נביולו
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית משקה ריקה. נביולו (באיטלקית: Nebbiolo) הוא זן ענבי יין אדום איטלקי המזוהה בעיקר עם אזור פיימונטה, שם מייצרים ממנו את יינות "ייעוד מקור מבוקר ומובטח" (באיטלקית: בקיצור DOCG - Denominazione di Origine Controllata e Garantita) של ברולו, ברברסקו, Roero, Gattinara, Carema ו-Ghemme. סבורים כי נביולו שואב את שמו מהמילה nebbia האיטלקית שפירושה "ערפל". במהלך הבציר, המתרחש בדרך כלל בסוף אוקטובר, ערפל עמוק ועז נכנס לאזור לאנגה, בו נמצאים כרמים רבים של נביולו. הסברים אלטרנטיביים מתייחסים לצעיף הגלוקוס דמוי הערפל שנוצר מעל פירות היער כשהם מגיעים לבגרות (פירוש הביטוי כחול-ירוק, כחול-אפור שמשמש לתיאור המראה האפור החיוור או הכחלחל-ירוק של פני השטח של כמה צמחים), או שאולי השם נגזר במקום זאת מהמילה האיטלקית nobile, שפירושה אצילי.[1] מענבי זן הנביולו מייצרים יינות אדומים בעלי צבע בהיר שיכולים להיות טאניניים מאוד בצעירותם עם ניחוחות של זפת וכן ורדים. ככל שהם מתיישנים, היינות מקבלים גוון לבן-כתום אופייני בשולי הכוס וחושפים ניחוחות וטעמים אחרים כגון סיגליות, זפת, עשבי בר, דובדבנים, פטל, כמהין, טבק ושזיפים מיובשים. יינות נביולו יכולים לדרוש שנים של התיישנות, כדי לאזן את הטאנינים עם מאפיינים אחרים.
היסטוריה
העוסקים באמפלוגרפיה מאמינים שזן ענבי הנביולו הוא יליד אזור פיימונטה, אם כי ישנן עדויות DNA המצביעות על כך שמקורו היה באזור ואלטלינה (Valtellina) שבצפון לומברדיה, ממש מזרחה מפיימונטה.[2] במאה ה-1 לספירה, פליניוס הזקן ציין את האיכות יוצאת הדופן של היין המיוצר באזור הכפר פולנצו (פולנטיה אז בלטינית) שממוקם צפונית-מערבית למה שהוא כיום אזור Barolo DOCG. בעוד פליניוס אינו מציין במפורש את העינב שהיה אחראי ליינות פולנצו אלה, לתיאור היין שלו יש קווי דמיון לתיאורים מאוחרים יותר של יינות מבוססי נביולו, מה שהופך את זה לסימן הראשון של יין שנעשה מנביולו באזור פיימונטה. האזכור המפורש הראשון של נביולו מתוארך לשנת 1268, שבה תואר יין המכונה "ניביול" כגדל בריבולי ליד טורינו. לאחר מכן הופיע חשבון של יצרן משנת 1303 במחוז רוארו (Roero) שתואר כבעל חבית של "נביולו". במסכת Liber Ruralium Commodorum משנת 1304 תיאר המשפטן האיטלקי פייטרו דה' קרשנצי (Pietro de' Crescenzi) יין העשוי מ"נוּבִּיוֹלָה" כבעל איכות מעולה. במאה ה-15, חוקים באזור "לה מורה" (מה שנקרא כיום אזור ברולו) ציינו את ההערכה הרבה שזכתה הגפן נביולו באזור. על פי חוקים אלה, העונשים על כריתת גפן נביולו נעו בין קנס כבד לבין קטיעת יד ימין או תלייה עבור עבריינים חוזרים.[1]
יחסים עם זנים אחרים
בשנת 2004, מחקר באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס ו-Istituto Agrario di San Michele all'Adige באיטליה מצאו כי נביולו קשור לפיימונטה באמצעות שני זני ענבים ארומטיים - ענבי פרייזה (Freisa) של פיימונטה וזן הרון הצרפתי ויונייה.[3] מחקר זה מצביע עוד על מערכת יחסים הורה-צאצא בין נביולו למספר ענבים איטלקיים, כולל פרייזה, בוביראסקו (Bubbierasco), נביולו רוזה, ווספולינה (Vespolina) מאזור פיימונטה וכן ענבי לומברדיה נגררה (Negrara) ורוסולה נרה (Rossola nera).[1] ניתוח DNA נוסף מצביע גם על קשר הורה-צאצא עם עינב ברוניולה (Brugnola) מלומברדיה, שנחשב בעבר כמילה נרדפת בלבד לעינב אמיליה-רומאניה פורטנה (Fortana).[4]
גידול גפנים
בהשוואה למחזור הצמיחה השנתי של זני ענבי פיימונטה אחרים, נביולו הוא אחד הזנים הראשונים להניץ והזן האחרון שמבשיל לבציר עם תקופת בציר מאמצע עד סוף אוקטובר. בבצירים מסוימים, היצרנים מסוגלים לבצור ולהשלים את התסיסה של זני הברברה והדולצ'טו שלהם עוד בטרם הנביולו אפילו נבצר.[5] כדי לסייע בהבשלה, היצרנים ינטעו לעיתים קרובות את גפני הנביולו באתרים המועדפים ביותר במדרונות הפונים לדרום ולדרום-מערב, מה שמעניק לענבים יותר גישה לאור שמש ישיר.[1] המיקום האידיאלי ביותר הוא בגובה שבין 300 עד 500 מטרים מעל פני הים וחייבים לספק לגפנים מחסה טבעי מרוחות. הגפן רגישה מאוד לזילוף-דליפה-טיפטוף (מפגע גידול גפנים הנובע מתגובות מטבוליות לתנאי מזג האוויר הגורמות לכשל של התפתחות הענבים לאחר הפריחה במיוחד אם יש מזג אוויר לח בהופעת הניצנים או הפריחה). בעוד שגשמים בתקופה זו יכולים להשפיע על היבול והכמות, לגשמים המתרחשים לאחר תקופת הווריסון יכולים להיות השפעה מזיקה על האיכות. הבקבוקים בעלי הדירוג הגבוה ביותר של פיימונטה נביולו נוטים להגיע מבצירים עם מזג אוויר יבש במהלך ספטמבר ואוקטובר. Nebbiolo זקוק לחום מספיק כדי לפתח את הסוכרים וטעמי הפירות הדרושים לאיזון החומציות הגבוהה הטבעית והטאנינים של העינב.[1]
ייצור יין
הביטוי הבולט ביותר של הנביולו הם יינות ברולו. ישנה חלוקה בין מה שנחשב לגישה "מסורתית" לנביולו לבין גישה "מודרניסטית". השורשים של שני הסגנונות יכולים להתחקות אחר ההיסטוריה שלהם לייצור ה"קדם-טכנולוגי" המוקדם של נביולו. לפני הופעתה של התסיסה המבוקרת על ידי טמפרטורה, תאריכי הבציר המאוחרים של נביולו הביאו לכך שהיינות החלו לתסוס כאשר מזג האוויר נעשה כבר קר. טמפרטורות קרירות אלו יעכבו את התסיסה למשך מספר ימים והן מאריכות את תקופת התשרית (Maceration) ומיצוי תרכובות פנוליות כגון טאנינים.
ייצור היין של ימינו עבור מסורתיים ומודרניסטים כאחד כולל בקרת היגיינה קפדנית ושימוש בציוד יין מודרני. במקום ליפול למחנה קשיח זה או אחר, יצרנים רבים נוקטים בגישת אמצע המנצלת כמה טכניקות מודרניסטיות יחד עם ייצור יין מסורתי.
עירבוב (blending)
באזור פיימונטה קיימת היסטוריה ארוכה של מיזוג זני ענבים אחרים עם נביולו על מנת להוסיף צבע ו/או לרכך את הטאנינים הקשים של העינב. בנוסף לשימוש בענבי יין אדום כמו ברברה, קרואטינה ובונרדה פיימונטה, לענבי יין לבן כמו ארנייס ופבוריטה יש גם היסטוריה של ערבוב עם נביולו. מבחינה היסטורית, הקשר של מיזוג ארנייס עם נביולו היה כה חזק עד שמילה נרדפת נפוצה של הראשון היא "ברולו ביאנקו" כלומר "ברולו לבן".[6] כיום, תקנות ה-DOCG עבור ברולו וברברסקו דורשות שהיין יהיה 100% מזן נביולו. בשנת 1998, יצרני אזור ברברסקו ניסחו הצעה לאפשר 10-15% מזני ענבים אחרים להיכנס ליין, אך בקורת עיתונות גרועה של מבקרי יין איטלקיים הביאה לדחיית תוכנית זו. אמנם יש ספקולציות, מצד מבקרים כמו אוז קלארק, שברברה או אפילו סירה וקברנה סוביניון משמשות להגברת הצבע והטעמים של ברולו על ידי חלק מהיצרנים, אין הוכחה מפורשת לכך שזה אכן קורה.
ברולו וברברסקו
אזור פיימונטה נחשב לבית הגידול הגפנים של נביולו ושם מייצרים את היינות הבולטים של הענבים. האקלים היבשתי העקבי של האזור, יחד עם השפעותיו של נהר הטנארו מייצרים טרואר ייחודי לנביולו שלא ניתן לשכפל בקלות באזורים אחרים בעולם. שני היינות הידועים ביותר מבוססי נביולו הם יינות DOCG של אזורי Barolo & Barbaresco ליד אלבה.
ברברסקו נחשב לקל יותר מבין השניים ויש לו תקנות DOCG פחות מחמירות, כאשר הביקבוקים הרגילים דורשים רק 9 חודשים בעץ אלון ו-21 חודשי יישון כולל, והביקבוקים של "רזרבה" דורשים 45 חודשי יישון בסך הכל.
לעומת זאת, ה-Barolo DOCG דורש 18 חודשים[7] בעץ אלון ו-3 שנים יישון כולל עבור ביקבוק רגיל ו-62 חודשי יישון כולל עבור ה-riserva. רמות האלכוהול המינימליות בשני האזורים משתנות מעט, כאשר ברברסקו דורש מינימום של 12.5% וברולו 13%. (עם זאת, ברולו, נכון לשנת 1999, דורש כעת רק מינימום של 12.5% גם כן).
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יינות וגפנים - מאפיינים של יין נביולו כולל יישון.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 "Nebbiolo". The Oxford Companion to Wine (4th ed.). Oxford University Press. 2015. pp. 494–495. ISBN 9780198705383. LCCN 2015941385. OCLC 921140648.
- ^ D'Agata, Ian (2014). "Nebbiolo". Native Wine Grapes of Italy. University of California Press. pp. 353–361. ISBN 978-0-520-27226-2.
- ^ "Nebbiolo is viognier cousin, conference hears". Decanter Magazine. 24 בינואר 2004. נבדק ב-17 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Robinson, Jancis; Harding, Julia; Vouillamoz, José (2012). Wine Grapes: A complete guide to 1,368 vine varieties, including their origins and flavours. London, New York: Allen Lane. pp. 138, 363. ISBN 978-1-84614-446-2. OCLC 795857065.
- ^ "Nebbiolo". Oz Clarke's Encyclopedia of Grapes. New York: Harcourt. 2001. pp. 155–162. ISBN 9780151007141.
- ^ "Arneis". Oz Clarke's Encyclopedia of Grapes. New York: Harcourt. 2001. p. 38. ISBN 9780151007141. LCCN 2001281478. OCLC 48239622.
- ^ "BAROLO DOCG appellation rules" (PDF). Consorzio di Tutela Barolo Barbaresco Alba Langhe e Dogliani. נבדק ב-15 בנובמבר 2022.
{{cite web}}: (עזרה)
