מרסל נדג'ארי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה . מרסל נג'ארי (או נדג'ארי, נדז'אר, נדזארי; ביוונית: Εμμανουήλ Μαρσέλ Νατζαρή Νατζαρής; 1 בינואר 1917 – 31 ביולי 1971) היה יהודי-יווני ניצול ממחנה הריכוז אושוויץ.[1] נדג'ארי היה חבר בזונדרקומנדו בבירקנאו ממאי 1944 עד נובמבר 1944. הוא אחד משלושת חברי הזונדרקומנדו, שכתבו את זיכרונותיהם[2] לאחר המלחמה,[3] יחד עם פיליפ מולר[4] וליאון כהן.[5] הוא השתתף בהכנת מרד הזונדרקומנדו. הוא חיבר את אחד מ-19 כתבי היד של חברי זונדרקומנדו, שנמצאו ליד הריסות המשרפות בבירקנאו.
ביוגרפיה
נדג'ארי נולד בסלוניקי בשנת 1917. הוא למד בבית הספר התיכון הצרפתי אלשיך. תחומי העניין האקדמיים שלו כללו רישום וציור. כשהתבגר, הוא עבד בחנות של אביו, מכירת מזון לבעלי חיים. הוא הצטרף לצבא בשנת 1937 ונלחם נגד האיטלקים בפלישה האיטלקית לאלבניה ב-1940. ב-1942 נשלח למחנה עבודה גרמני עם עוד 1,500 יהודים. בשנת 1943 גורשו הוריו ואחותו מסלוניקי ולאחר מכן נרצחו באושוויץ. מאוחר יותר הוא נמלט מהמחנה ועבר לאתונה, שם עבד זמנית אצל יצרן סבון. באוקטובר 1943 עזב את אתונה ונפצע בקרב כשנלחם בהתנגדות הקומוניסטית. הוא הוקע על ידי אישה צרפתייה כציוני ומבריח יהודים לפלשתינה.
ב-30 בדצמבר 1943 הוא נעצר ושהה חודש בכלא אברוף באתונה. הוא עונה על ידי הגרמנים עד שהתוודה על זהותו היהודית. לאחר מכן נשלח למחנה הריכוז חיידרי למשך חודשיים.[6]
באושוויץ
הוא גורש מאתונה ב-2 באפריל 1944 והגיע לאושוויץ ב-11 באפריל יחד עם עוד מגורשים. 1,872 מהמגורשים נשלחו מיד למותם בתאי הגזים. נדג'ארי היה אחד מ-320 הגברים היוונים, שנבחרו לעבודה והוא קיבל את המספר 182669. הוא ושאר הגברים היוונים גרו בבלוק 12 מ-13 באפריל עד 11 במאי.
הוא נבחר, יחד עם 100 יהודים-יוונים, להיות חלק מהזונדרקומנדו.[7] הוא הוצב בקרמטוריום III והשתתף בהכנה למרד הזונדרקומנדו, לצד יעקב קמינסקי, למקה חיים פלישקו, דוד קוצ'ק, ג'וזפה ברוך, לייבל פול כץ, ליאון כהן ואלברטו ישראל אררה. אולם במהלך המרד ב-7 באוקטובר 1944 הקיפו אנשי האס אס את אנשי הקרמטוריום השלישי במהירות והם לא יכלו להשתתף במרד.
בנובמבר 1944, חודשיים לפני שחרור המחנה, הוא קבר[8] 12 דפים בקנקן ובתיק ליד הקרמטוריום השלישי. הדפים שנכתבו ביוונית ב-3 בנובמבר נלקחו ממחברת, ובו תיאר את הזוועות שהתחוללו באושוויץ.[9][10]
לאחר המרד גויסו נדג'ארי וחבריו לזונדקומאנדו והופקדו על הריסת המשרפות. ב-18 בינואר 1945 פינה האס אס את אושוויץ, ואלפי האסירים, שיכלו ללכת הוצאו מהמחנה בצעדת מוות. אף על פי שחברי הזונדרקומנדו לא הורשו לעזוב את המחנה, נדג'ארי וכמה חברים התערבבו בקהל האסירים. הוא שרד את צעדת המוות והגיע למאוטהאוזן ב-25 בינואר. הוא הועבר למלק ולאחר מכן מחנה העבודה גוזן, ממנו שוחרר על ידי דיוויזיית השריון ה-11 של הארמייה ה-3 של ארצות הברית ב-5 במאי 1945.
אחרי אושוויץ
נדג'ארי חזר ליוון לאחר ששוחרר.[11] הוא החל לעבוד בבית חולים באתונה ב-1947. הוא התחיל לכתוב על חוויותיו באושוויץ בלי שום כוונה לפרסמם. הוא התחתן עם רוז'ה סלטיאל ב-1947. יחד נולד להם בן, אלברטו, יליד 1950. ב-1951 הם עברו לארצות הברית שם הפך לחייט. בתם נלי נולדה בניו יורק ב-1957. נדג'ארי מת מהתקף לב ב-31 ביולי 1971 בגיל 54 בניו יורק.
מציאת הכתבים שהוצפנו
בשנת 1980, תשע שנים לאחר מותו של נדג'ארי, נמצא הקנקן בו נשמרו הדפים על ידי נד'גארי במהלך שיפוץ בשטח המחנה. הקנקן נמצא בשלמותו אך הכתבים, שנכתבו בעיקרם בשפה היוונית עם מעט צרפתית, גרמנית ופולנית, נמצאו דהויים מאוד ולא ניתנים לקריאה. באמצעות טכנולוגיה אופטית דיגיטלית, הצליחו ההיסטוריונים פאבל פוליאן ואלכסנדר ניקיטאייב לפענח את הכתוב בו מתאר נדג'ארי את הזוועות במחנה ההשמדה.[12]
קישורים חיצוניים
- מוריה חן, לאחר 74 שנה: פוענח יומן שנכתב על ידי ניצול אושוויץ, באתר Hidabroot, 2 בנובמבר 2017
הערות שוליים
- ^ Picture of Marcel Nadjari : https://images.findagrave.com/photos/2017/288/184342999_1508208403.jpg.
- ^ Marcel Nadjari, Χρονικό 1941–1945 [Chronicle], Ιδρυμα Ετσ – Αχα'ι'μ, Thessaloniki, 1991
- ^ See Gideon Greif, We wept without tears, Yale University Press, 2005, p. 80 : Only four former members of this unit published memoirs : Marcel Nadjari, Leon Cohen, Filip Müller, and Miklos Nyiszli. We can consider that the last writer mentioned by Dr. Greif, Dr. Miklos Nyiszli, may not be really part of the Sonderkommando, as he was performing autopsies for Dr. Josef Mengele, even if he was living with the members of the Sonderkommando. The other books about Sonderkommando members, such as Shlomo Venezia or Daniel Behnnamias, are testimonies or interviews, and not strictly speaking memoirs.
- ^ Filip Müller, Eyewitness Auschwitz: Three Years in the Gas Chambers, Stein and Day, 1979.
- ^ Leon Cohen, From Greece to Birkenau : the crematoria workers'uprising, translated from the French by Jose-Maurice Gormezano, Salonika Jewry Research Center, 1996.
- ^ See Gideon Greif, We wept without tears, Yale University Press, 2005, note on p. 363.
- ^ See Auschwitz by Tal Bruttmann : as early as 16 May 1944, four convoys, each carrying 3,000 Jews from Hungary in 45 wagons, had to leave Hungary daily for Auschwitz. After being removed from Auschwitz in November 1943 by order of Himmler, Rudolf Höss was called back to the camp commandment to prepare the site for the scheduled mass arrival (Aktion Höss). On 9 May, orders were given to increase the number of prisoners of the Sonderkommando and Kanada Kommando (see Auschwitz Chronicle by Danuta Czech). In mid-April, the number of Sonderkommando prisoners stood at 207. On May 15, a contingent of 100 men was taken from the quarantine camp among the Greek Jews selected on April 11.
- ^ The pages are paginated with pencil from 1 to 13 on 6 sheets but Nadjari omitted the number 10.
- ^ Marcel Nadjari's Manuscript November 3, 1944 (Conservation and legibility enhancement through multispectral imaging), Auschwitz-Birkenau State Museum, 2020.
- ^ See the conference by Andreas Kilian: https://www.dailymotion.com/video/x6nlfpy?playlist=x5w315
- ^ See ‘Tu choisiras la vie’ by Jacques Stroumsa, who met Nadjari in Marseille before his departure to Greece. P. 113.
- ^ See the Marcel Nadjari manuscript recovering : https://www.youtube.com/watch?v=u2xnfsAiEJY.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] מרסל נדג'ארי32635921