פועה בר

פועה בר

לידה	12 ביוני 1951 (גיל: 73)
ענף מדעי	אקולוגיה, גאוגרפיה ופיתוח סביבתי
מקום מגורים	ישראל
תרומות עיקריות
אקולוגיה של שריפות, חקר מינים פולשים, ניהול וממשק שטחים פתוחים

פועה בר (קותיאל) (נולדה ב-12 ביוני 1951) היא אקולוגית ישראלית, פרופסור מן המניין במחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכן לשעבר יו"ר האגודה לאקולוגיה ומדעי הסביבה.

ביוגרפיה

בר למדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיכה שם לתואר שני בביולוגיה סביבתית בנושא "הקשר בין קרקע-צמח בחולות קיסריה" בהנחיית פרופ' אבינעם דנין (1977) ודוקטורט בביולוגיה סביבתית בנושא "תחרות בין חד-שנתיים בפרופיל קרקע משתנה" בהנחיית פרופ' עמנואל נוי מאיר (1984). בין השנים 1985 ל-1989 שימשה בר כחוקרת ומרצה בפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון. לאחר מכן עברה לאוניברסיטת בר-אילן ושימשה שם כמרצה בכירה באקולוגיה במחלקות לגאוגרפיה ולמדעי החיים. בשנת 2001 עברה למחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומשמשת שם כיום כחוקרת ומרצה בתחומי הגאו-אקולוגיה.

מחקריה בתחום האקולוגיה של הצמח מקיפים מספר נושאים, שהעיקרים בהם: השפעה של שרפות יער על קרקע, צומח וצמחייה, ותהליכים גאומורפולוגיים, כמו נגר וסחף (שנים 1987–1997); השפעת האדם ושינויי אקלים על הקרקע, הצומח והצמחייה (1990–2000) ונושאים שקשורים באופן ישיר ועקיף לשמירת טבע, כמו השפעות והתמודדות עם מינים פולשניים, שרותי מערכת אקולוגיים ואקולוגיה של דיונות חוף.

לפועה בר יש פרסומים רבים בספרות המדעית (45 פרקים בספרים ו-110 מאמרים בכתבי עת בינלאומיים) והן בספרות הפופולרית. עד היום הנחתה 50 סטודנטים לתארים מתקדמים ומילאה תפקידים אקדמיים רבים ובהם: סגנית נשיא האגודה הגאוגרפית הישראלית, יו"ר האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה, חברה בוועדת העורכים של כתב העת "אקולוגיה וסביבה", נציגת האקדמיה בוועדה הארצית לשמירת טבע וראש המחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנים 2010–2014.

ממחקריה

השפעת שרפות יער על הקרקע, הצומח והצמחייה, נגר וסחף

שרפות יער הן תופעות שכיחות בחודשי המעבר והקיץ בארץ ישראל ובאזורי האקלים הים תיכוניים בכלל. עוצמת השרפה תלויה בכמות הביומסה הצמחית הזמינה לשרפה, מהירות הרוח וכמות האנרגיה הנפלטת מהחומר בזמן השרפה. הטמפרטורות המרביות על פני הקרקע ברוב השריפות באזורים הים תיכוניים נעות בין 100–300 מעלות צלזיוס ואינן עולות על 100 מעלות צלזיוס בעומק 1-2 ס"מ. בתנאים אלו מתפרקים החומרים האורגניים לרכיביהם ומעשירים את הקרקע בחומרי הזנה. לעומת זאת, בעוצמות שרפה גבוהות הטמפרטורות על פני הקרקע גבוהות מ-600 מעלות צלזיוס ובעומק 6 ס"מ אינן עולות על 50 מעלות צלזיוס. בתנאים כאלו מתנדפים חלק מחומרי ההזנה ונמנע תהליך שיקום החיידקים בשכבת הקרקע העליונה בגלל עליית ה-pH לערכים בסיסיים. עושר מיני הצמחים והרכבם לאחר השרפה משתנה גם כן כתלות בעוצמת השרפה ובתדירות השריפות. בדרך כלל המגוון עולה והצמחייה מורכבת בעיקר ממיני צמחים עשבוניים. תהליך ההתחדשות לאחר השרפה והחזרה למצב שהיה לפני השרפה נמשך כ-30 שנה. לאי התערבות בשטח שרוף במהלך 2-4 השנים הראשונות לאחר השרפה יש חשיבות רבה בכל מה שקשור לנגר וסחף. פני שטח מחוספסים כתוצאה מהימצאותו של האפר וחלקי צמחים שלא התכלו. אלה מפחיתים את היווצרותם של נגר וסחף לאורך המדרון. מחקריה של בר בנושא שריפות יער היוו בסיס למחקרים נוספים בעולם.

ההשפעה של קיטוע על ידי קרקע מעובדת על צמחייה ותהליכים אקולוגיים באזור הצחיח למחצה בישראל

חקלאות מודרנית היא אחד הגורמים העיקריים לירידה במגוון ביולוגי והטרוגניות נופית. בנוסף, היא קוטעת את הנוף הטבעי, ומשאירה רק כתמים שאריתיים של בתי הגידול המקוריים. הכתמים שנותרו הם בעלי חשיבות רבה לשימור, ברמות שונות, של החי וצומח המקורי לפני ההפרעה. שטחים טבעיים רבים באזור הצחיח למחצה בישראל קטנו באופן משמעותי בשל פיתוח חקלאי אינטנסיבי במשך 50 השנים האחרונות. תהליך זה יצר כתמים מקוטעים של שיחים ננסיים ים תיכוניים בלב הקרקעות המעובדות. שיחים ננסיים ים תיכוניים נחשבים כאחת מהמערכות האקולוגית המגוונות ביותר בישראל ובאזור הים התיכון בכללותו בשל מיקומם באקוטון שבין שני אזורים ביוגאוגרפיים שונים.

המאפיינים הפיזיים של הכתמים השונים הקשורים למגוון, קומפוזיציה ופריסה המרחבית מראים: (א) מתאם חיובי מובהק בין עושר מינים ושטח / היקף הכתם; (ב) מתאם חיובי משמעותי בין כיסוי רב שנתיים וכיסוי סלע; (ג) הרכב הצמח בכתמים הקטנים יותר (4 דונם) שונה באופן משמעותי מזה שבכתמים הגדולים (10 דונם) ומזה של הביקורת (היבשת); (ד) עושר המינים והרכב צמח בכתמים הגדולים עומדים על 30 אחוזים בדומה לזה של היבשת. אף אחת מהתאוריות הקיימות לא יכולה להסביר את תצפיות השדה. מודל תאורטי מוצע במסגרת מחקר זה ומתאר את הגורמים נוספים המשפיעים על מגוון מיני צמחים וקומפוזיציה בכתמים השונים.

דיונות חוף

המטרה העיקרית של מחקר זה היא לשמר את המגוון הביולוגי הייחודי של דיונות חול חופיות ומדבריות תוך התמקדות באורגניזמים "אוהבי חול" האופייניים לדיונות נודדות. מאז הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, דיונות החוף בהדרגה התייצבו. תהליך זה הוא תוצאה של יצירת אזור חיץ בדיונה, באמצעות איסור על כל סוג שהוא של התערבות אדם. הבעיה היא כיצד למנוע את המשכו של תהליך ייצוב דיונה, וכיצד לקיים את הנוף הרצוי של דיונות חצי יציבות ובלתי יציבות המכילות מכלולים עשירים של מינים "אוהבי חול". מחקר זה נערך במשך חמש שנים במספר אתרים בישראל והמחקר האחרון נערך כדי לבדוק את ההשערה כי הסרת צמחייה מדיונות מיוצבות על ידי אמצעים מכניים יעודד התאוששות מחדש של האורגניזמים "אוהבי החול". נבדקת גם ההשפעה של רעיית גמלים (בעלי חיים היחיד המסוגל לאכול את השיחים) על התבססות שיחים וניידות חול בדיונות חצי יציבות. המחקר בודק כיצד זה משפיע על התאוששות מינים אוהבי חול; צמחים ובעלי חיים (יונקים קטנים, זוחלים, ופרוקי-רגליים שנבחרו), וכן גודל אוכלוסייה, המבנה והמגוון שלהם. סוגיות תאורטיות הנוגעות לסוקצסיה, הפרעות וצמחים כמהנדסי נוף גם נחקרות.

שיטה כחלחלה בדיונות החול החופיות בישראל

שיטה כחלחלה נחשבת בעולם כמין פולש. מטרות המחקר היו: (א) כימות תהליך פלישה ביולוגי (הגעה, התבססות, ושיעורי הפצה) של שיטה כחלחלה בדיונות חוף הים התיכון בישראל; (ב) אפיון דפוסי הפצה ומגמות בתוך בתי גידול שונים במערכת האקולוגית; ו-(ג) כימות ההשפעה של הפלישה בצמחים המקומיים ואופייניים לחולות מישור החוף. תצלומי אוויר מחמש שנים (1965, 1974 1982 1990, ו-1999) נותחו באמצעות GIS ושיטות חישה מרחוק ותצפיות על צמחים נערכו בחלקות עם מינים פולשים וחלקות ביקורת. תוצאות המחקר מראות כי: על פני 34 השנים שנלמדו, השטח המכוסה על ידי שיטה גדל ב־166% בקצב צמיחה שנתי של 2.92%. שלב ההגעה נמשך עשרים שנה. במהלך שמונה השנים הבאות, שלב ההתבססות התקיים, ומאז 1990 השיטה התפשטה בחולות מישור החוף (שלב הפצה). השיטה פלשה גם לשקעים שבין דיונות, אבל אף פעם לא לחולות הנודדים. כל בתי הגידול שנפלשו מתאפיינים בלחות קרקע גבוהה יחסית בהשוואה לבתי גידול סמוכים. כיסוי הצמחייה המקומי ועושר המינים היו נמוכים יותר באופן משמעותי בבתי הגידול שנפלשו. כמו כן, מיני צמחים אופורטוניסטיים גדלו בחלקות הפלישה על חשבון מיני "אוהבי חול". במסגרת המחקר פותח גם מדד שמכמת את השפעת הפלישה ביחס למטרות שימור. מדד זה לוקח בחשבון את הערך היחסי האקולוגי של המינים ("אוהבי חול" אנדמי, נדיר, וכו') והשפע שלהם בבתי הגידול השונים

קישורים חיצוניים

• זהירות מינים פולשים, כתבה בהסתדרות המורים משנת 2010
• שמורת ניצנים, כתבה במבט גאוגרפי
• מסע בין פסגות העולם של לדאק, כתבה במדריך עולמי של ynet משנת 2011
• כל מחקריה שפורסמו ב'אקולוגיה וסביבה - כתב עת למדע ולמדיניות הסביבה'(הקישור אינו פעיל)
• אתר האגודה לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
• האתר האישי של פועה בר במחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב
• שמורות טבע בכף התקווה הטובה
• השרפה בכרמל
• מגוון ביולוגי(הקישור אינו פעיל)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31563285פועה בר