UKIP
 | |
| מנהיגים | ניל המילטון |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1993–הווה (כ־31 שנים) |
| אידאולוגיות |
פופוליזם ימני אירוסקפטיות שמרנות ליברליזם כלכלי אסלאמופוביה לאומנות |
| מטה | בית לקסדרום, ניוטון אבוט, מחוז דבון |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין רדיקלי |
| צבעים רשמיים | סגול-צהוב |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| האספה של ויילס |
1 / 60 |
| אספת לונדון |
1 / 25 |
| בית הלורדים |
1 / 795 |
| ukip.org | |
UKIP (ראשי תיבות של: UK Independence Party, או בתרגום חופשי, "מפלגת העצמאות של הממלכה המאוחדת") היא מפלגה ימנית פופוליסטית ואירוסקפטית בבריטניה. נוסדה ב-1993 ומגדירה את עצמה בחוקתה כ"דמוקרטית ליברטריאנית". בין 2006 ל-2009 ובין 2010 ל-2016 כיהן כיושב-ראש נייג'ל פרג'. תחתיו הגיעה לשיא הפופולריות שלה בבחירות לפרלמנט האירופי 2014, שם הגיעה למקום הראשון עם 27.5% מהקולות ו-24 מושבים, ובבחירות הכלליות בבריטניה (2015), עם 12.6% מכלל הבוחרים, אף שלא השיגה מושב. לאחר הניצחון במשאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016), התפטר פרג' בנימוק שמטרותיו הושגו, והמפלגה ספגה מפלה כבדה בבחירות הכלליות בבריטניה (2017) וירדה ל-1.8% מכלל הבוחרים. מאז החליפה חמישה יושבי-ראש, ונכון ל-2022, מנהיג אותה ניל המילטון.
מצע
אחד העקרונות המרכזיים של המפלגה הוא התנתקות חד צדדית מהאיחוד האירופי, האספה האירופית לענייני הגירה והאספה האירופית לענייני זכויות אדם, כדי "לאפשר לנו לגרש פושעים וטרוריסטים זרים על פי הצורך" ובמקביל "לאפשר לנו לתת מקלט מדיני אותנטי בהתאם למחויבויותינו הבינלאומיות". כמו כן, המפלגה מעוניינת לצמצם את היקף ההגירה לתוך בריטניה ולהקפיא ל-5 שנים מתן מעמד של תושבי קבע למהגרים תוך ביסוס מדיניות ההגירה על יכולת מקצועית גרידא.
במצע של 2010 הובעה תמיכה בהעלאה של כ-40% בתקציב ההגנה, בין השאר כדי לרכוש 3 נושאות מטוסים חדשות. המפלגה תומכת בחיים משותפים בין שני אנשים מאותו מגדר אך מתנגדת לכינון מעמד חוקי שכזה (כגון נישואין).
בנושא המלוכה, פרג' קרא בעבר לחזור ולהבטיח כי כל עובדי המדינה יישבעו ישירות לכתר ולא למדינה. כמו כן, מצע המפלגה הציע להשיב חלק מאחוזות הכתר למשפחה המלכותית, וכך לייתר את הצורך בקצבה שנתית[1].
הישגים בבחירות
| שנת בחירות | # בוחרים סה"כ | % מסך הבוחרים | # מושבים |
|---|---|---|---|
| 1997[2] | 105,722 | 0.3% | 0 |
| 2001[3] | 390,563 | 1.5% | 0 |
| 2005[4] | 603,298 | 2.2% | 0 |
| 2010[5] | 919,546 | 3.1% | 0 |
| 2015 | 3,881,129 | 12.6% | 1 / 650
|
| 2017 | 593,852 | 1.8% | 0 |
| 2019 | 22,817 | 0.1% | 0 |
| שנת בחירות | # סה"כ בוחרים | % מסך הבוחרים | # מושבים | מיקום |
|---|---|---|---|---|
| 1994[6] | 155,487 | 1% | 0 / 87
|
8 |
| 1999[7] | 696,057 | 6.7% | 3 / 87
|
4 |
| 2004[8] | 2,650,768 | 16.1% | 12 / 87
|
3 |
| 2009[9] | 2,498,226 | 16.6% | 13 / 87
|
2 |
| 2014 | 4,376,635 | 27.5% | 24 / 87
|
1 |
| 2019 | 554,463 | 3.2% | 0 / 87
|
8 |
הבחירות לפרלמנט האירופי 2014
במרץ 2014, הכריזה רשות התקשורת הבריטית (Ofcom) על מתן מעמד של "מפלגה עיקרית" ל UKIP, עבור הבחירות לפרלמנט האירופי (אך באופן מוגבל רק באנגליה וויילס). הגדרה זו נותנת למפלגה אותו משקל שידור כמו שלוש המפלגות הגדולות.
בבחירות אלו קיבלה המפלגה יותר קולות (27.49%) מכל מפלגה אחרת בבריטניה וקיבלה עוד 11 מושבים. המפלגה זכתה במושב בכל אחד מאזורי הבחירה ואפילו (בפעם הראשונה) בסקוטלנד, הישג אשר כונה על ידי פרג' "פריצת דרך". בחירות אלו היו לפעם הראשונה בתולדות בריטניה שמפלגה אחרת ממפלגת הלייבור והמפלגה השמרנית, קיבלה את מרבית הקולות.
בחירות משנה לבית הנבחרים 2014
ב-10 באוקטובר 2014 הצליחה המפלגה לקבל מושב ראשון בבית הנבחרים הבריטי, לאחר שחבר המפלגה השמרנית דאגלס קרסוול, עזב את סיעתו והצטרף למפלגת העצמאות ניצח בבחירות חוזרות כמועמד מטעמה[10]. הוא הושבע לפרלמנט הבריטי ב-13 באוקטובר 2014. לאחר מכן ערק מהמפלגה השמרנית גם מארק רֶקלֶס, הנציג מרוֹצֶ'סטֶר וסְטְרוּד, וניצח בבחירות המשנה ב-20 בנובמבר[11]. קרסוול עזב את המפלגה והפך לחבר פרלמנט עצמאי ב-2017, ורקלס הפסיד את מושבו בבחירות 2015. השניים היו צירי המפלגה היחידים בפרלמנט הבריטי אי-פעם, וקרסוול היה היחיד שזכה במושב כשהוא מתמודד מטעם המפלגה.
בחירות 2015
יוקי"פ ניהלה מערכה אגרסיבית בחודשים שלפני הבחירות הכלליות ב-2015, ולאור התנופה שיצרו שני העריקים מהמפלגה השמרנית הכריז פרג' כי הוא צופה ניצחון גדול ושיער כי מושבים רבים ייפלו לידי המפלגה. במקביל, הסתבכו חברי המפלגה בכמה תקריות מתוקשרות, כמו הקלטתה של חברת המועצה בדרום תאנט רוזאן דנקן שאמרה "האנשים היחידים שיש לי בעיה עמם הם כושים." יוקי"פ ריבעה את מספר הקולות שקיבלה ביחס ל-2015 והגיעה לכמעט 3.9 מיליון, או 12.6%, השלישית מבחינה זו. מתמודדיה הגיעו למקום השני ב-120 מחוזות בחירה; אך מבין שני ציריה בווסטמינסטר, רק דגלאס קארסוול הצליח להיוותר כחבר פרלמנט. מרק רקלס הובס ברוצ'סטר וסטרוד בהפרש ניכר. פרג' הפסיד במחוז דרום תאנט. בבחירות למועצות האזוריות, הייתה זו של דרום תאנט הראשונה אי-פעם בה השיגה יוקי"פ עם שליטה, עם 33 חברים מתוך 56[12].
בחירות 2017
לאחר הבטחת פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי והתפטרותו של המנהיג הכריזמטי פרג', קרסה יוקי"פ בבחירות הכלליות. היא קיבלה 593,852 קולות בלבד, בערך שביעית מהישגה בקודמות, ולא הצליחה שוב להיכנס לבית הנבחרים. פול נאטל, מחליפו של פרג', התפטר ומוחלף זמנית על ידי סטיבן קראוטר. באפריל 2018 נבחר לבסוף ג'ררד באטן. בדצמבר עזב פרג' את המפלגה בטענה שבאטן מקדם אסלאמופוביה ותמיכה בטומי רובינסון.
הבחירות לפרלמנט האירופאי 2019
בעת הבחירות לפרלמנט האירופי 2019 שהתקיימו ב-23 במאי, איבדה יוקי"פ כשבע שמיניות מבוחריה. רק 554,463 הצביעו בעדה. הקמפיין שלה נפגע עקב מספר שערוריות, בין היתר כשחבר פרלמנט מטעמה נתגלה כתומך באפרטהייד. היא ירדה מן המקום הראשון בין המפלגות הבריטיות בפרלמנט האיחוד למקום השמיני, ואף נציג מטעמה לא נכנס.
היחס לישראל וליהדות
מפלגת העצמאות הבריטית מפגינה עמדות פרו-ישראליות[13][14][15] ואף קיימת בה שדולה של תומכי ישראל, הקרויה "ידידי ישראל במפלגת העצמאות הבריטית" (UKIP Friends of Israel)[16]. יש אמנם ב-UKIP, גם גוף פרו פלסטיני מקביל, אך הוא קטן יותר ואיננו נתמך על ידי מנהיג המפלגה. חברי הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה התנגדו למשל לקריאות להשעות את הסכמי הסחר עם ישראל והתנגדו לעזרה האירופאית לרשות הפלסטינית, בטענה שחלקה מופנה לבתי ספר המחנכים את הדור הבא לג'יהאד ולפעולות התאבדות ומלמדים "איך לטהר את ארצם מהיהודים הציוניים הרשעים". מנהיג המפלגה דאז פרג' אף אמר שהוא "מבין מדוע ישראל נוטה לדאגה עמוקה, כששכנותיה מצהירות בפומבי שהן מעוניינות למחוק אותה מעל פני כדור הארץ"[17].
ב-13 באוקטובר 2014, כשנערכה בפרלמנט הצבעה לא-מחייבת על האפשרות להכיר במדינה פלסטינית, היה חבר המפלגה דאגלס קארסוול, שהושבע באותה ישיבה ממש, בין שלושת הצירים הבודדים שנאמו באותו דיון בעד ישראל ונגד הכרה חד צדדית במדינה הפלסטינית[18].
במפלגה קיימות גם תופעות אנטישמיות[19], אך היא ככלל מתנגדת לאנטישמיות, גם מעבר לתמיכתה בישראל[17]. פרג' אף התייצב לצד היהודים והמוסלמים במאבק על השחיטה הכשרה, והצהיר כי היא הומנית יותר משיטות אחרות, בניגוד לדעתם של ארגוני זכויות בעלי חיים.
במהלך 2014 כאשר רשויות מקומיות בבריטניה (עיריית ברדפורד, לסטר ודאדלי) החלו לקדם העברת חוקים והחרמה כללית של ישראל (סחר, תיירות, קשרים אקדמאיים) התייצבו חברי UKIP לצד ישראל[20].
ראשי המפלגה
| # | מנהיג | כהונה | הערה |
|---|---|---|---|
| 1 | אלאן סקד | 1993–1997 | |
| - | קרייג מקינלי | 1997 | |
| 2 | מייקל הולמס | 1997–2000 | חבר הפרלמנט האירופי בשנים 1999–2004 |
| 3 | ג'פרי טיפורד | 2000–2002 | חפ"א בשנים 1999–2009 |
| 4 | רוג'ר קנפמן | 2002–2006 | חפ"א בשנים 2004–2009 |
| 5 | נייג'ל פרג' | 2006–2009 | חפ"א מאז 1999 |
| 6 | לורד פירסון מראנך | 2009–2010 | |
| - | ג'פרי טיפורד | 2010 | |
| (5) | נייג'ל פרג' | 2010–2016 | |
| (7) | דיאן ג'יימס | 16 בספטמבר – 4 באוקטובר 2016 | |
| (8) | פול נאטל | 28 בנובמבר 2016 – 8 ביוני 2017 | |
| (9) | הנרי בולטון | 29 בספטמבר 2017 – 17 בפברואר 2018 | |
| (10) | ג'ררד באטן | 14 באפריל 2018 – 2 ביוני 2019 | |
| (11) | ריצ'רד בריין | 10 באוגוסט 2019 – 30 באוקטובר 2019 |
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: UK Independence Party |
אתר האינטרנט הרשמי של UKIP- UKIP, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
UKIP, ברשת החברתית פייסבוק
UKIP, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- עמית ולדמן, הימין הקיצוני מתחזק באירופה: לה פן ניצחה בצרפת, נציגים ניאו נאצים מגרמניה ויוון, באתר מאקו, 25 במאי 2014
- אבי קליין, יוקיפ ונייג'ל פרג', באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 בדצמבר 2016
הערות שוליים
- ^ UKIP 2010 Manifesto, עמ' 13.
- ^ Bryn Morgan. "General Election results, 1 May 1997" (PDF). House of Commons Library. p. 6. נבדק ב-17 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Bryn Morgan. "General Election results, 7 June 2001" (PDF). House of Commons Library. p. 11. נבדק ב-17 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "2005 General election results". UK Political Info. נבדק ב-22 בינואר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Election 2010 Results". BBC News. נבדק ב-22 בינואר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "UNITED KINGDOM ELECTIONS TO THE EUROPEAN PARLIAMENT, 9th JUNE 1994". demon.co.uk. אורכב מ-המקור ב-2015-12-27. נבדק ב-22 בינואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "UK Results - after 12 out of the 12 regions declared". BBC News. נבדק ב-22 בינואר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "European Election: United Kingdom Result". BBC News. 14 ביוני 2009. נבדק ב-22 בינואר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "European Election 2009: UK Results". BBC News. 8 ביוני 2009. נבדק ב-22 בינואר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ukip wins first parliamentary seat with former Tory MP Douglas Carswell, הגרדיאן, 10 באוקטובר 2014
- ^ רוונה מייסון, Ukip win in Rochester and Strood piles pressure on David Cameron, הגרדיאן, 21 בנובמבר 2014.
- ^ General Election 2015 results: Here's who came second in every seat, including 120 silver medals for Nigel Farage and Ukip; UKIP is running its first council after landslide victory in Thanet - Nigel Farage's target seat. These are the places that Ukip will target in the next five years
- ^ "British Jews should be ashamed of not standing up to UKIP", 21 במאי 2014, "הארץ"
- ^ "UKIP Leader Nigel Farage Supports Israel, 22 ביולי 2013, The Algemeiner
- ^ "Confronting anti-Semitism and Israel hatred in the UK", 11 ביולי 2013
- ^ האתר של ידידי ישראל חברי מפלגת העצמאות הבריטית
- ^ 17.0 17.1 Why the creation of a 'European' identity necessitates unashamed antisemitism from Brussels, 6 ביולי 2012, Mail Online
- ^ "UK Parliament Votes To Recognise State Of Palestine In Non-Binding, Anti-Israel Supportrs' Motion", 13 באוקטובר 2014
- ^ UKIP rocked by Holocaust row and BNP members, as leader Nigel Farage admits the party cannot vet all of its candidates, 25 באפריל 2013, Mail Online
- ^ מתן אשר, תופעה: ערים בבריטניה מצטרפות לחרם על ישראל, באתר "מידה", 25 בדצמבר 2014
38886378UKIP