות.
פיליס נחשבת ל'אם" האנתרופולוגיה היישומית בישראל. המונח מתייחס לשימוש בתאוריות ובשיטות המחקר של האנתרופולוגיה לצורך ניתוח ופתרון בעיות ממשיות בתחומים שונים, ביניהם בתחום הרפואה.[2]
נקודת המוצא האנתרופולוגית שלה הייתה שהתנהגות נורמטיבית בחברה אחת עלולה להיחשב פתולוגית בחברה בעלת תרבות אחרת.[3]
הבנה זו הנחתה את פועלה במשרד הבריאות. בשנות ה־1950 התמודדה מדינת ישראל הצעירה עם גלי עלייה המונית על סיכוניה הבריאותיים, הגופניים והנפשיים.
כשנכנסה פלגי לתפקידה במשרד הבריאות גילתה שהגישה השלטת במערך הרפואי הייתה אתנוצנטרית.[4] גישה זו לא רק שלא תרמה לקשר בין המטפלים למטופלים אלא הגבירה את הניכור ואת חוסר שיתוף פעולה בין הצדדים והכשילה את ניסיונות הטיפול. הממסד הרפואי נהג בזלזול כלפי אמונות עממיות של עולים, באשר למחלות ולדרכי ריפוין בייחוד של בני עדות המזרח. דפוסי התנהגות לא מוכרים פורשו כמחלות נפשיות. הגישה השלטת התבססה על ניסיון להנחיל את "יתרונות הציוויליזציה", כדבריה, לאנשים החלשים בחברה. "ראיתי את תפקידי בראש ובראשונה בהגברת ההבנה בקרב אנשי המקצוע, המינהל ומקבלי ההחלטות לגבי האוכלוסיות הפגועות. ניסיתי ליצור לגיטימציה למנהגים השונים של הקבוצות האתניות".[5]
האוריינטציה של פלגי באנתרופולוגיה הייתה פסיכולוגית. פיליס חקרה אמונות עממיות ודרכי התנהגות ייחודיות של הקבוצות השונות: יהדות תימן, מרוקו, עיראק ואחרות. היא ביקרה במושבים ובכפרים בכל רחבי הארץ, למדה את אורחותיהם ואת שלמדה הביאה לידיעת המטפלים. בכך תרמה להבחנה נכונה יותר בין התנהגות נורמטיבית, כלומר מקובלת על הקבוצה, להתנהגות סוטה מהנורמה ולשיפור התקשורת בין מטפלים למטופלים.
פלגי הייתה מומחית ל"גירוש שדים" ועסקה בייעוץ לבתי החולים הפסיכיאטריים הן בנושא זה והן בעזרה לקביעת אבחנה על ידי הבחנה בין הפתולוגיה הנפשית לבין מנהגים עדתיים.
בשנת 1956 יזמה פלגי את ביקורה בישראל של האנתרופולוגית הנודעת פרופסור מרגרט מיד, מורתה מאוניברסיטת קולומביה, כדי לקבל חוות דעת וגיבוי אקדמי ובינלאומי לפעילויותיה. מיד ביקרה במסגרות טיפוליות רבות ובמושבי עולים ברחבי הארץ ונפגשה עם בעלי התפקידים הבכירים במדינה. במפגשים אלה שטחה בפני קובעי המדיניות ואנשי הממסד האקדמי, הטיפולי והפסיכיאטרי את משנתה ותובנותיה באשר לפרויקט הלאומי של בניית אומה וקליטת עלייה. בהרצאותיה שבחה מיד את פלגי ואת פעילות משרד הבריאות.
פלגי חקרה גם את מנהגי האבלות של העדות השונות. לבקשת משרד הביטחון, אחרי מלחמת ששת הימים, כתבה פיליס חוברת המתארת מנהגים אלה. במלחמת יום הכיפורים שרת המידע הזה את משרד הביטחון גם לצורך קביעת תגמולים מיוחדים לאבלים לימי השבעה, לסעודות האבל ועוד ובייחוד איך להתמודד עם השכול.
לתודעת הציבור הרחב הגיעה פלגי דרך התכנית "חיים שכאלה" בטלוויזיה שבה השתתפה ב־1973. באותה עת היה רק ערוץ אחד וקהל הצופים הרב נכבש על ידי דמותה הצבעונית של פלגי, סיפוריה המעניינים וההומור הרב שלה.
פיליס פלגי היא אימן של ד"ר אילנה קופמן (מדעי המדינה) ושל ד"ר ענת פלגי-הקר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, סבתא לארבע נכדות וסבתא רבתא לנינים.
בהקדמה לספרה "מאי-מהות לאימהות" כתבה בתה, ד"ר פלגי-הקר: "גדלתי במשפחה שבה זכותה של אישה, ואף חובתה, לעצב את חייה כרצונה מובנות מאליהן והגשמה עצמית במונחים של קריירה אינה נופלת בחשיבותה מהקמת משפחה, ואף עולה בערכה על דאגה למטלות הבית."[6]
קישורים חיצוניים
- תהילה ז'וכוביצקי, מאה שנים להולדת פיליס פלגי – האנתרופולגית היישומית הראשונה בישראל, מסדרת ההסכתים שאר ירקות – בריאות הנפש ועוד (פרק 11), 5 באפריל 2020
הערות שוליים
- ^ הספד שנאמר בהלווייתה של פיליס פלגי, בעמוד הפייסבוק של "בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם", פרופ' תמר אלאור, 16 ביוני 2015
- ^ ד"ר מלכה שבתאי, "ד"ר פיליס פלגי: אם האנתרופולוגיה הישראלית, האנתרופולוגית היישומית הראשונה, ופורצת דרך בתחומי הרפואה ההומנית, בריאות הנפש והכשרת צוערי רפואה", פרופילים של אנתרופולוגים בישראל: שיתוף מידע בין סטודנטים עבור סטודנטים (עמ' 10–13), אוקטובר 2004 (באתר פקפוק)
- ^ ד"ר לירון שני, "בין אג'נדה מוסרית לכלי מחקרי: אנתרופולוגיה יישומית בישראל", פקפוק 17, מרץ 2010
- ^ ד"ר רקפת זלשיק, עד נפש: מהגרים, עולים, פליטים והממסד הפסיכיאטרי בישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2008
- ^
עופר אדרת, לימדה את הרופאים להיות בני אדם, באתר הארץ, 16 ביולי 2015
- ^ ד"ר ענת פלגי-הקר, מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט, תל אביב: עם עובד, 2005 (פתח דבר והקדמה באתר טקסט)
32816286פיליס פלגי