סעדיה עמיאל

סעדיה עמיאל (1929 - 8 באוגוסט 1978) היה פרופסור לכימיה ופיזיקה גרעינית ומבכירי מדעני האטום בישראל. הוא היה ממקימי הכור הגרעיני בשורק. בצד היותו מדען הוא היה מעורב בחייה וסבך בעיותיה של המדינה והחברה, מפורצי הדרך בתחום התכנון והחשיבה הביטחונית-אסטרטגית. חתן פרס האוואסי לשנת 1977 על תרומה בולטת בתחום האנליזה בשיטות הגרעיניות.

חייו

ילדות ונעורים

נולד בפולין. בשנת 1936, בהיותו בן שבע, עלה עמיאל עם משפחתו לארץ ישראל. למד והתחנך בחינוך דתי, בתנועת-נוער של "המזרחי" ולמד בגימנסיה הרצליה. בין השנים 1945 - 1946 מאחר שקפץ כיתות, הצטרף להגנה, לגדנ"ע של אז, ומיד עבר לפלוגה הדתית של החי"ש (חיל-שדה). כבר בכיתה יא' היה מפקד בחג"ם שהייתה חלק מפעילות נוער בהגנה.

עמיאל החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למדעי הטבע. במסגרת שנת שירות, שירת בתור נוטר במרכזיית הטלפונים של מפקדת חיל האוויר המלכותי הבריטי (R.A.F.). מדי בוקר היה עולה להר הצופים ללמוד, לוקח איתו את המדים ובערב לובש אותם ונכנס לתפקיד. לאחר חצות היה רץ להעביר דו"ח לשירות הידיעות של ה"הגנה". עקב מלחמת השחרור ערק סעדיה מתפקידו בשירות הבריטי ואת מלחמת השחרור עשה ב"גבעתי" כמפקד כיתה וכמפקד מחלקה. בזמן המלחמה ירד לבן-שמן והיה נתון תחת מצור. "זו הייתה תקופה של עייפות מתישה, אני זוכר את עצמי ישן בעמידה-כמעט, היינו כל כך מעטים. ועמדנו בעומס בלתי רגיל, בתנאי לחץ. יצאנו תוך כדי קרב מבן-שמן".

עמיאל למד בצורה מסודרת מ-1947 במשך חודשיים ולאחר מכן עם פריצת המלחמה נקראו כל חברי ההגנה להצטייד בנשק ולצאת לכיוון העיר העתיקה. רק לאחר שנתיים, ביולי 1949 שב ללמוד בצורה מסודרת. עמיאל ניצל את הזמן ביעילות מרבית. ב-1952 כבר סיים את מרבית הקורסים שהיה עליו לקחת והחל מיד בעבודת-גמר, בכימיה פיזיקאלית. הוא בחר בנושא מודרני ולא נפוץ אז-עבודה באיזוטופים רדיואקטיביים.

לימודים ותחילת המחקר בנושא גרעין

בשנת 1952, בהיותו בן 23, הצטרף לצוות הוועדה לאנרגיה אטומית ושימש בין היתר כיועץ מדעי בנושאי גרעין.

הוא פעל במחלקה למחקר איזוטופים במכון ויצמן ובמסגרת זו סיים את הדוקטורט ב-1954. את עבודת המאסטר בפיזיקה עשה במסגרת המחלקה לפיזיקה גרעינית, למרות שהיה כימאי. ב-1955 נסע לארצות הברית במסגרת הפוסט-דוקטורט והיה לעמית מחקר במעבדות הגרעיניות של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ולאחר מכן במעבדה הלאומית ברוקהייבן שליד ניו-יורק, שם עסק במחקר כימי גרעיני. בארצות הברית שהה במשך שנתיים וחצי.

עם שובו מארצות הברית חזר תחילה רק לתחום המדע הטהור, זו הייתה לו תקופה של פרסומים רבים והתמודדות על מציאת מקומו במערכת המדעית-ביטחונית.

בשנת 1958 הטיל עליו ארנסט דוד ברגמן, שהיה מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, להקים את המחלקה לכימיה גרעינית בכור שבנחל שורק. עמיאל הקים את המחלקה ובכך היה למקימי הכור האטומי הראשון בנחל שורק. לימים הקים את בניין "המעבדות החמות" ובכך אפשר לו ולקבוצות המחקר שלו לפעול באותם כיוונים שהוא חשבם לחשובים, הערכה אשר הצדיקה את עצמה יפה.

רק ב-1961, לאחר שהמציא שיטה מהפכנית לגילוי והפקת אורניום בהוצאה קטנה יחסית, הוא זכה להכרה.

בגיל 33 היה פרופסור לכימיה גרעינית וכימיה של אנרגיות גבוהות, בקתדרה ע"ש מ.ב. קרנצברג של האוניברסיטה העברית ירושלים.

במסגרת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הוא שימש יועץ גרעין במדינות רבות כגון ארצות בדרום מזרח אסיה, טורקיה, יפן, מקסיקו ויוון. כמו כן, היה לחבר בפנלים בינלאומיים והיה לחבר הראשון בוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית ששימש יו"ר בכנסים בינלאומיים בתחום הגרעין.

במקביל לעבודתו כמדען וכאיש במערכת הביטחון בשנים שלאחר מכן, עסק בהוראת כימיה גרעינית ורדיוכימיה באוניברסיטה העברית ירושלים, במכון ויצמן למדע ברחובות, חיפה, באר-שבע ובאוניברסיטת תל אביב.

פעילות פוליטית וביטחונית

עמיאל הצטרף למפלגת רפ"י בשנת 1965 וניסח את מצעה ומדיניותה המדעית (המדע היה בעיניו דרך להגשמת החזון הציוני הלאומי). הוא תלה ברפ"י תקוות להתחדשות פוליטית והתרעננות מחשבתית ציונית וחברתית. מאחר שהיה עובד מדינה הכפוף למגבלות ברורות בשטח זה, הייתה פעילותו הפוליטית במסגרת רפ"י מצומצמת כך שלא היה רשאי להופיע בפומבי ומרבית פעילותו הייתה פנימית והצטמצמה להופעה בפני חוגים סגורים למיניהם.

עמיאל היה בעד האיחוד של רפ"י עם מפא"י להקמת מפלגת העבודה. הוא היה חבר במוסדותיהם המרכזיים של רפ"י ומפלגת העבודה, אך סירב להציג מועמדותו לחברות בכנסת, למרות שהדבר הוצע לו. הוא היה פעיל בצוותי החשיבה של מפלגת העבודה ובמיוחד בצוות לענייני חינוך ומדע. כמו כן, סעדיה הקים עם מספר חברים את התנועה לשינוי שיטת הבחירות והיה חבר בהנהלתה ובנוסף היה ממקימי המכון למחקרי מדיניות ואסטרטגיה (סטרטיס).

משנת 1971 היה יועץ לשרי הביטחון השונים, כמדען בכיר במשרד הביטחון. כמו כן, היה ראש היחידה לתכנון לטווח ארוך במשרד הביטחון (אסטרטגיה חברתית, כלכלית וביטחונית) בין השנים 1971-1976.

כתוצאה מן הידע שרכש, תרם עמיאל לדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית. בזמן כהונתו פתח במסע בארצות הברית שמטרתו שישראל תרכוש ידע אמריקני בנשק גרעיני כדי שתוכל להגן על עצמה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים התזה שלו הייתה שאם הכול יעמוד על מערכת מטה אחת ומערכת תכנון אחת, שתהיה נעולה בקו ישר עם מערכת קבלת ההחלטות, לא יהיה וויכוח מפרה, לא יכוסו כל האפשרויות והאלטרנטיבות, וסופו של דבר שיתבצעו טעויות קריטיות. לכן, שאף לעמוד בראש יחידה עצמאית, נפרדת, לתכנון וחשיבה, יחידה שתיצור את הניגודיות והאתגרים המפרים בתוך המערכת.

עמיאל היה ממארגני המאמץ המדעי של ביטחון ישראל וחלק ניכר מעבודותיו היה בעל אופי חסוי. אחת מהמצאותיו שהותרו לפרסום הייתה עבור חיל האוויר, כפי שתיאר אליעזר כהן בנוגע לפשיטה על נמל התעופה של ביירות (28 בדצמבר) בספר "השמיים אינם הגבול- סיפורו של חיל האוויר הישראלי". "בחשיכה ובדממת אלחוט טסו מעל הים, רואים ואינם נראים. למרות שאורות הזיהוי שלהם היו כבויים, הם "ראו" אחד את השני הודות ללוחיות עשויות מחומר פלסטי רדיו-אקטיבי, שהיו מחוברות לקצות כנפי הרוטור, ובעת סיבובו יצרו מעל המסוק הילה זוהרת. הפנסים הלא נראים למרחוק היו פרי המצאתו של פרופ' סעדיה עמיאל ז"ל, פיזיקאי הגרעין וחבר הוועדה האנרגיה אטומית, אשר נרתם לפתח אותם ביוזמתו של צ'יטה. מפקד הטייסת חיפש אמצעי תאורה לא תלוי במערכת החשמל של המסוק, אשר טווח קרני האור שלו יהיה מוגבל לטווח המסוקים במבנה. פרופ' עמיאל שקד על המצאתו במעבדות הכור הגרעיני בנחל שורק. לוחות אלו הוצמדו לכל מסוקי החייל, ותוך זמן קצר בכל כוח מסוקים המכבד את עצמו בצבאות זרים, שרכשו את הלוחות מהתעשייה האווירית הישראלית. זהו הפטנט הרדיו-אקטיבי הזוהר של פרופ' עמיאל".

מותו

בינואר 1977, לקה בסרטן קטלני במוחו, סרטן מסוג גליאובלסטומה-מוליפורה. בתקופת מחלתו כתב את ספרו "עד כלות". הספר יצא לאור בהוצאת ספריית מעריב.

עמיאל נפטר ב-8 באוגוסט 1978. היה נשוי לאסתר אייזנשטדט (ארדון) ואב לשתי בנות (נוהר ואולה).

בישיבה מיוחדת של הנהלת ארגון מסיימי האוניברסיטה העברית בירושלים הוחלט להקים קרן מלגות לסטודנטים ע"ש פרופ' סעדיה עמיאל כדי לגייס סכומים נוספים ולהגדיל את קרן המלגות אשר תסייע בחינוך דור חדש של מדענים. כמו כן, הבניין למדעי הגרעין במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק ובניין המעבדות החמות בממ"ג הוקדש על שמו של פרופ' סעדיה עמיאל. הטקס נערך ביום השנה לפטירתו.

ב-24 בדצמבר 2014 נחנכה כיכר סעדיה עמיאל בקרית האוניברסיטה בתל אביב, בין רחוב שלום רוזנפלד לרחוב ג'ורג' וויז.

יובל נאמן אמר כי שדה המדע איבד אדם מבריק ונעים הליכות, וכי היה ממניחי היסוד לכימיה הגרעינית בארץ. כל אלה לא הביאו אותו להסתגר במגדל השן ובהיכלי השיש של המדע בלבד. הוא היה מדען "מעורב", אדם שאכפת לו - עוד בטרם הפכה תופעה זו לשכיחה במציאות הפוליטית.

שמעון פרס ספד לסעדיה ואמר כי "המנוח היה רע נפלא ובעל נשמה יתירה שהקרין מסביבו. איש מדע שלא נכנע ללחץ הסביבה. היה איש ציבור אמיתי וגלוי ושאף לשרת את הרבים. הוא הצטרף למאבקם של הרבים. הוא הצטרף למאבקם כדי להביא את הקדמה והיה אינטלקטואל אמיתי. המנוח ריכז סביבו צעירים, עיצב נוף חדש של מדע ואסתטיקה, וחזה עתיד חדש למדע. המנוח גם כתב מסה בתחום האסטרטגיה העולמית ושמו התפרסם בעולם. פרופ' עמיאל היה איש נועז ואמיץ לב והמחלה לא עשתה ממנו איש טראגי אלא איש הרואי. הוא ידע בכל רגע מה מתרחש אתו אך רצה לעבוד עד הרגע האחרון". שמעון פרס הגדיר את המנוח כ"מדען בכיר, איש אשכולות, רע נהדר שתרם לביטחון ישראל".

במלאת 30 יום לפטירתו של סעדיה, ספד לו גד יעקבי: "מותו הוא אבידה למדינה, לעם, למדע ולמערכת הביטחון. זהו מותו של אדם שתרם לתחום הגרעין, לארגון הכולל של המדע, לביטחון ישראל, לאסטרטגיה הצבאית והחברתית שלה, איש שמוחו המעולה לא פסק מלהגות ולהפרות, בן נאמן לעמנו שלחם, כל עוד הוא בחיים, למען עולם נעלה יותר, משוכלל יותר, צודק יותר".

לקריאה נוספת

• סעדיה עמיאל, עד כלות: המלחמה לחיים, תל אביב: ספרית מעריב, 1979.

קישורים חיצוניים

• סעדיה עמיאל, ‏הגנה קונבנציונלית בתנאי נחיתות מספרית, מערכות 265, ספטמבר 1978
• אריה ארד, נקודת המוצא: העתיד, דבר, 20 ביוני 1969
• גד יעקבי, פרופ' סעדיה עמיאל (שבעה למותו), 16 באוגוסט 1978

• 11 עובדים ויורשי עובדים הגישו תביעות בהיקף 76 מיליון שקל נגד מדינת ישראל, גלובס, 17 באפריל 2005

• Professor Saadia Amiel Presented with the Hevesy Medal for 1977, Journal of Radioanalytical and Nuclear Chemistry, Vol. 45, No. 2, 273-274
• Zeev Alfassi, Professor Saadia Amiel Died of cancer—May 1978, Journal of Radioanalytical and Nuclear Chemistry, Vol. 55, No. 1, 7
• J. M. A. Lenihan and I. M. Dale, Saadia Amiel and the renaissance of radiochemistry, Journal of Radioanalytical and Nuclear Chemistry, Vol, 55, No. 1 (1980), 9-16

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24689974סעדיה עמיאל