פח'רי עבד אל-האדי
פח'רי עבד אל-האדי (בערבית: فخري عبد الهادي; ? – 1943) היה מראשי הכנופיות במרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936 בארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי. בתחילתו של המרד, היה מהמארגנים הראשיים של הפעולות הצבאיות עצמן ונחשב למפקד הראשי של כנופיות הטרור.[1] לאחר הגעתו של פאוזי קאוקג'י לארץ ישראל כמפקד העליון של הכנופיות, מונה עבד אל-האדי לסגנו[2] ולמפקד הפלוגות הפלסטיניות שבכוחות המרד.[3][4] ב-1937 התחדש המרד, ובסוף 1938 היה עבד אל-האדי המפקד הצבאי של "כנופיות השלום", שנלחמו בכנופיות המורדים באמצעות טרור נגדי.[5]
ביוגרפיה
פח'רי עבד אל-האדי היה מראשי הפלג של משפחת עבד אל-האדי שישב בכפר עראבה בנפת ג'נין. על פי יעקב שמעוני, היה עבד אל-האדי "ראש שודדים" אלים שישב לא מעט בבתי סוהר על פשעים שונים.[2] בין הפשעים היו מעשי רצח שבוצעו בתקופה העות'מאנית, ורצח נוסף שעליו נדון בתקופת המנדט הבריטי למאסר של 15 שנים.[6]
מפקד כנופיות במרד 1936
בתחילת המרד (מאי–אוגוסט 1936)
משפחת עבד אל-האדי הייתה פרו-נשאשיבית[7] ופח'רי עבד אל-האדי, איש האופוזיציה, ארגן את הכנופיות הראשונות בתחילת המרד הערבי הגדול.[3] במחצית השנייה של מאי 1936, החלו להתארגן חבורות מזוינות שביצעו את ההתקפות המאורגנות הראשונות של כפריים על יישובים יהודיים וגם על יחידות צבא ומשטרה שעסקו בשמירה. חבורות אלו כללו בעיקר פלאחים ובתחילת יוני הן פעלו בכל רחבי הארץ. הבולטים מבין מפקדיהן היו עבד אל-קאדר אל-חוסייני באזור ירושלים, עבד אל-רחים אל-חאג' מוחמד (אבו כמאל) באזור המשולש ופח'רי עבד אל-האדי בצפון הרי השומרון ובעמק יזרעאל.[8] מספרן של החבורות הקבועות גדל בהדרגה. הן מנו בין 50 ל-70 איש, שהקדישו את כל זמנם ללוחמת גרילה. מארגני החבורות, ובהם עבד אל-האדי, נעשו בהדרגה למפקדים הראשיים באזורים בהם התגוררו. עבד אל-האדי פיקד על אזור אל-שעראויה (בין טולכרם לג'נין). בניגוד לעמיתיו המפקדים, הוא לא ארגן את אנשיו בקבוצות בעלות מבנה היררכי, אלא בחבורה גדולה אחת שמנתה כ-100 איש. כאשר הצטרפה אל שורותיו משפחת ארשייד הפרו-נשאשיבית מכפרי אזור ג'נין, גדלו מאד יוקרתו והתמיכה בו, משום שבכך כלל ארגונו את הקבוצות המזוינות שהיו נתונות להשפעתה ופעלו בעראבה, לג'ון, קבטיה ודיר שרף.[9]
בסוף יולי 1936 נפגש עבד אל-האדי עם עארף עבד אל-ראזק ("אבו פייצל") (אנ') (מפקד נפת בני צעב מדרום לטולכרם) ועבדאללה אל-בירותי ליד טובאס במזרח השומרון, בניסיון ראשון לתאם בין החבורות השונות, אולם ניסיון זה ככל הנראה לא צלח. כעבור שבועיים, ב-7 באוגוסט, נפגש צפונית לטובאס עם ח'מיס עקרבאוי, שיח' פרחאן א-סעדי, עבדאללה אל-בירותי ודראר אל-נשאשיבי. במפגש הוחלט ליצור שלושה אזורי פיקוד ולכונן בית משפט עליון לשפיטת בוגדים. המתכנסים הכירו בעבד אל-האדי מפקד כל החבורות שבאזור ג'נין–טולכרם וקבוצה נוספת שפעלה מדרום לטולכרם, בנפת בני צעב. בכך למעשה, הוא הפך באוגוסט לאיש המרכזי במרד.[10]
תחת פיקודו של קאוקג'י (אוגוסט–אוקטובר 1936)
ב-22 באוגוסט 1936, הגיע פאוזי אל-קאוקג'י לארץ ישראל וב-28 באוגוסט פרסם את הכרוז הראשון שלו, מטעם "המפקדה הכללית של המרד הערבי בסוריה הדרומית (פלסטין)". ב-29 באוגוסט נפגש לראשונה עם שלושה מפקדי מורדים מקומיים ובהם עבד אל-האדי, וכעבור ארבעה ימים נפגש עם ששה מפקדי חבורות גדולות, ובהם עבד אל-האדי, שחתמו על הצהרה שהכירה בו כמפקד הראשי של "המרד הערבי בפלסטין". קאוקג'י חילק את אנשיו לארבע פלוגות, על פי מוצאם: עיראקים, סורים, דרוזים ופלסטינים. עבד אל-האדי מונה לפקד על הפלוגה הפלסטינית ונחשב לסגנו של קאוקג'י, המפקד הראשי.[11] קאוקג'י הקים בין היתר גם "בית משפט של המרד", בו נשפטו בוגדים ומרגלים, שהורכב מארבעה אנשים, בהם עבד אל-האדי. "בית המשפט" הזה דן ערבי אחד שגנב רובה מאחד המורדים ל-100 מלקות והריסת ביתו. שלושה ערבים הוצאו להורג בעוון ריגול, שניים מהם במכות. ב"בית המשפט" הזה נידונו גם גנבים ופושעים למיניהם, ופעולתו החריפה עוד יותר את אוירת הפחד שכבר הייתה קיימת.[12]
השומרון המרכזי והצפוני היה האזור היחיד שבו סייעו הנשאשיבים למורדים, וכך זכו עבד אל-האדי ואנשיו לסיוע רב מראש עיריית שכם וממשפחת ארשייד.[13] הפלוגה הפלסטינית מנתה כמה עשרות לוחמים והייתה הפחות מנוסה מבין הפלוגות.[14] ניכר היה פער בין כושרם הצבאי הנמוך של הלוחמים הפלסטינים לבין רמת לחימתם של המתנדבים הזרים המאומנים.[15] מפקדי החבורות האחרות סירבו, ככל הנראה, להשלים עם מעמדו הבכיר של עבד אל-האדי, והלוחמים הפלסטינים רבו עם הלוחמים העיראקים והסורים על מזון. גורמים אלה הביאו לכך שהניסיון לארגן את כל הפלסטינים תחת פיקודו של עבד אל-האדי נכשל, והם נותרו בחבורות נפרדות תחת מפקדיהם המקוריים ותחת מרותו העליונה של קאוקג'י. אף על פי כן, שיבח קאוקג'י בזיכרונותיו את עבד אל-האדי במיוחד.[7]
בגלות 1936–1938
באוקטובר 1936 הופסק המרד הערבי, בעקבות איום השלטון הבריטי בהכרזה על משטר צבאי. בסוף אותו חודש, עזב עבד אל-האדי את ארץ ישראל עם כוחותיו של קאוקג'י לעיראק. לאחר מכן עבר לסוריה בחיפוש אחר תמיכה כספית גדולה יותר.[16] באביב וקיץ 1937 התחדשו מעשי הטרור, בעיקר נגד ערבים מתונים שנחשדו בתמיכה בתוכנית החלוקה שנידונה בוועדת פיל. בעקבות פרסום המלצת החלוקה, נתחדש המרד, אולם בניגוד לשנת 1936, לא לקחו בו הפעם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית חלק. נגד אנשי האופוזיציה נערך מסע טרור, ובתגובה ליחס העוין של הנשאשיבים כלפיהם, הגבירו המורדים את פעולות הטרור נגדם. במהלך שנת 1938 קמו בכפרים חבורות בודדות שנועדו להגן על הכפריים מפני סחיטות המורדים.[17] הנשאשיבים עשו מאמצים רבים להרחיב את חוג הלוחמים במורדים וניסו להעביר לצדם את אחד ממפקדיהם.[16]
עבד אל-האדי קיים קשרים עם האמיר עבדאללה הראשון, מלך ירדן ופרסם בזכות פטרונו החדש מאמר בעיתון הדמשקאי "אלף בא", בעבורו קיבל ממנו תמיכה חודשית. מעשיו אלה העמיקו את הקרע בינו לבין מנהיגי המרד בדמשק. בשלב זה החליטו הנשאשיבים לנסות להעבירו לצדם, ובתחילת מרץ 1938 נפגש עבד אל-האדי בביירות עם פח'רי נשאשיבי, שהציע לו להצטרף אל שורות האופוזיציה. עבד אל-האדי היה מוכן לכך, בתנאי שיקבל ממשלת המנדט חנינה והיתר לחזור לארץ ישראל. אלא שנשאשיבי לא יכול היה להבטיח זאת והשיחה הסתיימה ללא תוצאות. בעקבות זאת, קיבל עבד אל-האדי את הצעתו של עזת דרוזה לשוב לצדם של המורדים תמורת סכום חד-פעמי של 150 לירות ארץ ישראליות ושכר על סך 15 לירות לחודש. אולם הסכם זה לא התממש, משום שמיד אחר כך דרש עבד אל-האדי להכפיל את השכר החודשי. בשלב זה החל הקונסול הבריטי בדמשק להעניק לעבד אל-האדי תשלומים חודשיים, שהיו כלל הנראה גבוהים וסדירים יותר ממה שיכלו נשאשיבי ודרוזה להציע לו, והוא החל לפרסם כרוזים שגינו את הטרור בארץ ישראל. בעקבות זאת, הידרדרו יחסיו עם המורדים עוד יותר והוועדה המרכזית של המרד הפסיקה את שכרו החודשי. בתגובה לכך, איים עבד אל-האדי ב-29 ביוני 1938 לרצוח את דרוזה, אם לא יחודש שכרו החודשי. דרישתו לא נענתה ובעקבות זאת, החל בעידודו של הקונסול הבריטי לארגן חבורה אנטי-חוסיינית מבין הגולים הפלסטינים בדמשק, במטרה לשוב בראשה לארץ ישראל ולהילחם במורדים. הוא שלח לארץ את אחד מאנשיו, כדי להכשיר את הקרקע וליצור קשרים עם אנשים מקומיים. מהר מאד נודע על כך למנהיגי המורדים בדמשק והם הזהירו את אנשיהם בארץ, אולם הם לא הצליחו למנוע את צאתו של השליח. עבד אל-האדי יצא להר הדרוזים, לקח עמו מספר דרוזים שהקונסול הבריטי גייס לחבורתו וב-21 בספטמבר יצא לארץ ישראל.[16]
מפקד "חבורות השלום" 1938–1939
ב-27 בספטמבר 1938 הגיע עבד אל-האדי לארץ ישראל, ובעראבה הבטיחו לו רוב תושבי הכפר את תמיכתם. יחד עם אנשיו, החל לתקוף כפרים שסייעו למורדים וגם את המורדים עצמם. אלה ניסו לכבוש את עראבה, אך נכשלו. עם התגברות כוחו של עבד אל-האדי, נסוגו החבורות שבפיקודם של עבד אל-רחים אל-חאג' מוחמד ועארף עבד אל-ראזק דרומה לאזור שכם–טולכרם. הצלחתו זו באה במקביל להצלחות הצבא הבריטי, מה שהביא לעריקות מחבורות המורדים ולהעזה מצד משפחות מסוימות לצאת נגדם בגלוי. פריד ארשייד, מהמשפחה הכפרית הגדולה בנפת ג'נין, ארגן "חבורת שלום" שלחמה במורדים בשיטותיהם שלהם, ויחד עם אנשיו של עבד אל-האדי התקיף אותם ואת הכפרים שסייעו להם. כוח משולב זה הצליח לגמרי לסלק את המורדים מצפון השומרון.[18]
באוקטובר-נובמבר 1938 החלה התארגנות "כנופיות השלום"[19] שעסקו בביעור כנופיות הטרור הערביות באמצעות טרור נגדי,[20] ועבד אל-האדי היה ממארגניהן העיקריים.[21] העסקן הפוליטי שארגן אותן, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי, היה פח'רי נשאשיבי, מי שהיה בעצמו המסית הראשי ביפו באפריל 1936, ואילו המבצע הראשי היה עבד אל-האדי, המפקד הצבאי שלהן.[5] אל עבד אל-האדי הצטרפו כפרים נוספים ומשפחות נוספות וגם מפקדי חבורות שהסתכסכו עם עמיתיהם, וכוחן של "חבורות השלום" גדל. עם זאת, על אף מלחמתו במורדים, פרסם עבד אל-האדי הצהרה בדבר דבקותו במטרות הלאומיות הבסיסיות של הפלסטינים.[18] מאז הופעת "חבורות השלום", הפכה משפחת עבד אל-האדי מטרה להתקפות המורדים. המשפחה סייעה לשני מנהיגי הכוחות האנטי-חוסיינים בשכם להקים "חבורות שלום" חדשות, שהצליחו לבלום את התקפות המורדים על כפרים ותושבים שסירבו לתמוך בהם, בין היתר באמצעות חטיפת אנשים התומכים במורדים.[22]
ראשי ממשלת המנדט היו נייטרליים והסתייגו מאנשי האופוזיציה. בפברואר 1939 הביע הנציב העליון הרולד מקמייקל בפני שר המושבות את הסתייגותו מפעילותם של עבד אל-האדי ומשפחת ארשייד. הממשלה האזרחית לא סייעה ל"חבורות השלום" וכך גם הבולשת של המשטרה, אך בניגוד אליהם, הצבא כן שיתף עמן פעולה.[23] באוגוסט 1939 מעמדו של עבד אל-האדי בשומרון היה איתן, לאחר שיחד עם הצבא הבריטי הושכן שקט באזור. באותו חודש אף התארח בעראבה לארוחה חגיגית אבא חושי, שהיה ידוע היטב בציבור הערבי בשל פעילותו בארגון "ברית פועלי ארץ ישראל". בסתיו אותה שנה הלך המרד ודעך ובסוף השנה הארץ שקטה. לאחר שחוסל המרד, לא נמשכו היחסים הטובים בין "חבורות השלום" והשלטונות, משום שהממשלה לא רצתה בהמשך קיומו של כוח מזוין שאינו נתון למרותה ועלול להקשות על מאמצי ההתפייסות עם החוסיינים. בהדרגה היא הצליחה לפזר את החבורות ולתפוס חלק מהנשק שלהן.[24]
רציחתו
רציחות הנקמה נמשכו גם לאחר תום המרד, למשך מספר שנים. בין הנרצחים היו גם שני מארגני "כנופיות השלום", פח'רי נשאשיבי בבגדאד ופח'רי עבד אל-האדי בכפר שלו, עראבה.[25] הוא נרצח באפריל 1943 על ידי ח'ליל חלמי עבד אל-האדי, מבני הפלג השכמי של משפחתו. בנו של פח'רי עבד אל-האדי, שַּּוקי, נקם מאוחר יותר את דמו.[26]
הערות שוליים
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 301.
- ^ 2.0 2.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 230.
- ^ 3.0 3.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 297.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 302, 434.
- ^ 5.0 5.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 312.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 217, הערה 149.
- ^ 7.0 7.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 229.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 216–217.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 220–221.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 221–222.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 226.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 227.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 231, הערה 245.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1935–1936, עמ' 109.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 228.
- ^ 16.0 16.1 16.2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299–301.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 296–299.
- ^ 18.0 18.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 301.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, לוח תאריכים, עמ' 435.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 214.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 316.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 303.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 303–304.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 309.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 306.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 229, הערה 17.
26240803פח'רי עבד אל-האדי