נורות ליבון וחשמל מאוחדת

נורות ליבון וחשמל מאוחדת (בהונגרית: .Egyesült Izzólámpa és Villamossági Rt) הוקמה בשם חברת "תחנת החשמל האוסטרו-הונגרית הראשונה" על ידי בלה אגר. תמהיל המוצרים של החברה כלל ממסרים ומתגים חשמליים, מדי מתח, מדי זרם, טלפונים, דינמו ואחרון חביב, נורות סיבי פחמן. להתרחבות הייצור של נורות ליבון וחשמל נחתם חוזה עם חברת Aktiengesellschaft für Elektrische Glühlampen בברלין.

היסטוריה

ליפוט אשנר הצטרף לחברה ב-1 ביולי 1892, ועשה קריירה ענקית תוך זמן קצר. בשנת 1904 היה סגן מנהל הכללי, בשנת 1918 היה המנהל של האגף המסחרי ובשנת 1921 היה מנהל כללי. בכל תפקידיו התמקד אשנר בפיתוח ייצור נורות ליבון ובהגדלת הייצור. מכיוון שהמפעל ברחוב הוסאר בבודפשט כבר לא היה מתאים, עבר המפעל לאויפשט. הפטנט העולמי של כמה מהנדסים הונגרים שנרשם בשנת 1885 פתר את נושא הפצת החשמל מבוססת על שנאים והעברתו, ואפשר ניתוק הצרכנים זה מזה. בשנים 1902–1903 ייצרה חברת החשמל המאוחדת כארבעה מיליון נורות. בתחרות העזה בשוק עמד המפעל בהצלחה. נעשו ניסיונות להשתמש בחוט מתכת דק (נימה) כדי להגדיל את יעילות התאורה ולהאריך את חייהם של נורות הליבון. במהלך הזמן הופיע נורת האוסמיום, נורת נרנסט, ואחר כך הטנטלום. נורות אלה היו טובות יותר מקודמותיהן, אך הן היו רחוקות מלהיות מושלמות. ד"ר שאנדור יוסט ופרנץ הנמן ביצעו ניסויים בנורת נימת הטונגסטן. החברה רכשה מיד את הזכות לייצר ולמכור נורות ליבון טונגסטן. בשנת 1906 שונה שמה של החברה לנורות ליבון וחשמל מאוחדת, תוך הדגשת המוצר העיקרי שלה, נורת הליבון. ב-28 באפריל 1909 נרשם שם המותג Tungsram, שנודע והוכר ברחבי העולם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הושם דגש על הגברת הייצור וכן על ייצור שפופרות עבור הצבא.

בין שתי מלחמות העולם

בשנים 1922–1923 העבירה ג'נרל אלקטריק את הטכנולוגיה של ציוד ייצור נורות אוטומטי למפעל באויפשט. זה סיפק דרך ליצור מכונות ייצור באיכות גבוהה. במפעל המכני, תפקיד מחלקת הבנייה ומחלקת הנדסת המכונות גדל מאוד מאז 1927. יותר ויותר מהנדסים וטכנאים הועסקו בתכנון ציוד מצוין לאוטומציה. הייצור ההמוני של המכונות שינה מהותית את טכנולוגיית הייצור. המכונות האוטומטיות וקווי הייצור יוצרו מאוחר יותר הן למכירה בהונגריה והן ומחוצה לה.

לאחר הכיבוש הגרמני

ליפוט אשנר היהודי נאסר ב-19 במרץ 1944, ביום כיבוש הונגריה (מבצע מרגרטה) על ידי הצבא הגרמני. ביום פלישת הגרמנים להונגריה ב-19 במרץ 1944 הוא נלקח על ידי הגסטפו למחנה הריכוז מאוטהאוזן. בעלי חברת טונגסרם שיחררו אותו באמצעות כופר של 100,000 פרנק שווייצרי. הוא עבר לז'נבה בשנת 1945, שם המשיך לעסוק במפעל. ביוני 1947 חזר להונגריה בערבות סובייטית. וכיהן שוב כמנכ"ל החברה. למרות מחלתו המחמירה, הוא עבד במפעל כמעט כל יום עד מותו בשנת 1952.

זולטאן באי קיבל על עצמו את הניהול הטכני, ואילו דינש ינקוביץ' את העניינים המסחריים והמנהליים. החברה קיבלה מפקד צבאי חדש בשנת 1944, שמיד נקט בפעולה לפינוי המפעל, במיוחד בכל הקשור לייצור שפופרות רדיו צבאיים. מבשלת הבירה קבניה יועדה לאכלס את המכונות. שני המנהלים, ללא ידיעת הגרמנים, הבריחו מהמפעל כמות משמעותית של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים למחצה. זה הוסתר באדוריאנהאזה ובטארנוק. ב-23 באוקטובר 1944 הוקמה מועצת המפעל של מפלגת צלב החץ, אשר זירזה את הפינוי המוחלט של המפעל.

ב-15 בינואר 1945 הופיע החייל הרוסי הראשון במפעל. למרות הבטחתם נלקחו על ידי הרוסים כ-700 קרונות רכבת של מכונות וחלקי חילוף. הם הוציאו 96% ממכונות המפעל, 50% ממלאי נורות הליבון, 130 ארגזים ממחסן האחסון בטארנוק, 90% מחומרי הגלם והסחורה הגמורה למחצה שאוחסנו שם, ופירקו לחלוטין את מפעל הקריפטון באייקה.

ההפעלה מחדש

אשנר, שעבר טיפול רפואי בשווייץ, עקב מקרוב אחר גורל החברה. אף שהניהול פעל ללא תלות בו, הייתה לו השפעה משמעותית על חברות הבת בחו"ל ועל ההנציגיות הזרות.

"הלאמת" המפעל

כבר בדצמבר 1945 הולאם המפעל. הלאמת יתר חברות הבנות הוכנה בסתר ובוצעה בשנת 1948.

הפרטה והווה

בשנת 1989 רכשה ג'נרל אלקטריק את בעלות רוב החברה וגם את זכות הניהול. המפעל פעל תחת המותג GE.

בשנת 2018, ג'נרל אלקטריק מכרה את עסקי התאורה שלה. טונגסרם "נולדה" מחדש.

מעבדת המחקר

בשנת 1921 ארגן אשנר את מעבדת המחקר של המפעל. הוא הפקיד את הניהול בידי איגנץ פייפר, פרופסור באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה. עובדים כה מפורסמים עבדו שם כמו אימרה ברודי, פאל שלני, זולטן באי, טיוודאר מילנר, ארנו וינטר, מיכאל פולני דניס גאבור, אגון אורובאן, ג'רג' סיגטי. משנת 1936 לקח על עצמו זולטאן באי, פרופסור באוניברסיטת סגד, את ניהול מעבדת המחקר. בשנת 1942 הוקמה קבוצת זולטאן באי שהתמחתה בפיתוח מכ"ם צבאי. חצי שנה לאחר מכן הם יכלו לעקוב כבר בגלי המכ"ם אחר דוברות על הדנובה עד למרחק של 18 ק"מ, ובקיץ 1943 נקלט מטוס מעל גבעת קרובה. לאחר מספר שנים של עבודות פיתוח, קבוצה זו שלחה אותות לירח ב-6 בפברואר 1946.