נאמנות

נאמנות היא ערך מוסרי, שבבסיסו דבקות ומסירות לבני אדם ולערכי החברה והתרבות אליהם הם משתייכים. מושאי הנאמנות רבים: אל הזולת הקרוב: בן זוג, ילד, הורה, משפחה, ואל הפחות קרוב: מקום מגורים, קבוצת התייחסות, ארץ, לאום, עבודה, מפלגה וערכים חברתיים. מגוון הנאמנויות הללו עלול ליצור קונפליקט בין הנאמנויות. המילה נאמנות נובעת מהמילה אמון והניגוד לנאמנות הוא הפרת אמון ובגידה.

הגדרה בסיסית

נאמנות קשורה לבני אדם וערכים חברתיים, לרגשות ולפעולות. אפשר להגדיר אותה בשני מובנים שונים זה מזה וכלליים:

• נאמנות כערך הקשור באמות מידה מוסריות ביחסי בני אדם לזולת, לחברה, לדעות וערכים. היא נובעת מתוך שיקול דעת ובחירה מכוונת. הבחירה היא לשמור על ערכים קודמים משום שקיימת מחויבות כלפיהם, ומתוך כך נוצר וויתור על ערכים חדשים. זו חייבת להיות בחירה אקטיבית בין חלופות והנעה לפעולה. רק אם יש חלופה מתחרה לערך שבו מחזיקים, ובוחרים להמשיך ולהחזיק בו, יכולים להיחשב נאמנים. יוצא מכך שנאמנות היא לעיתים ויתור על חלופה טובה יותר. בוגד, לעומת זאת, הוא מי שבוחר בחלופה חדשה ולא נשאר צמוד ונאמן לערכים בהם דגל עד כה. והצד הפגוע, הנעזב, אם זה בן-זוג, לאום, מדינה רואה במעשיו בגידה.

ההבחנה בין נאמנות כאקט של בחירה לבין כזו שאינה בבחירה, היא קריטית. סיימון קלר, למשל, סבור כי חוסר הרצון הכללי להטיל ספק בנאמנויות ולאמצם ללא בחירה מייצג חוסר יושר וחוסר תום לב. ברגע שיש נאמנות פטריוטית, למשל - מתכחשים לביקורת עצמית ומתגוננים מפניה.

• נאמנות כרגש מולד וטבעי שפירושו היצמדות לספק הצרכים: נאמנות מתווה את מסגרת ההשתייכות בה שותפים ועמה יש הזדהות. היא מגדירה את הזהות העצמית. "התחושות והדבקות העזות הנלוות לעיתים קרובות לנאמנות מצדיקות טענה כי נאמנות היא רק או בעיקר תחושה או הרגשה – של היקשרות רגשית שעשויה להתבטא במעשים". "האדם הנאמן פועל למען, או נשאר מחויב למושא הנאמנות גם כאשר זה עלול להזיק לו, והוא מוכן לשלם את מחיר הנזק." ביולוגים ופסיכולוגים אבולוציוניים רואים בנאמנות מנגנון הסתגלותי גנטי של היקשרות לאחרים שיש לו ערך הישרדותי (ג'יימס וילסון, Wilson ) באופן זה נאמנות אינה קשורה בהכרח למוסר אלא להעדפות הישרדותיות וליחסים, כמו חברות ואינטימיות וקרבה. נאמנות היא מרכיב באהבה ובעלת מנגנונים ביולוגיים והורמונליים המופרשים במצבי היקשרות, בין הורה לילד ובין בני זוג, כמו הורמון האוקסיטוצין, שתורמים ליצירת ההיקשרות בין בני הזוג ובשימור הקשר לאורך הזמן. הנאמנות למשפחה ולמסגרת ההתייחסות שלנו נובעת מאכפתיות ומהתחייבות לתמיכה במי ששייך לנו ואנו שייכים לו, ויש לנו אחריות וקרבה אליו. נאמנות תוחמת את המסגרת שבה אנו מיישמים העדפות מוסר פרטיות, כלומר, ניתן לומר שהיא מבוססת על המצפון האישי, הכולל את התפיסה המוסרית הפרטיקולרית. השייכות היא עניין פסיכולוגי ואינה תלויה בשפוט ערכי, היא אינה חופפת לתפיסה המוסרית שלנו בהכרח. ככל שהנאמנות היא רגש טבעי היא עשויה להיות פסיבית שאינה דורשת פעולה מודעת ושקולה.

אם אכן נאמנות היא רגש טבעי ניתן לגלותה גם אצל בעלי חיים, ואכן ישנן עדויות רבות לנאמנות בעלי החיים לצאצאיהם ולקהילתם. אולם, כפי שמציין ג'ורג' פלטשר, סוג נאמנות כזה הוא מוגבל מכיוון שלא ניתן להפר נאמנות כזו. זאב ונדב לוי מציינים בספרם "אתיקה, רגשות ובעלי חיים" שהתופעה של מסירות עד כדי הקרבה קיימת גם אצל בעלי חיים. זאבים מגלים נאמנות לקבוצה, אומץ והתמדה מול קשיים. "הדאגה לצאצאים, הדאגה לחלש, הנכונות להקריב את חייו למען ילדיו או ידידיו משותפות לו וליונקים רבים בעלי דם חם כמוהו.".

נאמנות כמסירות ונכונות להקרבה

כאשר נאמנים למישהו או לערך מסוים, מוכנים להקריב למענו זמן, כסף ואף את החיים. במקרה של קונפליקט בין נאמנויות צריך לבחור בעדיפות הנאמנות הגבוהה יותר, כך מסדרים היררכיה של נאמנויות שלא בהכרח מודעות לגמרי, למשל גיוס לצבא ונאמנות למדינה לעומת נאמנות למשפחה.

דוגמה: משפט ידוע בערבית הוא "אוופא מן אלסמואל" - אין נאמן יותר מסמואל. הסיפור מאחורי האמרה הוא על שמואל בן עדיה, משורר יהודי שחי בערב הסעודית בסביבות שנת 560 לספירה, וקיבל מידי חברו, שהיה משורר ערבי ידוע, אמרוא אל-קייס, פיקדון של כסף לשמור עליו. סמואל סירב למסור את הפיקדון למושל עיראק שחטף את בנו והחזיקו כבן ערובה ולבסוף אף רצח אותו. סמואל לא מסר את הפיקדון, ושמר על נאמנותו לחברו במחיר חיי בנו. הסיפור משמש דוגמה לנאמנות, וכלל לא בוחנים את הנאמנות או הבגידה כלפי הבן שלו ומשפחתו.

אנדרו אולדנקוויסט טוען שנאמנות נובעת בעיקר מנכונות להקרבה עצמית והתנהגות אלטרואיסטית, יותר מאשר מתכתיבים מוסריים. הצטרפות לקהילה ולחייה הפעילים, מתוך תחושת השתיכות לקבוצה, תחושת סולידיות לחבריה ורגש של נאמנות לשניהם, אמנם דורשות ויתורים, אך לדעת אולדנקוויסט הן תורמות לנאמן עצמו תרומה חשובה הרבה יותר מכל ויתור - את בריאותו הנפשית. אולדנקוויסט טען שתחומים קהילתיים מסוימים מוגדרים על ידי נאמנויותינו "כל המוסר הוא מוסר שבטי", שבתוכם עשויים לפעול שיקולי חוסר משוא פנים: "הנאמנויות הרחבות והצרות שלנו מגדירות קהילות מוסריות או תחומים שבהם אנו מוכנים לאוניברסליזציה, כמו שיפוטים מוסריים, יחס שוויוני, והגנה על טובת הכלל."

נאמנות כוללת הרגשת מחויבות. מחויבות היא מעין הסכם של תלות על בסיס סיפוק צרכים בעבר. המחויבות נובעת מהיותנו מודעים לציפיות ולתפקידים שהסביבה הקרובה מטילה עלינו. אם אין מחויבות, הנאמנות אינה רלוונטית. מטרתה של הנאמנות היא אי-פגיעה במחויבויות ובקרובים.

בניגוד לאולדנקוויסט, טוען אלן (Allen) שהנאמנות מפעילה אותנו, וחוסר נאמנות היא הימנעות מפעולה. וכך הנאמנות הופכת לחובה מוסרית ממשית. הנאמנות מבחינתו היא ספוק מה שראוי, גם אם אין התחייבות ממשית. הדרישה המוסרית קודמת לבחירה אישית. האם הכלב בוחר להיות נאמן? הוא שואל, למרות זאת הוא מהווה סמל לנאמנות. גם אם זו מבוססת על תלות רבה בבעליו, האין זו נאמנות לשמה? אלן טוען שהנאמנות היא לקשר ולא לאדם. נאמנים לקשר המחבר אותנו לאחר. ונאמנים לאיש רק דרך הקשר. נאמנים לקשר אהבה ולא לאהוב.

נוצרה מורכבות בהגדרת הנאמנות.

1. בחירה מוסרית מכוונת ואקטיבית.
2. רגש טבעי של דבקות בספק הצרכים ובקבוצת התייחסות – פסיבי.
3. נאמנות טבעית מתוך מסירות אקטיבית.
4. בחירה פסיבית להישאר עם הערכים תלויי תרבות.

נאמנות כערך מוסרי סגור

נאמנות שייכת למוסר תוך קבוצתי, תפקידה לשמור על המוסר של החברה אליה משתייכים. היא מתווה את מסגרת ההתייחסות ולכן אי אפשר להחיל עליה עקרונות מוסר אוניברסליים, כך שהנאמנות בעיקרה תלוית תרבות, ערכים ונורמות התנהגות ותוכנה שונה מחברה לחברה. הנאמנות מתווה את הגבולות של החברה כנגד מי שנמצא מחוץ למסגרת שלה. ככל שהחברה סגורה יותר, כן הנאמנות לה גבוהה וקשיחה יותר והופכת לחשובה ביותר במִדרג הנאמנויות. הקולקטיב הופך את הנאמנות שהוא דורש מחבריו לערך עליון, וזו נחשבת לתכונה מן המעלה הראשונה, אף שפעמים רבות היא עיוורת לסיבותיה ולתוצאותיה, אם כי ייתכן שזהו חלק מעוצמתה.

פטריוטיות היא נאמנות לחברה מסוימת, למדינה או לאום. הקיום המוסדי והנאמנות לו מעודדים חיים נטולי אחריות, והפרט הופך לאמצעי ולחלקיק של החברה. בפער שבין קיומו לבין היותו חלק מן החברה אין מקום לחופש ולאחריות הנאמנות היא הדבק המלכד את האזרחים לכלל חברה. היא גם ערך נערץ וגם שוט לאיום על אלה שאינם מגלים נאמנות. החברה מפעילה סנקציות נגד אלה שהיא רואה בהם בוגדים, מנידוי ועד כליאה, ובחברות מסוימות גם הוצאה להורג.

חוסה אורטגה אי גאסט כותב בספרו "מרד ההמונים" שהיווצרותו של ההמון תובעת זהות של תשוקות, רעיונות ואורח חיים – המרכיבים אותו. הזהות הזו היא חוסר זהות ייחודית. מאסה הוא כל מי שחש עצמו 'כמו כולם' ושמח על כך. לחיות בשבילם זה להיות מה שהם בלא מאמץ להתקדם לשלמות.

על הקונפליקט בין נאמנות לערכי חברה ולחוקים כתב שופט בית המשפט העליון חיים כהן: "אין אתה חב חובת נאמנות למחוקק שרוחו ״רעה״ עליו כאמור; ולא זו בלבד, אלא חובה מוטלת על שופט שלא לציית לחוקיו הרעים של מחוקק כזה ולא לבצעם. נמצא, הנאמנות לצדק עדיפה על הנאמנות לחוק, או, ליתר דיוק: הנאמנות לעקרונות המקודשים של דמוקרטיה ושל חירות האדם, דוחה חובת הנאמנות לחוקי דיכוי של מחוקק רודן."

בסיפור של אריקה מאן "לזכר גיבור" בספר " האורות כבים" היא כותבת:

"המחויבות לצייתנות מוחלטת ובלתי מעורערת למדינה עמדה בסתירה מכאיבה לצו מצפונו כאדם וכנוצרי. [...] הוא שירת בנאמנות את המדינה, הוא נשאר נאמן למדינה גם כשלא היה שבע רצון ממנה. [...] בחריצות, בנאמנות ובמהימנות ביצע פרנץ דייגלמייר את תפקידיו. [...] מפקד הגסטפו בעירנו, התחבט במשך שעות ארוכות ומרות עד שגמלה בלבו החלטה לסרב בפועל לפקודות שקיבל. אני לא יכול לעשות את זה, אמר לעצמו. זה שפל מדי, זה נורא מדי. אני לא מעז לקבל על עצמי אחריות לזה. אני לא יכול ולא אקבל. [...] למען ארצי, כן, בעיקר למען גרמניה, אני מוכרח למנוע את התועבה הזאת, להציל מה שאפשר להציל. [...] מה שאני מתכנן הוא "בגידה במולדת" [...] אני מסכן הכול. חיי וכבודי יעמדו בסכנה אם אבצע את התוכנית... שיניו נקשו כשחשב על אשתו, על אהבתה אליו, על ילדיהם, על גאוותם בו. [...] גם אם ייחשף וישלם בחייו בעוון "בגידה במולדת". אשתו וילדיו ידעו את ההבדל בין טוב לרע."

הסיפור מציג את הקונפליקט בין הנאמנויות עד מוות ואת טעם הבגידה בערכים שאינם הומניים.

פלטשר טוען שנאמנות בהיותה יחס אישי ובלתי שוויוני מטיבו, המעדיף אדם קרוב על פני הזר נוגד את יסודות המוסר הליברלי-שוויוני, אשר ככזה אינו יכול להיחשב כערך מוסרי אוניברסלי. אף שהוא טוען כי באופן בלתי מוצהר חודרת הנאמנות לחוקה ומיושמת בהליכים משפטיים של חברה ליברלית. לדוגמה: חובות נאמנות של אם לילדיה הביולוגיים או חובותיו של אזרח, במיוחד בעתות מלחמה לנאמנות למדינתו שלו ולמוכנות לשרתה.

פלטשר טוען שיחסי נאמנות בנויים על ויתור על טובות הנאה, על מסירות והתמדה ביחסים על אף הקשיים. הזמן בנאמנות הוא מרכיב קריטי. הוא המשמר את המשכיותו של המרכיב הקבוע, המייצב את החברה, את רציפותה המבורכת, הנדרשת דווקא על רקע חברה צרכנית של תחלופה ושינוי מתמיד. מהי מידת הדומיננטיות של המרכיב הֲעברי בהכרעות אישיות המניחות חופש הכרעה בנאמנות? האם אין מרכיב זה חוסם את חופש ההכרעה וחופש הפעולה בבחירת מושאי הנאמנויות ובאופיים? שאלה זו נשארת פתוחה אצל פלטשר.

יישומיה של נאמנות מתחלקים לשלושה מישורים: במישור הראשון כלולים יחסי הנאמנות האישיים בין אדם לרעהו הקשורים לאינטימיות בין-אישית, שאותם הוא מכנה fidelity. בשני אלו יחסי הנאמנות לקבוצה שבה חי אדם במסגרת שיוכית אשר כל חבר בה אמור להעניק לה את נאמנותו אך יכול גם להתחמק, לבגוד. כך הם יחסי נאמנות במשפחה, בקהילה, בחברה, ובלאום. יחסים אלו בנויים בעיקרם על מחויבות המובנית בתפקיד בחברה ובסולידריות של האדם בחברתו. המישור השלישי הוא הנאמנות לאל הדורשת התמסרות שלמה. בין נאמנויות אלו מתקיים קונפליקט משום שאדם ממלא תפקידים שונים במסגרות שונות בו-זמנית.

יהושוע רויס (Royce) בספרו מ-1908 "הפילוסופיה של הנאמנות" מציב את הנאמנות כמעלה בעלת חשיבות עליונה, הכרוכה במילוי תפקידים. היא הערך המוסרי העיקרי ממנו נובעים כל העקרונות האחרים. הוא מגדיר אותה כך: "מסירות נפש מעשית ויסודית של אדם למען מטרה".

צפורה שפירא מסכמת בדוקטורט שלה "אמונה כנאמנות: אמונה דתית כנאמנות לאל" את אפיוניה החשובים של נאמנות אצל הוגי המוסר המודרניים המערביים:

א. נאמנות היא יחס שעיקרו בגילוייו הקונקרטיים.
ב. נאמנות היא יחס של איש לרעהו או של היחיד לחברתו.
ג. נאמנות היא יחס מעדיף של אחד על פני היתר.
ד. נאמנות תובעת מוכנות לקשיים, לעיתים ממש לסבל, שאותם נוטל הנאמן על עצמו.
ה. נאמנות תובעת המשכיות והתמדה בזמן. הנאמן מעמיד עצמו תדיר במוכנות לנתינה.
ו. נאמנות בנויה כיחס משני על גבי יחס ראשוני קודם: יחס שלִ קרבה, חיבה, שיוכיות.
ז. נאמנות היא חובה, לא זכות.

נאמנות עצמית

נאמנות עצמית הוא מושג שמשמש בעיקר לציין את הדבקות בעמדותינו, בערכים ובאמת האישית שלנו כנגד החברה. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית עסקה במחויבות, בדאגה ובאחריות של האדם קודם כל כלפי עצמו, כנאמנות לעצמנו, לדבוק בערכים ובדרכים בהם בחרנו.

על פי אלבר קאמי בספרו "האדם המורד", האדם האומר 'לא', מורד בנורמות החברתיות כדי לעצב ולשמר את זהותו העצמית. "בכל מרד מופיעה, יחד עם דחיית הזר הפוגע, דבקות שלמה ומידית של האדם בחלק מסוים של עצמיותו".

הפרת הנאמנות ובגידה

ערך מורחב – בגידה

הפרת אמון ובגידה דורשות שיקול דעת ובחירה בין ערכים חלופיים. מכאן שבגידה לא מתקיימת בלא כוונה או מודעות. בגידה מתרחשת כאשר מושא הנאמנות כבר אינו ראוי לה. בגידה זו בחירה בערך שבמרבית המקרים הוא חלופה לערך בו החזקנו קודם לכן ושעל פי רוב אנו סוברים שהוא טוב וערכי יותר מהערך בו החזקנו. נאמנות עשויה להיות גם הימנעות ממעשה ואילו הבגידה היא פעולה מכוונת. הבוגד לוקח סיכון מחושב ועושה זאת מטעמים של הנאה, של בצע כסף, של תשוקה, או מטעמי מוסר של פריצת מסגרת מוסרית לא צודקת עבורו. עם זאת, לא כל החלפת ערכים או מסגרת השתייכות היא בגידה. אך אם נאמנות כפי שצוין, היא רגש טבעי ולאו דווקא מודע או דורש בחירה, אין מה לדבר על בגידה. בבגידה יש ערעור על הקיים וויתור על נוחות מסוימת ואי קפיאה על השמרים.

מידת הנאמנות תלויה במידת האמון השורה בין בני אדם. והאמון עצמו אינו כה מובהק. כך שבגידה עשויה להתרחש כאשר הופר אמון שהתבסס על חוסר ידע או חוסר מידע וחוסר ברור והבהרה. נשאלת אם כך שאלה האם אי-ידיעה מבטלת את הצורך בנאמנות? משום שמי שאינו יודע, אינו נפגע.

מושג ההלשנה הוא מושג בת של הבגידה. המלשין רואה לנכון לדווח לסמכות או לארגון העל, על מעשה שבדרך כלל נחשב לא מוסרי של מישהו מקבוצת ההתייחסות שלו ובכך הוא בוגד בו. מכאן שההלשנה היא אמביוולנטית כמו הבגידה. אם היא לטובת החברה, היא חיובית וערכה עולה על טובת אותו זולת. אם היא רק לשם נזק לזולת, ייתכן שאינה חיובית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נאמנות בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33849000נאמנות