סימפוניה מס' 41 של מוצרט
מוצרט השלים את הסימפוניה מס' 41 בדו מז'ור ק. 551 ב-10 באוגוסט 1788.[1] סימפוניה זו הייתה הסימפוניה האחרונה שלו.
הכינוי שהוצמד לסימפוניה, יופיטר, לא היה פרי המצאתו של מוצרט; טבע אותו, כנראה, האמרגן יוהאן פטר סלומון בעיבוד מוקדם של היצירה לפסנתר. ב־2016, על פי משאל שערך BBC Music Magazine (אנ') בקרב 151 מנצחים, דורגה הסימפוניה במקום השלישי ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות בכל הזמנים[2].
כתב היד של היצירה שמור בספריית המדינה בברלין.
הלחנה וביצוע בכורה
הסימפוניה מס' 41 היא האחרונה בקובץ של שלוש סימפוניות שמוצרט חיבר ברצף מהיר במשך קיץ 1788. הסימפוניה מס' 39 הושלמה ב-26 ביוני ומס' 40 ב-25 ביולי.[1] בערך באותו זמן עמד מוצרט בכתיבת שלישיות הפסנתר שלו במי מז'ור ובדו מז'ור, את הסונאטה לפסנתר מס' 16 וסונאטינה לכינור.
לא ידוע, אם הסימפוניה מס' 41 הגיעה לכלל ביצוע בתקופת חייו של המלחין. לדברי אוטו אריך דויטש, בתקופה זו התכונן מוצרט לסדרה של "קונצרטים בקזינו", בבית קזינו חדש ב"שפיגלגאסה" בבעלות פיליפ אוטו. מוצרט אפילו שלח שני כרטיסים לסדרה זו לידידו מיכאל פוכברג, אבל אין ודאות, שסדרת הקונצרטים התקיימה בפועל, ואפשר שבוטלה מחוסר עניין.[1]
היצירה כתובה לחליל, שני אבובים, שני בסונים, שתי קרנות בדו, טימפני בדו ובסול וקבוצת מיתרים.
פרקי הסימפוניה
ארבעת הפרקים ערוכים בצורת הסימפונית המסורתית של התקופה הקלאסית:
- אלגרו ויוואצ'ה
- אנדנטה קנטבילה
- מינואט - טריו
- מולטו אלגרו
הפרק הראשון נפתח בהצהרה חגיגית באוניסונו תזמורתי חזק, ומיד לאחריו, נשמע נושא מלודי ושקט בכינורות. התבנית הזו חוזרת על עצמה עם שינוי הרמוני. לאחר מכן נשמע קטע חגיגי עם תרועות החצוצרות. אז נשמע קטע מעבר שקט, שבו משתתפים כלי נשיפה מעץ וכינורות, והוא הופך לקטע מעבר חגיגי עם כל התזמורת. לאחר מכן נשמע נושא שקט ולירי, שנקטע פתאום על ידי אקורד חזק, המוביל לקטע מעבר ארוך, שבסופו של דבר מגיע אל קבוצות הסיום. קבוצות הסיום מלודיות וריקודיות באופיין. במבוא לפיתוח מוצרט משמיע שוב את נושא קבוצות הסיום (דבר מפתיע ביותר) אך בסולם שונה- סולם מי-במול מז'ור. לאחר מכן נשמע קטע ארוך וסוער של סקוונצות רבות, שמהוות את לב הפיתוח ואחריו קטע מעבר שקט וחלש, המהווה עיבוד לנושא הראשון וצומח לקטע סוער ודרמטי. לאחריו שוב חוזרות הסקוונצות השקטות, שמובילות אותנו בסופו של דבר אל הרפריזה. הרפריזה כמעט זהה עד לפרמטה בסוף הנושא הראשון. שם יש מינוריזציה, נדידה בין סולמות שונים וסיקוונצות. לאחר קטע הגשר נשמע שוב הנושא השני. המעבר אל קבוצות הסיום כרומטי, ובקבוצות הסיום אין שינויים, חוץ מהארכה קלה.
הפרק השני הוא הפרק האיטי. הוא משנה "מצבי רוח" רבים. הפרק מאוד לירי וזורם, ומלא במוזיקה עשירה ורגוע. הפרק גם כתוב במשקל של שלושה רבעים, דבר שאינו נפוץ בפרקים איטיים. הפרק כתוב בצורת סונאטה והחצוצרות והטימפאני לא משתתפים בו.
הפרק השלישי הוא מינואט וטריו. נושא המנואט בנוי על היפוך המוטיב של הנושא השני בפרק הראשון. חלק המנואט מאוד חגיגי ואצילי. חלק הטריו חביב ושקט. חלקו השני של הטריו יותר רציני. שם מוצרט שותל בראשונה את מוטיב הקרדו (הסבר בהמשך) אם כי בגרסה מינורית. לאחר מכן חוזר המנואט ונגמר בסיום חגיגי.
מאפיין ראוי לציון בסימפוניה זו הוא הפוגטו בארבעה קולות (המייצגים את ארבעת הנושאים העיקריים) בסוף הפרק הרביעי. אבל קטעים פוגליים מופיעים לכל אורך הפרק אם בפיתוח נושא מסוים ואם בשילוב שני נושאים או יותר יחדיו, כפי שאפשר לראות בפעולה ההדדית בין כלי הנשיפה מעץ. הנושא הראשי בפרק האחרון בנוי מארבעה צלילים:
המוטיב הזה מוכר כמוטיב ה"קרדו" (במקור- credo, כלומר:"אני מאמין") שהוא חלק מן המיסה הקתולית. המוטיב הזה מופיע ביצירות רבות, ובפרט אצל מוצרט. דוגמה לכך ניתן למצוא במיסה ברוויס בפה מז'ור קכל 192 בפרק ה"קרדו" של מוצרט. המוטיב הזה מייצג שלמות- ארבעת הצלילים תחומים במרווח של קוורטה, כששני הצלילים העליונים עונים בירידה על העלייה של קודמיהם.
הפרק האחרון מאוד מהיר וכתוב במשקל של "אלה ברווה". נושא הקרדו שפותח את הפרק הוא הראשון בסדרה של ארבעה מוטיבים שמופיעים בפרק. הנושא הראשון מורכב משני חלקים: חלק הקרדו והחלק המשלים לו. המשפט הראשון נשמע בעצמה חלשה ולאחריו חוזרת התזמורת בקול על הנושא. הנושא הבא מאופיין בתו אחד מנוקד ואחריו סולם יורד. זהו גם נושא הגשר של היצירה. בסיום הגשר, מפתיע מוצרט ובמקום הנושא השני הוא חוזר על נושא הקרדו בכינורות, שבונים על הנושא פוגה קצרה ולוקחים אותו לכיוון אחר. לאחר פוגה קצרה גם על נושא הגשר, והשמעת המוטיב הרביעי לראשונה, אך לזמן קצר, בא הנושא השני. הנושא השני הוא בעצם מוטיב קצר בן שלושה צלילים, התחום במרווח של קוורטה שבסופו יש סולם יורד. לאחר הנושא השני מוצרט משמיע באבובים שוב את המוטיב הרביעי, העולה, ביחד עם פוגה קצרה עם החלילים והאבובים, שכל אחד חוזר על אחד מן המוטיבים האחרים. מוצרט חוזר על הקטע הזה אך הפעם בכינורות, ומעבד גם את הנושא השני. בניגוד לציפיות, מוצרט עוצר את הפורטה התזמורתי וגומר את האקספוזיציה בשני משפטים חרישיים. האקספוזיציה חוזרת. הפיתוח הוא החלק המורכב והמתוחכם בפרק ואף אולי בכל הסימפוניה. בפיתוח יוצר מוצרט סידרה של פוגות מתוחכמות, ובהן משלב את כל ארבעת המוטיבים. כך הוא יוצר מבנה קונטרפונקטי עשיר מאוד בנושאים. אבל הפוגה הגדולה ביותר מופיעה לקראת סוף הרפריזה, בה משלב מוצרט את ארבעת המוטיבים בצורה הטובה ביותר, ויוצר פוגה עשירה ומפוארת.
מלומדים גורסים, כי מוצרט חקר את הסימפוניה מס' 28 בדו מז'ור של מיכאל היידן, שגם פרק הסיום שלה כולל פוגטו. צ'ארלס שרמן מעלה סברה, כי מוצרט חקר גם את הסימפוניה מס' 39 בדו מז'ור של היידן הצעיר, כיון ש"לעיתים קרובות ביקש מאביו לאופולד לשלוח לו את הפוגה החדשה שהיידן כתב."[3] גם במס' 39 של מיכאל היידן, שנכתבה רק שבועות ספורים לפני הסימפוניה של מוצרט, יש פוגטו בפרק הסיום, שנושאו מתחיל בשני צלילים שלמים. שרמן מצביע על עוד נקודות דמיון בין יצירותיהם של שני המלחינים, שהיו כמעט בני אותו גיל.
לקריאה נוספת
- Deutsch, Otto Erich (1965) Mozart: A Documentary Biography. Stanford: Stanford University Press.
- דויטש, אוטו אריך (1965) "מוצרט: ביוגרפיה דוקומנטרית". הוצאת אוניברסיטת סטנפורד
קישורים חיצוניים
- כתב היד של היצירה באתר של ספריית המדינה בברלין
- סימפוניה מס' 41 של מוצרט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אריאל הירשפלד, "יופיטר" - הכוח האחר, מה מיוחד כל כך בסימפוניה האחרונה של מוצרט (וגם בשתיים שכתב לפניה), באתר הארץ, 9 באוגוסט 2007
- Symphony No. 41 באתר פרויקט ספריית התווים הבינלאומי (באנגלית)
- Performance Audio--David Bernard conducting the Park Avenue Chamber Symphony
- Wolfgang Amadeus Mozart - Symphony No.41, KV 551 "Jupiter", with notes by Elizabeth Schwarm Glesner
- Jupiter in the Age of Enlightenment, Program Notes on Symphony No. 41 by Ron Drummond
הערות שוליים
| סימפוניות של וולפגנג אמדאוס מוצרט | |
|---|---|
| |
| פורטל מוזיקה קלאסית |
סימפוניה מס' 41 של מוצרט35352645Q232367