ערדליים

ערדליים וביחיד ערדל, הם מין נעל או מגף העשויים גומי הנלבשים מעל לנעל, לשם שמירתה מפני בוץ, רטיבות וכו'.

על-פי רוב ערדליים מגיעים עד מעט מתחת לברך, אולם יש סוגי ערדליים (כמו בתמונה) שנמוכים אף מהנעל עצמה וכל תכליתם להגן על סוליית הנעל מפני לכלוך או חדירת מים ושלג.

בימים עברו היו נעליים אלו עשויות עור ועץ. כשהרומאים כבשו את גאליה, היא צרפת של ימינו, הם שאלו את סגנון המגף הגאלי, והאצילים אף אימצו בשמחה דגם ערדל מעור אדום וסוליית עץ מגולפת ומקושטת להצגת מעמדם. עם זאת, בדרך כלל באותם ימים לא היו אלו אלא פלטפורמות-עץ מוגבהות שחוזקו אל הנעל הפנימית ברצועות, למניעת מגע של הנעל ברפש בתקופה שדרכים סלולות לא היו נפוצות בערים.

בשימוש המודרני הערדל הוא נעל חיצונית שנועלים בעת מזג אוויר סוער כדי לשמור על זו הפנימית יבשה. ערדליים מיוצרים כיום כמעט תמיד מגומי. עד לגיפור הגומי, סבל החומר מהשפעות של הטמפרטורה, ועם תהליך הגיפור שהביא גודייר השתפר המוצר ובשנות ה-90 של המאה ה-19 היה לערדליים אלסטיים שקל היה לנעול ולחלוץ אותם.

שני הסוגים הבסיסיים של הערדל המודרני הם –

הסוג הגבוה והרחב, שנועד לעמוד בתנאים קשים, עשוי גומי עבה וסוליה כבדה
הערדל הדק והפשוט, העשוי חומרים גמישים וקלים ונועד רק להגנה מפני רטיבות.

הסוג הראשון, לבד מתפקידו בארצות שבהן יש שלג כבד - משמש למעשה גם בארצות כישראל, כחלק מציוד רכיבה על אופנוע בתנאי שטח בחורף, במקרה כזה הערדל עשוי להיות מיוצר מבד לייקרה עבה. הסוג השני, הנמוך - מתאים לערים שבהן ימי גשם מרובים, ובאחדות מהן (כאוסלו) הגיע למעמד של פריט אופנה עירוני שזוכה למגוון עיצובים וצבעים.

ברוסיה יש לערדליים (גָאלוֹשִי) מעמד מסורתי חשוב לצד מגפי לבד רוסיים, הנקראים וָלֵנְקִי, כשהראשונים ננעלים מעל האחרונים אשר אינם חסיני גשם.