פומרניאן
| קבוצה | כלבי שפיץ |
|---|---|
| ארץ מקור | פומרניה, גרמניה ופולין |
| משקל | 1.9–3.5 קילוגרם |
| גובה | 13-28 ס"מ |
| תוחלת חיים | 12-16 שנים |
פומרניאן הוא גזע כלבים מסוג שפיץ. הוא נקרא על שם האזור פומרניה במרכז אירופה (חלק ממזרח גרמניה וצפון פולין). הפומרניאן הוא צאצא של כלבי שפיץ גדולים יותר, כנראה סמויד או שפיץ גרמני. הגזע נעשה פופולרי על ידי בני המלוכה מאז המאה ה-17. בבעלותה של המלכה ויקטוריה היה פומרניאן קטן במיוחד וכתוצאה מכך מגוון קטן יותר הפך פופולרי בעולם כולו.
היסטוריה
על אף שהם גדולים בהרבה מהפומרניאן המיניאטורי, הדמיון הרב בין כלבי השפיץ בצפון הרחוק וכלבי הפומרניאן מצביע על מוצאם המשותף. בשלב כלשהו התפצלו כלבי השפיץ לגזעים נפרדים. לצד כלבי שפיץ גדולים, ששמשו לציד וגרירת מזחלות, כמו ההאסקי, המלמוט והסמוייד, חיו גם כלבים קטנים יותר, ששמשו לשמירה על בתים. מאותם כלבי שפיץ קטנים התפתח, כנראה, הפומרניאן המיניאטורי העדין.
על שורשיו הקדומים מעידים גם פסלי אבן וברונזה ושלדי כלבים קטנים בעלי מבנה דומה לזה של הפומרניאן, שנתגלו בקברים במצרים העתיקה.
כלבי שפיץ היו פופולריים מאוד בגרמניה כבר בשנת 1500 לספירה. אחד מהם היה ה"צוורגשפיץ" או השפיץ הגמדי, ששימש ככלב רועים מצטיין, ובמספר מקומות אף סחב עגלות וסירות קטנות לאורך תעלות צרות.
כמאתיים שנה מאוחר יותר הפכה המלכה שרלוט, אשתו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה, למגדלת השפיץ הננסי הידועה ביותר בעולם. שני הכלבים, שייבאה המלכה מאזור פומרניה שעל חוף הים הבלטי בגרמניה, עוררו עניין רב בבריטניה. שלא כמו כלבי השפיץ הננסי הגרמנים, שהופיעו בצבעים רבים, הפומרניאן הבריטים היו לבנים. אותם כלבים ראשונים של בית המלוכה היו גדולים בהרבה מאלו של היום.
בראשית דרכם היה משקלם של הכלבים בסביבות 12 ק"ג, בהשוואה ל-2.5 ק"ג - משקלם הממוצע כיום. לנכדתה של שרלוט, המלכה ויקטוריה, הייתה השפעה לא פחותה מזו של סבתה על המראה והפופולריות של הגזע. במהלך ביקור באיטליה, התאהבה ויקטוריה בפומרניאן אדמוני, שחזר איתה לבריטניה. בהשפעתה, הפך לקראת סוף המאה ה-19 הפומרניאן האדמוני הקטן לפופולרי יותר בבריטניה מהטיפוס הלבן והגדול יותר של סבתה.
בשנות השלושים של המאה ה-19 נקבעה דמותו המודרנית של הפומרניאן בתקן הגזע. משקלם ירד ל-4 ק"ג בלבד, ונוספו לו גוני פרווה חדשים.
במאה ה-19 היגר הגזע לאמריקה, והתקבל שם בזרועות פתוחות. כיום נמצא הפומרניאן בין עשרת הכלבים הפופולריים ביותר בארצות הברית. עד לאחרונה הגזע לא הוגדר ככלב עממי בארץ, ואף בחוג הישראלי לכלבים זעירים היו רשומים לא יותר מ-50 כלבי פומרניאן. כיום, המצב השתנה והגזע הולך ומתבסס כסמל סטטוס[1].
מבנה גוף כללי
רוב המאפיינים החיצוניים של הפומרניאן דומים לכלבי הסמוייד, עם כמה הבדלים (בעיקר בממדים). כמו לסמוייד, לפומרניאן יש פרווה כפולה: תחתית רכה ושופעת וחיצונית ארוכה, גסה יותר וישרה. הזנב השעיר והמפואר שלו ממוקם גבוה, ושוכב על הגב. האוזניים ממוקמות גבוה על הראש. התנועה שלו קלילה, חלקה ונמרצת. בניגוד לסמוייד, רוב חלקי גופו קצרים: הלסת, הצוואר, הגב, הרגליים והאוזניים. גובהו לא יותר מ-28 ס"מ. (תקן הגזע הוא בין 19–28 ס״מ, 5-11 אינץ') משקלו נע בין 1.5 ל-3.5 ק"ג[2]. הפרווה מופיעה בגוונים שונים: חום, דבש, אדמוני, שחור, לבן-בז' ושילובים בין הצבעים (בניגוד לסמוייד, שלפי התקן אמור להיות רק בעל פרווה לבנה). בלו מרל אסור על פי תקן הגזע. אין סוגים של פומרניאן, וקיים רק גזע אחד שקוראים לו פומרניאן. כלב גזעי הוא אך ורק כלב בעל תעודת יוחסין.
אופי הגזע
למרות גודלו הזעיר, הפומרניאן הוא אמיץ לא פחות מאבותיו, כלבי המזחלות. הוא מסוגל להתקיף כלבים גדולים ממנו בהרבה, כדי להגן על היקר לו. את האופי הטיפוסי של כלבי השפיץ, אשר נדרכים כמו קפיץ למשמע כל רחש, אפשר לראות גם היום אצל הפומרניאן הערני. לכן הפומרניאן מתפקד כשומר מצטיין. בדרך כלל הזכרים נובחים יותר מנקבות.
אחד ממאפייני הגזע הבולטים ביותר הוא חביבותו ועליזותו הרבה. מקובל לומר על כלבי פומרניאן שאין להם משמעת גבוהה במיוחד. הם עקשנים ובעלי אישיות אינדיבידואלית. לכן אילופם דורש סבלנות. עם זאת, בהשוואה לשאר הגזעים הזעירים, פומרניאן לומד מהר יחסית, ויכולת פתירת הבעיות שלו גבוהה. לפי טבלת דירוג האינטליגנציה של כלבים שפרסם סטנלי קורן, מדורג הפומרניאן במקום ה-23, כשהוא מקדים 56 גזעי כלבים אחרים.
הגזע הובא לישראל בשלהי שנות ה-70 והפך לפופולרי.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ טל גלעדי, פומרניאן, הכלב שעולה יותר מכם, באתר mako, 9 באוגוסט 2018
- ^ Cunliffe, Juliette (1999). The Encyclopedia of Dog Breeds. Parragon. p. 262. ISBN 978-0-7525-8018-0.
31411120פומרניאן