סידאדה וליה

סידאדה וליה, המרכז ההיסטורי של ריביירה גראנדה

**אתר מורשת עולמית**
	שרידי הקתדרלה
	שרידי הקתדרלה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2009, לפי קריטריונים 2, 3, 6
מדינה	כף ורדה

סידאדה וליה
Cidade Velha
	הפלוריניו במרכז העיר
	הפלוריניו במרכז העיר
מדינה	כף ורדה
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	1,427 (2009)
קואורדינטות	14°54′50″N 23°36′11″W / 14.91389°N 23.60306°W
אזור זמן	UTC -1
	(למפת כף ורדה רגילה) פראיה מינדלו סנטה מריה אסומאדה האוקיינוס האטלנטי סידאדה וליה

סידאדה וליה (פורטוגזית Cidade Velha או Sidadi בניב המקומי) היא עיר קטנה בדרום האי סנטיאגו בכף ורדה, השוכנת כ-15 ק"מ מערבית לבירה פראיה. היא נמצאת במקום בו ואדי קצר באורך של כארבעה קילומטרים מנקז את הרמה שבמרכז האי, ונשפך אל האוקיינוס האטלנטי. מסיבה זו נופה של העיר מעט ירוק יותר מהנוף הצחיח המאפיין את האיים.

העיר היא העתיקה באיים, ועד 1770 שימשה כבירתם הראשונה. שמה הראשון היה "ריביירה גראנדה" (Ribeira Grande - "עמק גדול"), אך הוא שונה כדי להימנע מבלבול עם עיר נוספת באיי כף ורדה, הנושאת את אותו שם. בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית העיר כ-1,400 תושבים^[1]. ב-2009 הוכרזה העיר כאתר המורשת העולמית הראשון במדינה, וזאת בזכות השרידים הקולוניאלים שבה.

היסטוריה

האיטלקי אנטוניו דה נולי (Antonio da Noli) ייסד במקום את היישוב הראשון באיי כף ורדה בשנת 1462. מתיישבים ממדיירה הובאו ליישוב החדש, וחשיבותו עלתה בשנת 1466 כאשר הוענק לו מונופול על סחר העבדים. העבדים הובאו אל ריביירה גראנדה מסיירה לאון ומגינאה ביסו, ונשלחו ממנה הלאה לברזיל ואל האיים הקריביים. העמק בו שוכן היישוב שימש כבית מאסר טבעי, והעבדים הוטבלו בכנסייה המקומית שהוקמה בשנת 1495, במטרה להעלות את ערכם.

וסקו דה גמה עצר בריביירה גראנדה בדרכו להודו בשנת 1497, וכך עשה גם כריסטופר קולומבוס במסעו השלישי לאמריקה בשנת 1498. ב-1532 נקבע היישוב כמקום מושבו של בישוף, וב-1572 זכה למעמד של עיר. סר פרנסיס דרייק תקף את העיר בשתי הזדמנויות ב-1585 וב-1586, אך העיר שמרה על חשיבותה, וב-1593 נבנתה על הרמה שבעורפה המצודה המלכותית של פיליפוס ה"קדוש". העיר איבדה את מעמדה לאחר שבשנת 1712 נבזזה ונהרסה על ידי צרפתים, וב-1770 נקבעה בירת האיים בפראיה הסמוכה.

אתרי העיר

מצודת פיליפוס ה"קדוש"

המצודה המלכותית משקיפה על העיר ממרומי רמה בשם זה, והיא שוכנת בגובה של 120 מטר מעל פני הים. במאה השנים הראשונות לקיומו, לא נזקק היישוב המבודד בלב האוקיינוס האטלנטי להגנה, אך לאחר שהותקף על ידי סר פרנסיס דרייק, בשנים 1585-1586, התעורר הצורך בהקמת מבנה מבוצר. עבודות ההקמה החלו ב-1587 והסתיימו ב-1593. המצודה נהרסה בידי הצרפתים ב-1712, אך הוקמה מחדש במחצית השנייה של המאה ה-18. היא חודשה ב-1968, 1970 וב-1999, ובין היתר נחשפו קירות בתי המגורים ששכנו בה.

צורתה של המצודה כשל טרפז, אורכה המרבי 100 מטרים ורוחבה המקסימלי עומד על 70 מטרים. בצידה המזרחי והמערבי נבנו שני מגדלי שמירה (בסטיונים) בצורת מחומש מושלם, ומצפון ומדרום שני בסטיונים חלקיים. חומות המצודה עשויות מאבן, והשער הראשי קבוע בצד הדרום-מערבי הפונה אל העיר. הסברה היא כי במצודה נצבו תשעה תותחים. בחלקה הדרומי של רחבת המצודה שוכן בית המפקד ומולו קפלה המוקדשת לגונסאלו הקדוש (São Gonçalo). במרכז הרחבה נחפרה באר וסביבה ניצבים מחסני הנשק ואבק השרפה (בצד הדרום-מזרחי) ורובעי המגורים (בצד המערבי).

אתרים נוספים

כנסייה שהוקמה בשנת 1495 בסגנון גותי מנואליני. כנסייה זו עדיין פעילה כיום. הקתדרלה (Sé Catedral) הוקמה בין 1555 ל-1693, אך שנים ספורות לאחר מכן הוחרבה על ידי הצרפתים, וחורבותיה נמצאות במרכזה של העיר. מנזר שהוקם באמצע המאה ה-17, אך גם הוא נהרס באופן חלקי בשנת 1712. על חוף האוקיינוס במרכז העיר, ניצב עמוד אבן מונומנטלי המכונה "פלוריניו" (Pelourinho), והוא העתיק באיים.