עקדת יצחק (קדישמן)

עקדת יצחק
מידע כללי
פַּסל	מנשה קדישמן
תאריך יצירה	1982–1985
טכניקה וחומרים	פלדת קורטן; ממדים:; איל:‏ 700 ס"מ גובה‏ × 800 ס"מ רוחב‏ × 350 ס"מ עומק; נשים מקוננות:‏ 500 ס"מ גובה‏ × 300 ס"מ רוחב‏ × 250 ס"מ עומק;; יצחק:‏ 240 ס"מ אורך‏ × 220 ס"מ רוחק
נתונים על היצירה
מיקום	רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות; תל אביב שבישראל
קואורדינטות	32°04′38″N 34°47′14″E / 32.077277°N 34.787225°E

עקדת יצחק הוא פסל מעשה ידי הפסל הישראלי מנשה קדישמן, שנוצר בשנים 1982–1985 ומוצב ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, בסמוך לבית המשפט. הפסל, העשוי מפלדת קורטן חלודה חתוכה בלייזר, מורכב משלושה חלקים: האיל, יצחק והנשים המקוננות.

בשנת 1972 חזר קדישמן לישראל לאחר שהייה של 13 שנים בלונדון. שנה לאחר מכן, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת כנהג בחיל הרפואה. לאחר המלחמה הגיע לארץ הפסל האמריקאי ג'ורג' סיגל, שהשתמש בקדישמן ובבנו בן קדישמן כמודלים לפסלו "עקדת יצחק". בפסל היה קדישמן אברהם, ובנו – יצחק. אירוע זה נטע בקדישמן את הרעיון הבסיסי לסדרת פסלי עקדת יצחק של שנות ה-80.^[1]

שנת 1982 הייתה שנת משבר בחייו: אמו נפטרה בקיץ, הוא עבר ניתוח מעיים מסובך ובנו התגייס לצבא עם פרוץ מלחמת לבנון. אירועים אלו, ובמיוחד גיוס בנו לצבא, חידדו את רגש האשמה שלו: "כל זה לא היה קורה אלמלא לקחתי את בן ב-72' ואלמלא הכרחתי אותו להיות ישראלי".^[2]

החל משנה זו רואה קדישמן בסיפור עקדת יצחק סמל לקורבן מתמשך של העם היהודי בכלל ושל ישראל בפרט: "עקדת יצחק אינה סמל מופשט בעיניי. היא חלק מן הביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחריי". במהלך שנות ה-80 יצר האמן סדרת פסלים גדולה שעוסקת בנושא, ולא הפסיק לעסוק בו בצורות שונות עד היום. הנושא הפך אצלו למחאה פוליטית כנגד מלחמות בכלל וכנגד מלחמת לבנון בפרט.

הפסל המוצב ברחבת מוזיאון תל אביב הוא השלישי בסדרה. הוא מורכב משלושה חלקים: האיל, פניו של יצחק המת ושתי נשים מקוננות. כולם עשויים פלדת קורטן. האיל הוא הבולט ביצירה, והוא ניצב מעל ליצחק המת. פניו מביעות עצב אבל גם רוע, הניכר בעיניו המחודדות ובזוויות הקרניים המתעקלות מעלה. הנשים ניצבות בצד, צופות ביצחק המת ובוכות כשהן חבוקות זו בזרועות זו.

בכל הפסלים והציורים של קדישמן בנושא זה הוא משנה את המבנה הבסיסי של סיפור העקידה האמיתי: הוא מוציא ממנו את אברהם, הדמות המרכזית, ומחליף אותו באיל, ההופך לדמות השולחת את הבנים אל המוות. האיל הוא ישות בעלת משמעות כפולה: הוא חורש רעה כשהוא שולח את הבנים אל המוות, אך גם מבכה אותם. בדמותו מתגלמים המדינה והאבות.

יצחק עצמו לא ניצל, אלא מת. הפנים החלולות של יצחק המת הפכו לחלק בלתי נפרד מן המילון הצורני של קדישמן בשנים לאחר מכן, כמו למשל ב"שלכת", שהוצב במוזיאון היהודי בברלין, או "גולגולות" המוצב בכיכר המשפחה ביד ושם שבירושלים. בכל הפסלים הן מייצגות את הבנים המתים בקרבות ובזוועות שממיטה האנושות על עצמה. דמויות האימהות הן סמל הלקוח מעולם הדימויים הנוצרי דווקא, בעיקר מסצנת הפִּיֶיטָה, ההורדה מהצלב, ושלוש המריות המקוננות על אותו האיש. תיאורן כאן חותר תחת המיתוסים והאתוסים העומדים בבסיסה של החברה הישראלית. באתוס הישראלי אין מקום לבכיין של הנשים. קדישמן מעניק לנשים ולעצב על מות הבנים מקום מרכזי בפסל. בשנות ה-90 הפך עצב הנשים לנושא מרכזי אצלו, עם פסלי יולדות והמקוננות.^[3]