פורטל:ספרות/מאמר נבחר/9
חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים, בדרך כלל בסיומו של הטור השירי. סדרת הצלילים החוזרת בשתי המלים מכונה בשם חֶרֶז.
בשפות שונות, ואף בתקופות שונות באותה שפה, נהוגים כללים שונים כדי לקבוע מהו חרוז הראוי לשימוש בשירה. כללים אלו עוסקים בדרך כלל במספר ההגיינים (פונמות) המשתתפים בחֶרֶז, בטבעם (עיצורים או תנועות), ולעיתים אף בהטעמה של הגיינים אלו.
חריזה שימשה במשך מאות בשנים בשירה, בדרך כלל בשילוב עם משקל קבוע. הדוגמאות הראשונות לחריזה נמצאות דווקא בשירה הסינית הקדומה, והטכניקה הופיעה במקביל בשפות הקלאסיות האירופיות (יוונית ולטינית). אחד מתפקידיה המקוריים של החריזה היה להקל על זכירה בעל-פה של טקסטים שיריים, שנועדו לצורכי פולחן ולמטרות אחרות, אך כבר מראשיתה היה לחריזה גם תפקיד אסתטי. תפקיד נוסף של החריזה הוא הסחת דעת הקורא מתוכן השיר. בשירה המודרנית, שהתנערה מחובת הכתיבה בחרוז ובמשקל, משמשת לעיתים חריזה בלתי-סדורה או יוצאת דופן למטרות שונות (על מנת למשוך תשומת לב לשורה מסוימת, לחדוד אלמנטים מוזיקליים בשיר, וכן הלאה).