סלים בימבאשי
.jpg)
.png)
מוחמד סלים בימבאשי (בצרפתית: Muhhamad Sélim Bimbachi,[1] בטורקית עות'מאנית: سليم قپودان, Selim Qapudan, סלים קפּודאן; בערבית: محمد سليم القبطان, מוחמד סלים אל-קבּטאן;[2] שנות לידתו ומותו אינן ידועות) היה קצין בצי העות'מאני של איילט מצרים וגאוגרף שנודע במסעותיו לגילוי מקורות הנילוס הלבן בשנים 1839–1842.
מסעותיו לגילוי מקורות הנילוס הלבן
קורות חייו של סלים בימבאשי לפרטיהם אינם ידועים. נולד בכרתים למשפחה ממוצא טורקי-מוסלמי. בנעוריו עקרה משפחתו למצרים, שם גויס לצי וקוּדם לדרגת קצונה. שירת במספנות הצי באלכסנדריה, וב-1839 מונה על ידי שליט מצרים, מוחמד עלי, להוביל משלחת במעלה הנילוס הלבן כדי לגלות את מקורותיו, לברר לתעד את מהלכו ואת תנאי הסביבה שלו, כולל גידולים ואוצרות טבע. תכליתהּ הצבאית והמדינית של המשלחת הייתה העמקת השליטה המצרית במזרח אפריקה.
במסגרת זו ניהל סלים בימבאשי שלושה מסעות בין השנים 1839 ו-1842. המסע הראשון הגיע לנהר סובט. המסע השני, שהחל בנובמבר 1840 והסתיים באפריל 1841, צלח את סבכי ביצת סוד והגיע לגונדוקורו שבדרום סודאן, וכך גם המסע השלישי ב-1842. המשלחת הדרימה רק עד קו רוחב '42 4°, שכן האשדות שמדרום לג'ובה מנעו את המשך השיט בנהר.
המסע הראשון הפליג מח'רטום ב-16 בנובמבר 1839, נמשך 135 ימים והשתתפו בו מאות אנשים, רובם חיילים. המסע נערך בשיט, והשייטת כללה עשרות ספינות, חלקן הוטענו בתותחים, חלקן היו ארבות שנשאו ציוד, מזון ותחמושת וחלקן היו סירות משוטים קטנות.
למסע השני צורפו שלושה צרפתים, בהם סגן הקונסול הצרפתי בח'רטום, ז'ורז' תיבו (Thibaut), שהשתתף בכל שלושת המסעות, והמהנדסים לואי סבטייה (Sabatier) וז'וזף פּוֹן ד'ארנו (אנ').[3] איתם הפליג, על חשבונו, סגן הקונסול הפרוסי באלכסנדריה, פרדיננד וֶרנֶה (Werne).[4]
המשלחת שהוביל סלים בימבאשי הייתה הראשונה שהדרימה מעבר למחסום הסוד, ובכך פתחה נתיב שיט שהועיל להרחבת האחיזה המצרית בדרום סודאן ולניצול אוצרות אפריקה הטרופית. נפתחו אזורים ואפשרויות ללכידת בני אדם לסחר עבדים וגם לפעילות מיסיונרית נוצרית. סלים בימבאשי לא הגיע לקרבת מקורות הנילוס הלבן, אבל הנתונים שאסף, כמו גם אלה של ד'ארנו ושל פרדיננד ורנה, שימשו את הנוסעים האירופים שבאו אחריהם, בהם ג'ון פת'ריק (Petherick) ב-1853 וכן ג'ון הנינג ספיק וג'יימס אוגוסטוס גרנט (אנ') ב-1863 שביקשו למצוא את מקורות הנילוס.
אדמה-פרנסואה ז'ומאר, אוצר המפות בספרייה המלכותית של צרפת ומקורב לשליט מצרים, עקב אחרי המסעות הללו. ביוזמתו יצא לאור בפריז, עוד ב-1842, חלק מיומנו של סלים בימבאשי הנוגע למסע הראשון בתרגום מטורקית עות'מאנית לצרפתית. מהדורת התרגום פורסמה בביטאון החברה הגאוגרפית הצרפתית, וז'ומאר אף דאג לצירוף סלים בימבאשי לשורות חבריה. יומן המסע של בימבאשי תורגם לערבית רק ב-1922 וראה אור בעריכת נורי אל-ג'ראח בכותר "מקורות נהר הנילוס" (منابع نهر النيل).[5]
ז'ול ורן מזכיר את סלים בימבאשי בפרק הראשון של הספר "חמישה שבועות בכדור פורח", ברשימת החוקרים והמגלים של אפריקה, כמעט כולם בני אירופה.[6]
קישורים חיצוניים
- Edme François Jomard, Premier voyage à la recherche des sources du Bahr-el-Abiad ou Nil-Blanc, ordonné par Mohammed-Aly, vice-roi d'Égypte, sous le commandement du capitaine de frégate Sélim Bimbachi, Paris: Société de géographie, 1842,
- Ferdinand Werne, Expedition to discover the sources of the White Nile, in the years 1840, 1841, London: Richard Bentley, New Burlington Street, 1849, כרך ראשון, כרך שני
הערות שוליים
- ^ "בימבאשי" אינו שם משפחה, אלא דרגה בפיקוד הימי העות'מאני; Binbaşı בטורקית עות'מאנית – "שר אלף"
- ^ תוארו "קפטן" אינו מציין את דרגתו הצבאית, אלא את מעמדו ותפקידו כרב-חובל, قبطان בערבית; בצרפתית היה תוארו Capitaine de frégate, היינו 'מפקד'
- ^ ד'ארנו הצטרף גם למסע השלישי וב-1843 המשיך לאתיופיה ולתימן שם פקד את אתרי ממלכת סבא העתיקה; ב-1844 הוענקה לו מדליית זהב מטעם החברה הגאוגרפית הצרפתית
- ^ את הדו"ח על נסיעתו, כולל הקדמה של הגאוגרף הגרמני קרל ריטר, פרסם בגרמניה ב-1848; הדו"ח תורגם לאנגלית וראה אור באנגליה שנה לאחר מכן (ראו בפרק "קישורים חיצוניים")
- ^ رحلة إلى أعالي النيل الأبيض 1839–1840
- ^ הרשימה קוצרה עד מאוד במהדורות התרגום לעברית
38903009סלים בימבאשי