סולפג'

סולפג' (לרוב נהגה בעברית כ-סולפז' לפי ההיגוי הצרפתי; בכתיב צרפתי: Solfège) או באיטלקית:סולפג'ו (Solfeggio) הוא טכניקה בשירה ובהוראה מוזיקלית, המהווה בסיס לכל שירה מתווים, בניגוד לשירה משמיעה. שליטה בטכניקת סולפג' היא תנאי ללימודי שירה ברמה המצריכה קריאת תווים, אם לזמרים סולנים ואם במקהלה. מטרת הסולפג' היא להכשיר מוזיקאים לשירה מדויקת, בעיקר מבחינת גובה הצליל, אך גם מבחינת קצב, בלי קשר לטיב קולו וליכולות השירה האחרות שלו. סולפג' מהווה גם חלק אינטגרלי בשיעורי פיתוח שמיעה למוזיקאים מכל התחומים, והוא נפוץ מאד בארצות אירופה, שהשפות המדוברות בהן מבוססות על לטינית, כגון איטליה, צרפת וספרד, ובמזרח אירופה, וכמו כן גם בישראל. בארצות אחרות (למשל, בגרמניה) שירת סולפג' כחלק מההכשרה המוזיקלית היא נדירה מאוד.

בנגינה לפי תווים, מסתייע הנגן במיקומם הקבוע של הצלילים בכלי הנגינה, אך שירה על פי תווים מחייבת גם שמיעה מוזיקלית ויכולת להפיק צליל בגובה הנכון. טכניקת השירה-קריאה בסולפג' מכשירה את התלמידים להפיק גובהי-צליל מדויקים, שאינם תלויים בשום גורם אחר – טקסט, דינמיקה, מבע רגשי, קצב וכו'.

השירה בסולפג' יכולה לעשות שימוש בשמות הצלילים (זהו אף מקור השם - "טוניק סול-פה"), אך בה במידה יכול המורה לדרוש מן התלמיד לשיר כל הברה אחרת הנראית לו, ובלבד שכל צליל יקבל הברה משלו. גישה מסוימת לסולפג' גורסת שירת שמות תווים שונים מאלה הרשומים, כדי לשחרר את התלמיד מן הקשר לתווים הכתובים ולגרום לו להתייחס למרווחים שבין התווים ולמיקומם על פני החמשה בלי קשר למפתח, אך גישה זו יוצרת בעיות אצל רוב קוראי התווים ומקשה ביותר על בעלי שמיעה אבסולוטית. גישה זו תופסת מקום בשיטת קודאי ויש לה תומכים רבים.

לימודי הסולפג' המתקדמים עושים שימוש נרחב במפתח דו, השונה ממפתחות סול ופה בכך, שמיקומו על החמשה איננו קבוע. בכל מקום שם הוא מוצב, יהיה התו הרשום על הקו שבין שני חצאי המפתח תמיד דו. תרגילי סולפג' לבקיאים בקריאת תווים עוברים כל כמה תיבות ממפתח למפתח, והתלמיד נדרש להתאים את עצמו למצב החדש ולהמשיך בקריאה רצופה וחלקה.

בעולם קיימים שני סוגים מרכזיים של סולפז', דו-קבוע, ודו-נייד. בדו-קבוע, הקרוי גם דו-מוחלט או דו-אבסולוטי, כל שם צליל מייצג גובה צליל מסוים קבוע (אבסולוטי). שיטה זו נמצאת בשימוש בארצות הדוברות שפות רומאניות, סלאביות, ספרדיות, וב-מזרח התיכון, כולל ישראל. בשיטה זו שמות הצלילים הם לרוב: דו, רה, מי, פה, סול, לה, ו-סי (או טי). בסוג השני של סולפז', דו נייד, הקרוי גם סולפז' טונאלי, שמות הצלילים (דו, רה, מי וכו') מייצגים כל אחד דרגה בסולם, ולא גובה-צליל מסוים. שיטה זו נמצאת בשימוש בארצות גרמאניות, בחבר העמים הבריטי ובארצות הברית. בשיטה זו, על מנת לציין גובהי צליל מסוימים משתמשים באותיות הא"ב הלועזיות A, B, C, D, E, F, G, כאשר האות A מקבילה בגובהה האבסולוטי (כלומר בתדר שלה) לגובה שמיוצג על ידי הצליל "לה" בשיטת הדו הקבוע. ההקבלה בין A לצליל לה, שהוא הצליל השישי דווקא בסולם, במקום לצליל הראשון, דו, נובעת על פי סברה אחת מכך שהתדר של הצליל לה הוא בעל מספר עגול, כלומר ללא ספרות לאחר הנקודה העשרונית, ולפי סברה אחרת, נובע הדבר מכך שבכלי נגינה רבים בהם נעשה שימוש כאשר התקבעו היחסים בין האותיות לבין גובהי הצליל, היה הצליל לה הנמוך ביותר (הראשון) שניתן להפיק, כגון בפסנתר המודרני.

שמות הצלילים דו, רה וכו׳ נובעים ממזמור נוצרי בן 6 שורות מהמאה ה-11, ששמו "המנון ליוחנן ה"קדוש"", שנכתב על ידי תאורטיקן המוזיקה גווידו ד'ארצו, בו כל שורה התחילה בצליל מסוים ובהברה מסוימת, כאשר השורה הראשונה התחילה בהברה "אוט", השנייה בהברה "רה", השלישית בהברה "מי", הרביעית בהברה "פה", החמישית בהברה "סול" והשישית בהברה "לה". כעבור זמן קצר התווספה ההברה "סי" לצליל השביעי בסולם, שהיא ראשי התיבות של השם יוהאנס ה"קדוש" (Sancte Iohannes) ו"אוט" הוחלף במאה ה-17 ל"דו" על שמו של המוזיקולוג ג'ובאני בטיסטה דוני.