ניטרופוראנטואין
 | |
| שם IUPAC | |
|---|---|
| (E)-1-[(5-nitro-2-furyl)methylideneamino]imidazolidine-2,4-dione | |
| שמות מסחריים בישראל | |
|
מאקרודנטין אובמין | |
| נתונים כימיים | |
| כתיב כימי | C8H6N4O5 |
| מסה מולרית | 238.16 |
| נתונים פרמוקוקינטיים | |
| זמינות ביולוגית | 40% |
| מטבוליזם | כבד |
| זמן מחצית חיים | 20 דקות |
| בטיחות | |
| מעמד חוקי | נדרש מרשם רופא |
| דרכי מתן | אורלי, רקטלי |
| מזהים | |
| מספר CAS | 67-20-9 |
| PubChem | 5353830 |
| ChemSpider | 5036498 |
ניטרופוראנטואין (Nitrofurantoin) היא אנטיביוטיקה מקבוצת הניטרופוראנים המשמשת לטיפול בדלקת בדרכי השתן. היא נכללת ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי.
שימושים קליניים
ניטרופוראנטואין היא קו ראשון לטיפול בדלקת חריפה ופשוטה של שלפוחית השתן, ובפרט זיהומים בדרכי השתן הנגרמים מ-Escherichia coli (המחולל השכיח ביותר), מ-Klebsiella pneumoniae וממיני Enterococcus ו-Staphylococcus. היא אינה יעילה לטיפול בפיאלונפריטיס ודלקת מסובכת של שלפוחית השתן, בין היתר מאחר שזיהומים אלה נגרמים בשכיחות גבוהה יותר על ידי חיידקים שעמידים באופן מובנה לאנטיביוטיקה זו, כגון Proteus, Serratia ו-Pseudomonas.
כמו כן, ניטרופוראנטואין משמשת למניעה של זיהומים חוזרים בדרכי השתן בנשים שחוות שני אירועים בשנה לפחות של זיהום תסמיני בדרכי השתן. בנשים לאחר גיל המעבר ניטרופוראנטואין נצפתה יעילה יותר מאמצעים מקומיים המכילים אסטרוגן במניעת זיהומים חוזרים.
המינון המקובל לטיפול בדלקת חריפה ופשוטה של שלפוחית השתן הוא 50–100 מ"ג כל 6 שעות למשך 5–7 ימים עבור תכשיר הגבישים המאקרוסקופי, ו-100 מ"ג כל 12 שעות לתקופה זהה עבור התכשיר המעורב. למניעת זיהומים חוזרים המינון הוא 100 מ"ג פעם ביום. במקרים של אי-ספיקת כליות משמעותית ריכוז התרופה בשתן יורד ולכן יעילותה יורדת, עד כדי התוויית נגד באי-ספיקת כליות מתקדמת.
מבנה כימי
המבנה הכימי של ניטרופוראנטואין כולל טבעת פוראנית, שאליה מצד אחד מחוברת קבוצת ניטרו ומן הצד השני קבוצה צדדית המכילה הידנטואין. תכשירי ניטרופוראנטואין באים בגבישים מאקרוסקופיים או בתערובת של גבישים מיקרו- ומאקרוסקופיים.
מנגנון פעולה
ניטרופוראנטואין מחוזרת בתא החיידק על ידי ניטרורדוקטאז, ובצורתה המחוזרת היא מגיבה בעוצמה עם חלבונים ריבוזומליים, באופן שמעכב ייצור חלבונים בתא החיידק. כמו כן, היא משרה נזקים ב-DNA החיידקי ומתערבת במסלולים הביוכימיים במעגל קרבס.
פרמקוקינטיקה
הספיגה של תכשירים פומיים של ניטרופוראנטואין היא 40%–50%, כאשר הספיגה, שמתרחשת במעי הדק מתגברת כשהתרופה ניטלת יחד עם מזון. התצורה בעלת הגבישים המיקרוסקופיים נספגת מהר יותר.
ריכוזי התרופה בדם נמוכים עד כדי אפסיים במינונים הפומיים המקובלים, אולם התרופה, שמופרשת בשתן, מגיעה לריכוז גבוה מהנדרש עבור מחוללים רגישים לתרופה – 32 מיקרוגרם למיליליטר. ריכוז התרופה בערמונית נמוך עבור טיפול בדלקת הערמונית.
תופעות לוואי
תופעת הלוואי השכיחה ביותר של ניטרופוראנטואין בחילות והקאות, המתרחשות בשכיחות גבוהה יותר בנטילת התכשיר שכולל גבישים מיקרוסקופיים, ככל הנראה מאחר שהוא מתמוסס ונספג מהר יותר. בכ-1% מהאנשים הנוטלים את התרופה מתפתחת פריחה, ובכלל זה תגובות חיסון עצמי. תופעת לוואי שכיחה אף היא היא הופעת שתן כהה בצבע אדום-חום או צהוב, אולם אין זו התוויה להפסקת התרופה.
עם תופעות הלוואי הקשות בעלות משמעות קלינית נמנות התגובות הריאתיות, הנחלקות לתגובות חריפות ולתגובות כרוניות. אלה נצפו רק לאחר טיפול ממושך כמניעה ולא בתגובה לטיפול בדלקת חריפה בדרכי השתן, ושיעורן נמוך מ-1 ל-100,000 מחזורי טיפול בניטרופוראנטואין. התגובות החריפות הן מסוג דלקת ריאות מרגישות יתר ומתרחשות בטווח זמן שעות עד שבועות מהחשיפה לתרופה. התגובות הכרוניות מתרחשות בשכיחות נמוכה פי כמה מהחריפות, אולם הן עלולות לגרום ללייפת ריאתית קבועה, עם תמותה של עד 8%. בשכיחות דומה לתופעות הריאתיות עלולות להתפתח גם תופעות לוואי כבדיות, לרבות דלקת כבד. תופעת לוואי נדירה נוספת היא נוירופתיה פריפרית. עיקר הטיפול לתופעות לוואי אלה הוא הפסקה מידית של התרופה.
אנשים עם חוסר G6PD עלולים לפתח אנמיה המוליטית. המוליזה גם עלולה להתרחש ביילוד במתן סמוך ללידה על רקע חוסר הבשלות של המערכת האנזימטית בתאי הדם האדומים.
התוויות נגד
התוויות הנגד לשימוש בניטרופוראנטואין כוללות תגובות של רגישות יתר לתרופה ותופעות לוואי משמעותיות כגון תופעות לוואי ריאתיות או כבדיות. כמו כן, התרופה אסורה בשימוש עבור אנשים עם פגיעה בתפקוד הכלייתי במידה של קצב סינון פקעיתי נמוך מ-60 מ"ל/דקה או מיעוט במתן שתן.
התרופה אינה מומלצת החל משבוע 36 להיריון ובילודים מחשש לאנמיה המוליטית והחמרה של צהבת. הקולג' האמריקני לרפואת נשים ולמיילדות ממליץ שלא להשתמש בתרופה בשליש הראשון להיריון, אלא בהיעדר חלופה אחרת בטוחה יותר, בשל דיווחים סותרים על סיכון מוגבר להתפתחות מומים בעובר.[1]
לקריאה נוספת
- James M Horton, Urinary Tract Agents: Nitrofurantoin, Fosfomycin, and Methenamine, Mandell, Douglas, and Bennett's Principles and Practice of Infectious Diseases, 9th Edition, Elsevier Saunders, 2020, pp. 461-463
קישורים חיצוניים
- הערך "ניטרופוראנטואין", באתר "ויקיתרופות"
- הערך "ניטרופוראנטואין", באתר ויקירפואה
הערות שוליים
- ^ Committee Opinion No. 494: Sulfonamides, Nitrofurantoin, and Risk of Birth Defects, Obstetrics & Gynecology: June 2011 - Volume 117 - Issue 6 - p 1484-1485 doi:10.1097/AOG.0b013e3182238c57
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
31161755ניטרופוראנטואין