סנטה מריה (הר געש)
 | |
| הר הגעש כפי שהוא נראה מקצאלטננגו, העיר הקרובה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש שכבתי פעיל |
| גובה | 3,772 מטר |
| מדינה |
 גואטמלה |
| מיקום | מחוז קצאלטננגו בגואטמלה |
| רכס הרים | סיירה מדרה דה צ'יאפס |
| מספר הר געש | 342030[1] |
| התפרצות אחרונה | 2012 |
| מסלול ההעפלה הקל | שביל המתחיל בכפר Llano del Pinal.[2] |
| קואורדינטות | 14°45′20″N 91°33′06″W / 14.75556°N 91.55167°W |
הר הגעש סנטה מריה (בספרדית: Volcán Santa María) הוא הר געש שכבתי גדול פעיל השוכן ברמות המערביות במחוז קֶצַאלְטֶנַנְגוֹ (Quetzaltenango) בגואטמלה. קודם לכיבוש הספרדי היה ההר קרוי "גגזנול" (Gagxanul) – "הר קירח" בשפת הקיצ'ה של הילידים המקומיים.[2] התפרצות ההר ב-1902, שעוצמתה מוערכת כדרגה 6 במדד התפרצות געשית (VEI), הייתה אחת מארבע ההתפרצויות הגדולות ביותר של המאה ה-20, אחרי ההתפרצות של נובארופטה ב-1912 ופינטובו ב-1991. הייתה זו גם אחת מחמש ההתפרצויות הגדולות ביותר ב-200 השנים האחרונות (וייתכן שאף גם ב-300 השנים האחרונות).[3]
היסטוריה גאולוגית
סנטה מריה הוא חלק מרכס סיירה מדרה דה צ'יאפס (Sierra Madre de Chiapas) המתפרש במקביל לחופה המערבי של גואטמלה, כשבינו לבין האוקיינוס השקט מפריד מישור נרחב. הרי הגעש בחלק זה הם חלק מהקשת הגעשית של אמריקה המרכזית, שנוצרה כתוצאה מהפחתה של לוח קוקוס מתחת ללוח הקריבי בקצב של 9 ס"מ בשנה.
משערים כי ההתפרצויות בסנטה מריה החלו בימי קדם. במשך כמה אלפי שנים היו ההתפרצויות קטנות ותדירות כשהן גורמות בהדרגה להיווצרות הר גדול בצורת חרוט שפסגתו מחודדת, שהגיע לגובה של 1,400 מטרים לערך מעל המישור שבו שוכנת כיום העיר קצאלטננגו. נראה כי בתקופה שלאחר ההתפרצויות שגרמו ליצירת החרוט השתנתה הפעילות הגעשית לתבנית של הפסקות ארוכות שהסתיימו בפליטה של לבה מלועות משניים בצדי ההר. נפח החרוט שנבנה בהתפרצויות היה כ-10 קילומטרים מעוקבים והוא היה בנוי מתערובת של בזלת ואנדזיט.
ההתפרצות של 1902
ההתפרצות ההיסטורית הראשונה של סנטה מריה התרחשה באוקטובר 1902. לפני 1902 היה ההר שקט למשך לפחות 500 שנים, וייתכן שאפילו למשך כמה אלפי שנים, אבל סימנים להתפרצות קרבה כבר החלו בינואר 1902, כאשר התרחש באזור נחיל של רעידות אדמה, ובאפריל 1902 הייתה בגואטמלה רעידת אדמה חזקה.
ההתפרצות החלה ב-24 באוקטובר וההתפוצצויות הגדולות ביותר התרחשו במהלך היומיים שאחר כך, תוך פליטה של כ-5.5 קילומטרים מעוקבים של מאגמה. התפרצות זו הייתה אחת הגדולות במאה ה-20, קטנה במעט בגודלה מהתפרצות של הר הגעש פינטובו ב-1991. עוצמת ההתפרצות מוערכת כדרגה 6 במדד התפרצות געשית (VEI), ולפיכך מוגדרת "התפרצות עזה מאוד".[4] עמוד ההתפרצות הגיע לגובה של 25–27 קילומטרים,[5] הלבה הגיעה למרחק של 9 קילומטרים מההר.[2] הפומיס שנוצר בהתפרצות שיא זו נשר על שטח של כ-273,000 קמ"ר ואפר געשי מהתפרצות זו נתגלה בסן פרנסיסקו במרחק של 4,000 קילומטרים מההר.[2] ההתפרצות קרעה את מרבית המדרון הדרום-מערבי של ההר, והותירה אחריה קלדרה בקוטר של מעל לקילומטר ובעומק של 300 מטרים המשתרעת מגובה של כ-2,300 מטרים מעל פני הים ועד קרוב לפסגת ההר.
בעבר הרחוק לא הייתה פעילות געשית בהר והאנשים המקומיים לא הכירו את הסימנים הסייסמיים של הפעילות שקדמה להתפרצות כסימני אזהרה מפני ההתפרצות. לפחות 5,000 איש מתו כתוצאה מהתפרצות עצמה והתפרצות מגפת המלריה שהייתה הגורם למותם של רבים נוספים.
סנטיאגואיטו
לאחר ההתפרצות של 1902 חלפו 20 שנים שבהן היה ההר רדום. ב-19 ביולי 1922 התחילו סדרת התפרצויות חדשות, כשכיפה געשית נוצרה וגדלה בקלדרה שנוצרה בהתפרצות של 1902. הכיפה הייתה דקיטית בהרכבה וקיבלה את השם סנטיאגואיטו (Santiaguito).[1] הכיפה גדלה הן כתוצאה משפכי לבה (תהליך שהוולקנולוגים מכנים אקסוגני) והן כתוצאה מלחץ של המאגמה מלמטה (תהליך אנדוגני). נכון ל-2012 גובהו של סנטיאגואיטו הוא 2,500 מטרים מעל פני הים ונפחו כקילומטר מעוקב. מפסגת סנטה מריה ניתן כיום לצפות בהתפרצויות של סנטיאגואיטו המתרחשות כ-1,200 מטרים מתחת לפסגה.
הפעילות הגעשית בסנטיאגואיטו התרכזה במספר לועות געשיים משניים, וכיום צורתו של סנטיאגואיטו הוא כשל סדרה של כיפות חופפות. הלוע הפעיל נכון להיום בסנטיאגואיטו הוא אֶל קאליינטה (El Caliente) וקיימים בו שלושה לועות נוספים: אֶל ברוּחו (El Brujo), אֶל מיטד (El Mitad) ואֶל מוֹנחה (El Monje).[6]
אף על פי שמרבית ההתפרצויות מסנטיאגואיטו היו מתונות יחסית, התרחשו מדי פעם התפוצצויות עזות. ב-1929 התמוטט חלק מהכיפה תוך יצירת זרם פירוקלסטי שגרם למותם של בין 100 ל-5,000 תושבים. מפולות סלעים יצרו מדי פעם זרמים פירוקלסטיים קטנים, והופעת עמודי התפרצות של אפר געשי בגבהים של כמה קילומטרים מעל לכיפה היא תופעה תדירה.
סכנות שמקורן בהר
האזורים שמדרום לסנטה מריה מושפעים במידה ניכרת מהפעילות הגעשית בסנטיאגואיטו. מרבית הנזקים נגרמים מלהארים, המתרחשים לעיתים קרובות בעונה הגשומה בשל גשמים עזים הסוחפים את המשקעים הגעשיים הרופפים. העיירה אל פלמר (El Palmar), כ-10 קילומטרים מסנטיאגואיטו, נהרסה פעמיים בגלל להארים שמקורם בסנטיאגואיטו. עקב כך העיירה נבנתה במקום חדש בשם נואובו אל פלמר (Nuevo El Palmar). תשתיות כדוגמת כבישים, גשרים ועמודי חשמל נהרסו שוב ושוב. משקעים מהלהארים שמקורם בסנטיאגואיטו סתמו ערוצים וגרמו לשינוי נתיבים של נהרות עד לחוף האוקיינוס השקט.
קילוחי לבה מתרחשים לעיתים נדירות בסנטיאגואיטו, ונוטים לזרום לא יותר מכמה קילומטרים מהכיפה. המאגמה בסנטיאגואיטו עשירה בסיליקה ולכן היא צמיגה מאוד. זרמי הלבה נעים לכן לאט מאוד ואינם מהווים כמעט סכנה לחיי אדם, אם כי בהחלט ייתכן נזק לרכוש. לעומת זאת, זרמים פירוקלסטיים שמקורם בסנטיאגואיטו מהירים מאוד, ואלו מסוגלים לנוע למרחק של כמה קילומטרים.
סכנה אחת פוטנציאלית שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון היא התמוטטות הר סנטה מריה בעצמו. ההתפרצות של 1902 קרעה חלקים מהמדרון הדרומי של ההר, וכיום צד זה של ההר הוא צוק גבוה ותלול מאוד מעל סנטיאגואיטו. רעידת אדמה גדולה או התפרצות גדולה של סנטיאגואיטו עלולה לגרום למפולת סלעים אדירה שעלולה לכסות שטח של 100 קמ"ר. עם זאת, ההנחה היא שתסריט זה אינו סביר בטווח הקצר.
לאור הסכנות שמהווה ההר לאוכלוסיות השכנות הוא הוכרז על ידי האגודה הבינלאומית לוולקנולוגיה ולכימיה של פנים כדור הארץ (International Association of Volcanology and Chemistry of the Earth's Interior ) ב-1991 כאחד מ-16 הרי הגעש של העשור ("Decade Volcanoes"), ולכן כראוי למחקר מיוחד כחלק מ"העשור הבינלאומי להפחתת אסונות הטבע" של האו"ם.[7]
קישורים חיצוניים
- תמונות והסברים על הר הגעש סנטה מריה מתוך אתר Global Volcanism Program
- Santiaguito / Santa Maria Volcano – תמונות רבות והסברים
- Karola Starkloff, Santiaguito in Guatemala during the 20th century עבודת מחקר באוניברסיטת פרייבורג.
הערות שוליים
32638877סנטה מריה (הר געש)