האמנה החברתית (ספר)
 | |
| כריכת המהדורה השנייה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ז'אן-ז'אק רוסו |
| שפת המקור | צרפתית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1762 |
| מספר עמודים |
מהדורה ראשונה - 271 מהדורה שנייה - 227 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה |
מהדורה ראשונה - הוצאת מאגנס מהדורה שנייה - הוצאת רסלינג |
| תאריך |
מהדורה ראשונה - 1932 מהדורה שנייה - 2006 |
| תרגום |
מהדורה ראשונה - יוסף אור מהדורה שנייה - עידו בסוק |
על האמנה החברתית, או עקרונות המשפט המדיני (בצרפתית - "Du Contrat Social ou Principes du Droit Politique") הוא ספרו של הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שיצא לראשונה לאור בשנת 1762. בספר פורס רוסו את משנתו הפוליטית שהשפיעה על הוגי עידן האורות, על המהפכה הצרפתית, על מנסחי חוקת ארצות הברית, על תנועת הרומנטיקה ועל הסוציאליזם.
הספר, רעיונותיו והשפעתו
בספר הביע רוסו את הדעה כי החברה האידיאלית היא זו שבה כורת האדם אמנה עם עצמו ועם אחיו בני האדם, לא זו שבינו ובין ממשלתו. כמו ג'ון לוק, האמין רוסו שממשלה יכולה להיות לגיטימית רק אם מקור הלגיטימיות שלה הוא העם, בתפקיד הריבון. רוסו טען ש"החברה המושלמת" תישלט בידי "הרצון הכללי" של העם. בעוד שלא הגדיר בדיוק איך ניתן להשיג זאת (ישנן דרכים רבות המתאימות למצבים שונים), הוא הציע שתיערכנה אספות ובהן כל אזרח יוכל לסייע בהגדרת הרצון הכללי. רעיון זה בדבר דמוקרטיה ישירה, העומד בלב הגותו הפוליטית של רוסו, גרם לרבים, הרגילים אל הדמוקרטיה הייצוגית המקובלת במשטרים המבוססים על דמוקרטיה ליברלית, לטעון כי תוכניתו של רוסו אינה ניתנת ליישום.
הספר היה יצירה מתקדמת שהשפיעה על רפורמה פוליטית ומהפכות באירופה ובמיוחד בצרפת. הספר הפריך את המיתוס שהמלך ממונה על ידי האל, וקבע כי רק הריבון, הוא העם, יכול למנות את הרשות המבצעת, כמו גם לפטרה.
הביקורת אותה משמיע רוסו כלפי המשטרים האבסולוטיים של אירופה בזמנו, מובעת היטב במשפט המפורסם הפותח את הפרק הראשון של הספר - "האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". הספר הוא ניסיון לשרטט את הדרך לשחרר את האדם מאזיקיו, ניסיון משפיע ורב רושם, אם כי סוג המדינה אותה הגה רוסו בחזונו לא התגשמה באף מקום בעולם במאתיים וחמישים השנים שחלפו מאז כתיבתו.
מיום פרסומו קנה לו הספר מעריצים, אך גם מבקרים קשים. פילוסופים כאדמונד ברק ראו ברעיונות המובעים בספר סכנה, וניסו להתוות גישות חלופיות, בעוד שפילוסופים כעמנואל קאנט העלו את הספר ואת רעיונותיו על נס.
ההכרה של כותב הספר, כי האדם הוא יצור רציונלי המסוגל להגיע מעצם טיבו להכרעות פוליטיות, ולבטא את רצונו, בצורה של הרצון הכללי, שנויה במחלוקת קשה. יש הרואים בה את אחד הגורמים שהביאו לשלטון הטרור במהפכה הצרפתית, וזאת לעומת החוקה של ארצות הברית שמנסחיה, ובמיוחד עורכי הפדרליסט, ג'יימס מדיסון, ג'ון ג'יי ואלכסנדר המילטון שפעלו בעשור שלאחר פטירת רוסו, פעלו מתוך גישה פסימית יותר, הדורשת כי את רצון העם יבטאו נציגים, וכי העם לא יוכל לבטא עצמו ישירות.
יעקב טלמון, הוגה רעיון "הדמוקרטיה הטוטליטרית" מצא את שורשי הדמוקרטיה הטוטליטרית בתורת "הרצון הכללי" של רוסו כפי שהובעה בספר זה. לדעת טלמון האמונה בחופש והשאיפה לממשו של אסכולות חברתיות מדיניות אוטופיסטיות כקומוניזם מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי, ומכאן קצרה הדרך אל ה"דמוקטטורה". הפיסקה המופיעה בספר א' פרק ז' לפיה "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו, דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי", מקבלת לאור ניסיון המאה ה-20 משמעות חמורה וקשה.
עם כל זאת, חזונו של רוסו הוא חזון רציונלי, הומניסטי ומתקדם לתקופתו. בימינו אנו, ימי תקשורת המחשבים המהירה, והמדיה האלקטרונית על כל סוגיה, יש הקוראים למימוש חזונו לביטוי ישיר של רצון העם בדמוקרטיה ישירה, הנסמכת על תקשורת המונים אלקטרונית המאפשרת לכל אזרח להשתתף בקבלת ההכרעות.
סקירה כללית
מטרתו המוצהרת של הספר "האמנה החברתית" היא לקבוע האם ישנו דבר כ"סמכות פוליטית לגיטימית". בניגוד לספרים קודמים של רוסו, בהם הילל את האדם במצבו הטבעי, מגיע רוסו למסקנה כי המצב הטבעי של האדם הוא מצב אלים וברוטלי, וכי על מנת לצאת ממצב זה, על האדם לכרות אמנה חברתית עם אחיו בני האדם. אמנה חברתית זו תביא לשחרור האדם, שכן היא תעניק לכולם את אותה מידת השוויון ותטיל על כולם את אותן החובות. האדם שהעניק מרצונו את ריבונותו לכלל, באמצעות האמנה החברתית, יהיה אדם בן חורין החי במשטר צודק. אך עם כל זאת, החברה, והמדינה אותה יוצרת החברה, מטילים מגבלות על האדם מעבר לאלו המוטלות עליו במצבו הטבעי. טענתו של רוסו היא כי האדם אינו מחליף מרצונו חירות בשעבוד. על אף שהאמנה אוכפת על האדם חוקים חדשים, במיוחד חוקי הקניין, באמצעות ביטוי רצונו של האדם ב"רצון הכללי" שומר האדם על חירותו גם במסגרת החדשה.
לדעת רוסו כל ממשל, בכל צורה, יש לחלק לשני חלקים. ראשית, יש את הריבון, שהוא כלל האוכלוסייה, המייצג את הרצון הכללי והמהווה את הסמכות המחוקקת במדינה. שנית יש את הממשלה, הנפרדת מהריבון. חלוקה זו היא העומדת ביסוד המבנה שבנה רוסו אשר ראה ברשות המחוקקת את ביטוי הרצון של הריבון, וברשות המבצעת את כוחו של הריבון, ועל השניים להישאר נפרדים.
רוסו סבור כי את הממשל הפועל על פי תוכניתו ניתן ליישם בצורות שונות של ממשלה, ממונרכיה ועד לדמוקרטיה, שכן אותה הממשלה ופקידיה פועלים רק על פי רצון הריבון, הוא העם, שבידו להחליפם כשירגיש את הצורך בכך, וכי שליט השואב את הלגיטימציה לשלטונו מן הרצון הכללי, אינו יכול לסטות מייצוגו של רצון זה מבלי לאבד את הלגיטימציה לשלטונו.
רעיונות עיקריים בספר
על המצב הטבעי
רוסו מתייחס בשלילה למצב הטבעי, אך לא בשל היותו המצב של המלחמה המתמדת אותו ראה הובס בחזונו, ואשר לדעת הובס הצדיק את שלטונו של ה"לוויתן" השליט האבסולוטי, אלא בשל כך ש"בני האדם, החיים באי תלותם המקורית, אין ביניהם קשר קבוע במידה מספקת כדי ליצור מצב של שלום או מצב של מלחמה..." (ספר א' פרק ד'). המצב הטבעי הוא מצב של בערות מתמדת, שעל האדם להימנע ממנו. במצב זה אין כל קניין פרטי, והקניין היחיד הקיים הוא אותם הדברים שלאיש אין חפץ בהם.
במצב דברים זה שולט החזק, לא מכוח הלגיטימציה, אלא מכוח הכוח עצמו. האדם הוא חופשי במצב זה באותה מידה בה הוא חזק. אין לו הגנה מפני האחרים.
מסיבה זו כורתים בני האדם אמנה חברתית, על מנת להסמיך את עצמם להשיג יותר, בעזרת האחרים, מאשר יכלו להשיג במצב הטבעי. הנקודה החשובה באמנה חברתית זו היא מן הלגיטימציה למנהיגות, תוך שמירת החירות, החירות להיות שווה לאחרים, שכן "אין הריבון רשאי לשים על נתין אחד משא שהוא כבד יותר ממשאו של נתין אחר" (ספר ב' פרק ד').
על הממשלה
על פי הספר, כל פעולה חופשית נגרמת באמצעות שני גורמים. הגורם המוסרי, הרצון הקובע את הפעולה, והגורם הפיזי, הכוח שמוציא אותה לפועל. הגוף הפוליטי דומה אף הוא לגוף החי, רצונו מבוטא על ידי הרשות המחוקקת, וכוחו היא הרשות המבצעת (ספר ג' פרק א').
נראה כי הצורה הראויה ביותר לחלוקה מעין זו היא הדמוקרטיה, אך לדעת רוסו הדמוקרטיה אינה מתאימה לאדם, כי אם לאלים, כיוון שהיא דורשת מאזרחיה שלמות, וכשהמדובר בבני אדם "אין לך ממשל שיהא צפוי למלחמות אזרחים ולמהומות פנימיות כשלטון העם או שלטון ההמון..." (ספר ג' פרק ד'). המדינה על פי רוסו היא מונרכיה או אריסטוקרטיה, או שילוב של שיטות הממשל. הריבון, גם המלך, מבטא את הרצון הכללי. על מנת להבטיח זאת תכונסנה אסיפות של העם, בהן ייקח העם חלק פעיל בבחירת הממשלה וקביעת החוקים. על פעולות אלו להתבצע באופן ישיר ולא באמצעות נציגים. דוגמה לכך ראה רוסו ברומא העתיקה בה היה מלך, ושלוש אסיפות עם הידועות כקומיטיה. באמצעות אסיפות אלו כל האזרחים היו מיוצגים. עם זאת המלך היה בעל כוחות בכולן.
באסיפות אלו אל לו לאדם להצביע לפי רצונו הפרטי, אלא לפי רצון הכלל. אם הגוף המבצע פועל כנגד רצון הכלל, הוא שובר את האמנה, ועליו להיות מודח מתפקידו. לשם כך קובע רוסו כי על השליט לקבוע מועדים לכינוס האסיפות, שלא ניתן יהיה לדחותם, וזאת על מנת להבטיח כנגד ממשל הפועל כנגד רצון הכלל.
על הדת
רוסו מתייחס לשתי קטגוריות של הדת - דתו של האדם, ודתו של האזרח. דתו של האדם דורשת רק אמונה פנימית ביצור עליון. דתו של האזרח דורשת דוגמות, טקסים וצורות חיצוניות של פולחן, ודורשת כי האזרח יתייחס לדתות אחרות בשלילה.
רוסו טוען כי קיימת צורה נוספת, הכופה על האדם שני שליטים, שתי ארצות מולדת, שני מחוקקים, ומעמידה את האזרח בפרדוקס. דתות כאלו היו דת הלאמות, הדת ביפן, ודתם של הנוצרים הקדמונים ברומא העתיקה. רוסו רואה בדתות מסוג זה דת שלילית. בשל כך הוא מתרכז בשתי הצורות האחרות של הדת.
הצורה השנייה של הדת היא טובה לקיום המדינה מכיוון שהיא קושרת את האדם אל המדינה באמצעות היצור העליון. לכן, הציות לרצון הריבון הוא ציות לרצון האל. באופן דומה, המוות למען המדינה הוא המוות למען האל. במקרה זה הממשלה היא גם הכהונה (להבדיל ממקרה בו הכהונה היא גם הממשלה). אך גם לכך יש חסרונות, מכיוון שהדת הזו מרמה את האנשים, והופכת אותם למחזיקים באמונות טפלות, מרבה אי סובלנות ומקדמת צימאון דם, שכן היא מורה לאזרחים כי זו חובתם הקדושה להרוג את מי שאינו מאמין בדת זו.
הצורה הראשונה של הדת אינה בעלת משמעות פוליטית רבה. היא אינה מאחדת את האנשים, אך גם אינה מסיתה אותם זה כנגד זה.
על פי רוסו, הדוגמות של הדת האזרחית צריכות להיות פשוטות ומועטות במספרן. הוא נותן מספר דוגמאות חיוביות: "מציאות האלוהות בעלת יכולת, שכל, רצון טוב, ידיעה והשגחה. חיי העולם הבא. האושר של הצדיקים. העונש של הרשעים. הקדושה של האמנה החברתית ושל החוקים" (ספר ד' פרק ח'). הדוגמה השלילית היחידה היא אי הסובלנות, "שהיא אחד הפולחנות שפסלנו".
מפרק חשוב זה בספר נובע הרעיון של הפרדת הדת והמדינה. על פי רוסו, כאשר הכנסייה הופכת להיות הממשלה, הריבון אינו ריבון עוד. אי סובלנות מובילה ישירות לתוצאה זו. מכיוון שכך אין צורך בדת לאומית אחת, אלא שעל כל הדתות לחבוק זו את זו, פרט לדתות המורות למאמינים בהן להיות אזרחים גרועים. דתות אלו אין לסבול.
רוסו נותן כדוגמה לדת כזו את הדת הנוצרית דווקא, וטוען כי הנצרות מטיפה לשעבוד ולכניעות ונוחה לעריצות, וכי הנוצרים נולדו להיות עבדים.
תרגומי הספר לעברית
הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1932 בהוצאת מאגנס שליד האוניברסיטה העברית, על ידי יוסף אור, בעריכת חיים יהודה רות. תרגום זה זכה למספר רב של מהדורות והאחרונה שבהן בשנת 1989. בשנת 2006 יצא בהוצאת רסלינג תרגום חדש של ד"ר עידו בסוק, המלווה במבוא היסטורי על האיש רוסו, ויצירתו, שכתב עמוס הופמן.
ראו גם
- אמנה חברתית - ערך הדן במושג האמנה החברתית בכללותו, מעבר להגותו של רוסו
קישורים חיצוניים
- זאב שטרנהל, החיבור שהוליד את האדם החופשי וגם את רוצחיו, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2006
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
29468482האמנה החברתית (ספר)