משה ליבר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. משה ליבר (1887–1962) היה דרמטורג, מחזאי, עיתונאי, במאי, איש תרבות, הוגה דעות והעורך הראשי של השבועון "החיים הללו".
ביוגרפיה
למשה ליבר היו שמות עט מגוונים מאוד: בן-זאב ליבר (BenZew Lieber), משה לב ער, משה בן זאב. הוא נולד בשם: משה שמואל רוזנקרנץ, בעיירה קולומיאה באוקראינה בשנת 1887. אביו וואלף זאב רוזנקרנץ (1845 - 1915) היה מתרגם, סופר ומורה ידוע בעיירתו. משה ליבר נולד למשפחה דתית ומעורה היטב במסורת הקהילה ולציונות בניצניה הראשונים. משה ליבר קיבל את שם משפחת אמו קיילה ליבר. בנעוריו פרש מלימודי המדרש ועבר לווינה שם נפגש עם הספרות והתרבות של תקופת ה"ארט נובו". לאחר נישואיו עברה המשפחה ב-1915 לאמסטרדם, שם עסק במסחר אך גם בתיאטרון ובבימוי. משה ליבר ביים את חגיגות 500 שנה לעיר רוטרדם. שם גם החלה פעילותו הציונית, והוא יסד את סניף ההסתדרות הציונית באמסטרדם. באמסטרדם החל לנסות להקים תיאטרון עברי ביחד עם אבל הרצברג.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה המשפחה לקמניץ בגרמניה. ביתם הפך למרכז תרבות וציונות. בשנת 1929 עזב משה ליבר את עסקי המשפחה והתמסר לכתיבה ובימוי. תחילה בברלין ובהמשך גם לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת 1934. בארץ התמסר לכתיבת מחזות, אותם ניסה לשלב בתיאטראות הראשונים כמו האוהל, הבימה, תיאטרון חיפה. כרבים מאמני אשכנז, ובמיוחד יוצאי גרמניה,(בנו פרנק, ריכרד רוזנהיים, אסתר טאובר, מרים בן גבריאל, הרמן הויזר ואחרים), התקשה להשתלב בסגנון המקומי ועם האג'נדה של התיאטרון הארץ ישראלי שנשלט בעיקר על ידי קבוצת אמנים מרוסיה, מפולין ומישראל. מאבק זה מתואר גם בסדרת מאמרים "היקים והתיאטרון העברי" מאת פרופסור תום לוי[1]. על מאבקו של בן זאב ליבר להשתלב בתיאטרון העברי ראה גם מאמר של אורי קיסרי: "בן זאב ליבר חולם ולוחם"[2]. בשנת 1935 ייסד יחד עם סאלו בומס (Salo Bomse) ואהרון פרידלר (Aaron Friedler) שבועון מצויר בשם החיים הללו. השבועון הקיף בתמונות אירועים בארץ ובעולם, מאמרים וביקורות על אירועי תרבות, קטעי מחזות, מדורי צילום, אופנה ובישול. משה ליבר ערך את העיתון בשם "בן זאב ליבר", וכתב בו פרשנות ביקורת, סקירות ומחזות, בשמות העט: "בזל", "בן זאב", "בן ליבר", "בבל", "משה בן זאב" ועוד. לאחר שמאמציו להציג את מחזותיו בארץ לא צלחו, פנה בשנת 1957 לבימוי בגרמניה, אך גם שם נדחה בעקבות מחלתו. בשנת 1960 כתב משה מיצג ב-2 פרקים לטלוויזיה הבריטית על פי הספר "The world of that summer" מאת רוברט מולר (Robert Muller). הספר מתאר נער יהודי שהצטרף ל"היטלריוגנד" הנוער ההיטלראי), הצליח להימלט ומצא דרכו לחברת נוער בקיבוץ. בערוב ימיו בהיותו חולה על ערש דווי כתב משה לפרופ' דב סדן: "25 שנה אני מסתובב בין שתים או שלש הבמות ואינני מצליח שיעלו אף אחת מיצירותי על הבמה... הסיכויים שאראה אותם (את המחזות מועלים על הבמה) עוד בחיי, פוחתים וחושש אני מאד כי עמל של כל כך הרבה שנים - ואני רואה את עבודתי כעבודה חלוצית - ילכו לאיבוד ואין שועה אחרי זה כאבן..." ( מכתב לדב סדן, 1.6.1958.)[3]
מחזותיו
אף כי שלט בעברית היטב, את מרבית מחזותיו כתב משה ליבר בגרמנית ומרביתם תורגמו לעברית על ידי בן-ציון ידידיה, אפרים טרוכה, וגם על ידי בנו, מנחם ליבר. משה ליבר כתב עשרות מחזות וכן דיאלוגים, קטעי הומור שחלקם פורסמו בשבועון "החיים הללו" שערך, בשנים 36–1935.
- ההולכים בעלטה, מחזה ב-9 מערכות, על שבתאי צבי[4][5].
- אליהו ואיזבל, מחזה היסטורי ב-4 מערכות, תורגם לעברית בידי מנחם ליבר.
- המשכון ( Das pfund), דרמה ופרולוג.
- הרצל בירושלים (Herzel in Jeruzalem), מחזה ב-4 מערכות (מאת בן ליבר).
- איזהו הגיבור (AJAX BESIEFT AJAX ) קומדיה ב-3 מערכות (מאת משה לב-ער)
- הבילויים, (AUFSTAND DER BILU VOLKSSTUCK IN DREI AKTEN UND EINEM PROLOG), מחזה היסטורי ב-3 מערכות, תורגם לעברית בידי מנחם ליבר, (מאת בן ליבר)
- עופרה, טרגדיה ודרמה מחיי הקיבוץ בתקופת הפילוג.
- ילדי ההפקר, ב-17 בנובמבר 1937 הוצג ב"קולנוע מוגרבי" בתל אביב, מחזה ב-6 מערכות, בבימויו של בנו פרנקל. מאת בן זאב ליבר. תורגם מגרמנית על ידי אפרים טרוכה.
- הכוהן מקדש ברנע (בגרמנית) (Der Ketzer Von KadeshBarbea), דרמה היסטורית.
המחזה: ילדי ההפקר
ההצגה הועלתה בקולנוע מוגרבי בתל אביב בשנת 1937, מאת בן-זאב ליבר. בבימוי של בנו פרנקל[6]. השחקנים ברובם היו נערים מ"מעון עירוני לילדים עובדים" של עיריית תל אביב. המחזה בא להמחיש את הקושי של הנערים לחזור ולהשתלב בחברה. לאחר ההצגה הראשונה, התערבה העירייה ודרשה לאסור על השתתפות הנערים בהצגה. הסיבה שהוצגה על-יד נציגי העירייה הייתה פגיעה בעתיד השיקום של הנערים. לאחר ההצגה השנייה, שהופיעה בפני מורים, אמנים ואנשי תיאטרון בלבד, בתאריך 12 בדצמבר 1937, עמדה העירייה בהחלטתה לאסור על הנערים להשתתף במחזה וההצגה ירדה מהבמה, למגינת ליבם של הנערים ומחנכיהם. ההחלטה עוררה ויכוח שנמשך כשנה מעל דפי העיתון דבר[7].
ספר
- משה ליבר, "שתי יצירות אודות" שבתאי צבי, (מחזה, עמ' 34 - 135). שמשון ויעקב רויטרך (תסריט, 136 - 320). עורך מהדוּרה: יעקב ברנאי, הוצאת כרמל, 337 עמ'. תשע"ז 2017. המחזה והתסריט עוסקים בנושא שבתאי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו להיות נוכחת.
לקריאה נוספת
- תום לוי, היקים והתיאטרון העברי - מאבק בין מערב למזרח אירופה, הוצאת רסלינג, 2017
- מיכאל הנדלזלץ, אנשי התיאטרון היקים שנשארו בארץ מאחורי הקלעים, סדרת מאמרים בגיליון אלקטרוני "הארץ" ינואר 2017
- גדעון עפרת, ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, קרן לוין לאומנות ישראלית, ירושלים, 2015
- משה צימרמן ויותם חותם, בין המולדות - היקים במחוזותיהם, כנרת זמורה-ביתן דביר, מרכז זלמן שזר 2006
- מנפרד גאיז, הצגת בכורה ביקורת על המחזה "ילדי ההפקר", בעיתון דבר גיליון 2 דצמבר 1937
- ביקורת אודות הצגת המחזה "ילדי ההפקר", עיתון דבר גיליון 26 נובמבר 1937 עמ' 3[8].
הערות שוליים
- ^ תום לוי, היקים והתיאטרון העברי, בכתב עת יקינתון MB, גיליון 247, מס. כ"ד, אוגוסט 2011
- ^ אורי קיסרי, בן זאב חולם ולוחם, ב"מעריב" 10 אוקטובר 1962
- ^ המכתב של משה לפרופ' דב סדן נמצא בעזובת משה ליבר, כטיוטה. כנראה העתק ממה ששלח ליבר לדב סדן. ונמסר יחד עם כל כתבי היד שלו ל"ארכיון התיאטרון ע"ש גור" באוניברסיטה העברית, ירושלים. נמצא גם בארכיון דב סדן באתר הספרייה הלאומית)
- ^ כל המחזות מקור וטיוטות בכתב ידו של משה ליבר נמצאים ב"הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור", האוניברסיטה העברית
- ^ המחזה ההולכים בעלטה לא הוצג, ולטענת ליבר חלקים ממנו הועתקו ושולבו בהצגת המחזה "שבתאי בן צבי" בתיאטרון אוהל. בתאריך 31.6.1936 שלח ליבר מכתב לנתן ביסטריצקי, שכתב את "שבתאי בן צבי", ולמשה הלוי, מנהל תיאטרון האוהל, בטענה לפלגיאט. לטענת ליבר כל ההעתקים של המחזה שלו שמסר לביקורת לנתן ביסטריצקי ומשה הלוי נעלמו.
- ^ תום לוי, "ילדי ההפקר", בכתב העת יקינתון, 2011. וגם, מנפריד גאיז, "להקת צעירים ילדי ההפקר" של ב.ז ליבר. ב"שבועון 9 בערב", מדור "הצגת בכורה" ,2.12.1937. וגם, דיון בעיתונות: מכתבים למערכת דבר בתאריך: 26.11.1937 עמ' 3. וגם בתאריך 9.12.1937, דבר עמ' 6 (בעניין איסור ילדי ההפקר - מאת גרט קאופמן, ו-"הילד העזוב גבור להצגות" מאת א.פ. וכן גם, "לעניין "ילדי הפקר" שאלה גלויה לעירית ת"א", דבר 13.12.1937 עמ' 3, מאת מ. פנימי. וגם בעיתונות יהודית היסטורית: "הפקרות ותיקונה" - ציטוט מתוך דבר 14 בינואר 1938 מאת עמנואל בן-גוריון.
- ^ ראו סעיף 6
- ^ ראו סעיף 6
