מצודת אבן אמאל
 | ||||||||||||||||||
| כיפת המצודה שנחדרה על ידי מטען חלול | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על צרפת | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 10 במאי 1940 – 11 במאי 1940 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מצודת אבן אמאל, בלגיה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
אבן אמאל (Eben-Emael) הייתה מצודה ששכנה בבלגיה בין העיר לייז' והעיר מאסטריכט ליד תעלת אלברט והגנה על גבולה של בלגיה עם גרמניה. המצודה נבנתה בין השנים 1931 ל-1935 ונטען כי לא ניתן יהיה להכניעה. אך ב-10 במאי 1940, הוא יומה הראשון של המערכה על צרפת שהחלה בפלישה גרמנית לשטחי ארצות השפלה, 78 צנחנים מדיביזיית הצנחנים השביעית נחתו בדאונים על המצודה, והצליחו לחדור את ביצוריה. יום אחד לאחר מכן הם קיבלו תגבורת מגדוד הרגלים ה-151 הגרמני, ובצהרי יום ה-11 במאי נכנעה המצודה, ו-1,200 מגיניה נפלו בשבי[1].
המצודה
אבן אמאל, מצודה תת-קרקעית הייתה תקוותה של בלגיה להגן על גבולה המזרחי מפלישה. במקרה של פלישה היו אמורים החיילים ששהו בה להגן או להשמיד שלושה גשרי מפתח. המצודה הגנה על הדרך האסטרטגית ללייז'. הרעיון להקים מצודה המגינה על הדרך ללייז' עלה בסוף המאה ה-19 אך הפך לריאלי רק לאחר חפירת תעלת אלברט במהלך שנות ה-30. בניית המצודה הושלמה ב-1935 והיא הוצבה בין נהר המז ותעלת אלברט. רוב מבני המצודה היו תת-קרקעיים, וכיפותיה המחוזקות בבטון ובפלדה נחשבו לבלתי חדירות.
הכנות הצבא הגרמני לכיבוש המצודה
המצודה הפכה לבעלת חשיבות אסטרטגית לקראת המערכה על צרפת. התוכנית הגרמנית דיברה על מתקפה חזקה ומהירה של קבוצת ארמיות בצפון, שאמנם הייתה מאמץ משני לעומת המאמץ העיקרי בדרום, אך עדיין הייתה בנויה על התקדמות מהירה אל תוך בלגיה. הצרפתים והבריטים, לעומתם, סמכו על הצבא הבלגי שישהה את הפלישה הגרמנית ככל האפשר, על מנת לאפשר להם לתפוס את העמדות המתוכננות על הנהר דייל, בעומק השטח הבלגי, עליהן התבססה תוכנית ההגנה הצרפתית. כך שחדירת קו ההגנה הבלגי על ידי הגרמנים, או העמידה עליו על ידי הבלגים, היו חיוניים להצלחת תוכניות הצדדים או לכישלונן. הגרמנים תכננו היטב את כיבוש המצודה. הם הקימו דגם של המצודה בצ'כוסלובקיה, באזור ביצורי הגבול הצ'כיים שנפלו לידם לאחר הסכם מינכן, שהיו מבוססים על דגמים מערביים. היטלר עצמו הגה את הרעיון לכבוש את המצודה תוך שימוש בדאונים, בטענה שהצנחה של מספר רב של אנשים לאזור מצומצם תהיה בלתי מאורגנת ומסוכנת. על תכנון הפעולה הופקד גנרל קורט שטודנט[2], מפקד דיוויזיית הצנחנים ה-7. על מנת לחדור את כיפות הבטון הכינו מהנדסי הוורמאכט מטענים חלולים מיוחדים. הכוח שנבחר למשימה היה בן חמש מאות צנחנים וכונה כוח הסער של קוך, על שם מפקדו האופטמן (סרן) וולטר קוך. קוך עצמו, נבחר לפקד על הפעולה בידי שטודנט והיטלר גם יחד[3]. מתוך הכוח הזה נבחרה פלוגת צנחנים אשר הייתה מוכשרת גם כאנשי הנדסה קרבית, בפיקוד סגן רודולף ויציג, לנחות על גג המבצר ולהשתלט עליו.
הפשיטה המוטסת על המצודה
בצירוף של תכנון מדוקדק ומודיעין מדויק, וכן חוסר מוכנות מהצד הבלגי, בוצעה התוכנית של היטלר באופן מושלם ובהצלחה מוחלטת. בתחילה נחת כוח משימה ראשוני בפיקוד ויציג בדאונים על "גג" המצודה, ופוצץ את כיפות הבטון באמצעות מטענים חלולים, בהם השתמשו כדי להשמיד או לנטרל את ה"כיפות" בהן הותקנו תותחים. אל מול עמדות המקלעים השתמשו הצנחנים בלהביורים. הבלגים הצליחו להשמיד את אחד הגשרים, ובכך מנעו את מעבר הכוחות הגרמנים, אך גם מעבר תגבורות להגנת המצודה[4]. למחרת הצטרפה אל הצנחנים תגבורת של גדוד הרגלים ה-151, שהיה חלק מהארמייה השישית, דבר שהביא לכניעתה בצהרי ה-11 במאי[5]. לאחר הקרב עוטרו קוך וויציג בעיטור צלב האבירים הגרמני על גבורתם בקרב ועל הדרך בה פיקדו על אנשיהם.
לאחר נפילתה הוסבה המצודה למפעל תת-קרקעי שייצר את פצצות V-1 אך הייצור במפעל מעולם לא הגיע לפסים מעשיים. בעקבות הפעולה החלו בצבא ארצות הברית בהקמת יחידות מוטסות ומוצנחות בהיקף רחב.
כיום פתוחה המצודה לקהל.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מצודת אבן אמאל- דף על אבן אמאל
- אתר ובו תמונות של המצודה ושל מצודות אחרות
- תמונות של המצודה ושל מצודות אחרות
- סיפור כיבוש המצודה
הערות שוליים
- ^ לן דייטון, "מלחמת בזק : מעליית היטלר עד נפילת דנקירק", הוצאת מערכות, 1986, עמודים 180-183.
- ^ באזיל לידל הארט, "הצד השני של הגבעה - שיחות עם גנרלים גרמנים", הוצאת מערכות, 1986, עמודים 118-119.
- ^ ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972, עמודים 35-36.
- ^ ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972, עמודים 37-40.
- ^ אליסטר הורן, "כך נפלה צרפת", הוצאת מערכות, 1987, עמודים 126-128.
