מערכת פולטון להנצלת קרקע-אוויר
מערכת פולטון להנצלת קרקע-אוויר הייתה התקן בשימושו של חיל האוויר והצי האמריקאי להעלאת בני אדם וציוד מהקרקע אל מטוס C-130 "הרקולס" שטס בגובה נמוך. המערכת כללה רתמת גוף ובלון מתנפח עצמית ממולא בגז קל, שנשא אל-על כבל ניילון מחוזק. מטוס HC-130H ייעודי היה לוכד את הכבל תוך כדי טיסה באמצעות מוטות בצורת V שהוצמדו לחרטומו, הכבל היה נגלל והאדם נאסף אל בטן המטוס. דגלים אדומים ואורות שנשא הכבל שימשו להכוונת הטייס ביום ובלילה. ערכות פולטון להנצלה נופקו עבור אדם אחד או שניים.
המערכת פותחה על ידי הממציא רוברט אדיסון פולטון ג'וניור עבור ה CIA בראשית שנות החמישים. היה זה פיתוח של מערכת דומה שהייתה בשימוש במלחמת העולם השנייה בכוחות הבריטיים והאמריקאים. המערכת המוקדמת לא כללה בלון, אלא שני מוטות ארוכים שכבל חיבר את ראשיהם והיה מחובר גם לאדם. מטוס C-47 "דקוטה" היה משלשל וו שתפס את הכבל והרים את האדם לאוויר.
מערכת "סקייהוּק"
בשנת 1950 החל פולטון בניסויים באמצעות בלון מזג-אוויר, כבל ניילון ומשקולות של 5-8 קילוגרם במטרה לפתח אמצעי אמין לאיסוף אנשים מהקרקע למטוס בעת טיסתו. כשנחל הצלחה, לאחר ניסויים מרובים, לקח את סרט התיעוד שצילם בנו לאדמירל דה-פלורנז שהיה מנהל המחקר הטכני הראשון של ה-CIA. דה-פלורנז האמין שהמערכת מתאימה יותר לשימוש צבאי וקישר את פולטון עם ה-ONR (המשרד למחקר של הצי). הודות להשפעתו של דה-פלורנז, קיבל פולטון חוזה ומימון מחטיבת התעופה של ה ONR.
במהלך השנים הבאות שכלל פולטון את המצאתו בבסיס ניסויים שהקים באל סנטארו, קליפורניה. הוא ביצע טיסות רבות מעל המדבר במטוס P2V "נפטון" של הצי ששימש להנצלה. הוא הגדיל את המשקל בהדרגה עד אשר נתקל בבעיית קריעה של הכבל, שנפתרה על ידי שימוש בכבל שזור וקל משקל שנבחן בכוח קריעה של 2,000 קילוגרם. קשיים נוספים נתגלו במנגנון נעילת הכבל למקומו לאחר ההנצלה, שכונה Sky Anchor (עוגן שמיימי). פולטון ראה בבעיה זו כמאתגרת ביותר, אך הצליח למצוא לה פתרון טכני בסופו של דבר. בשנת 1958 קיבלה המערכת, שכונתה "סקייהוּק" ("וו שמיימי") את צורתה הסופית. חבילה קטנה למדי הכילה את כל ציוד הקרקע הנדרש להנצלה : רתמה עבור אדם או מטען, כבל ניילון שזור ומחוזק באורך 500 רגל (כ 160 מטר) ובלון הליום קטן שניפח בלון דמוי שק שנשא את הכבל אל-על.
על מטוס ההנצלה הותקנו שתי "קרניים" מצינורות פלדה בחרטומו, באורך 10 מטרים ובזווית של 70 מעלות ביניהן. המטוס היה אמור לטוס אל הכבל שסומן בדגל בולט בגובה 425 רגל וללכוד אותו בין ה"קרניים". כשנתפס הכבל, שוחרר בלון ההליום אוטומטית והכבל ננעל למקומו באמצעות מנגנון קפיץ טעון. הכבל עם האדם או המטען בקצהו השתלשל מאחורי המטוס ונלכד על ידי צוות המטוס מהדלת האחורית באמצעות וו ארוך דמוי האות J. כשהצוות תפס את הכבל, חובר זה האחרון לכננת במטוס שמשכה את האדם או המטען פנימה. על המטוס הותקנו גם כבלים מקצות ה"קרניים" לקצות הכנפיים, על מנת להגן על המדחפים במקרה של כישלון ההנצלה.
הנסיונות הראשונים במערכת המבצעית נעשו על בובות דמויות אדם בהן הותקנו מכשירי מדידה. לאחר מכן נוסתה המערכת על חזיר, שמערכת העצבים שלו דומה לשל אדם. כשהורם החזיר מהאדמה הוא החל להסתחרר במהירות 125 מייל לשעה ונאסף למטוס כשהוא מסוחרר לחלוטין. לכשהתאושש, תקף החזיר את אנשי הצוות.
הנצלות אדם ראשונות
ההנצלה הראשונה של אדם הייתה ב 12 באוגוסט 1958. סמל לוי ו. וודס מחיל הנחתים הועלה בהצלחה למטוס P2V. וודס תיאר את המגע הראשוני כ"בעיטה במכנסיים", הוא עלה באיטיות לגובה של 100 רגל ונאסף אל בטן המטוס בתהליך שארך כשש דקות. פרישת ידיו ורגליו מנעה ממנו את הסחרור שתקף את החזיר.
באוגוסט 1960 הטיס קפטן אדוארד א. רודג'רס, מפקד יחידת הפיתוחים האוייריים של הצי, מטוס P2V שצויד ב"סקייהוּק" לפוינט בארו, אלסקה. שם נערכה סדרת ניסויי אמת עבור ד"ר מקס ברואר, מפקד מעבדת המחקר הארקטית של הצי. פולטון היה בבטן המטוס והשגיח על איסוף שק דואר מאי קרח צף, איסוף ממצאים (ביניהם חטי מסטודון) ממשלחת ארכאולוגית בטונדרה ודגימות גאולוגיות ממחנה פיטרס לייק. פסגת הניסוי הייתה הטלת חבילת ציוד הצלה בסמוך לשוברת הקרח "ברטון איילנד", זו נאספה על ידי מלחי האונייה, הובאה לסיפון ונמסרה חזרה למטוס באמצעות מערכת פולטון.
מבצע "קולדפיט"
לאחר סדרת הניסויים המוצלחת באלסקה, הוכשרה הקרקע לשימוש מבצעי במערכת, במה שנודע כמבצע "קולדפיט" והחל במאי 1961, כאשר מטוס סיור של הצי הבחין בתחנת ביון סובייטית נטושה על קרחון צף. מספר ימים לאחר מכן נודע כי הסובייטים נטשו את תחנת NP-9 (המטרה הסופית הייתה תחנה אחרת, NP-8) משום שמסלול הנחיתה על הקרחון שלה נסדק והפך לבלתי שמיש.
האפשרות של בחינה מדוקדקת תחנת ביון סובייטית קסמה ל-ONR, שלפני שנה התקין רשת של תחנות ניטור אקוסטי אחרי צוללות סובייטיות על גבי קרחונים צפים. הצי סבר שהסובייטים פיתחו מערכת דומה למעקב אחרי צוללות אמריקאיות מתחת לכיפת הקרח של הקוטב וביקשו לבחון את הטכנולוגיה המקבילה לשלהם. הבעיה המרכזית הייתה הגישה ל NP-9, ששכנה עמוק בכיפת הקרח מכדי להגיע אליה בשוברת קרח, ומחוץ לטווח המסוקים. מערכת פולטון נראתה כמענה המושלם.
בעקבות המלצותיהם של בכירי הצי, החל תכנון מוקדם למבצע בהמתנה לאישור מפיקוד הצי. המבצע תוכנן לספטמבר, חודש עם מזג אוויר טוב יחסית ושפע שעות אור. NP-9 שכנה 600 מייל מבסיס חיל האוויר האמריקאי תולה בגרינלנד, שנבחר כנקודת היציאה.
למבצע נבחרו שני חיילים בעלי כישורים גבוהים : מייג'ור ג'יימס סמית' מחיל האוויר האמריקאי, צנחן מנוסה ובלשן רוסי ששירת בתחנות הביון האמריקאיות אלפא וצ'ארלי; לוטטנט לאונרד א. לה-שק, מילואי הצי, גאופיזיקאי מומחה לאזורי הקוטב שהתקין מספר תחנות ביון בקוטב בעברו. הצמד אומן במהירות במהלך הקיץ במרילנד יחד עם צוות מנוסה במטוס הנצלה P2V.
בשנת 1962 הוצנח הצמד ממטוס B-17 מוסב של ה-CIA בתחנת NP-8 הסובייטית. לאחר 72 שעות באתר נאסף ציוד סובייטי רב ושני האנשים בשלוש גיחות הנצלה מוצלחות באמצעות מערכת פולטון.
שימושים מאוחרים
בשנים 1965 ו 1966 נעשה שימוש במערכת מעל גבי מטוסי C-130 הרקולס. למרות שהשיטה נראית מסוכנת, אירעה רק תאונה קטלנית אחת ב17 שנות השימוש בה (ב-1982). כניסתם לשירות של מסוקים לטווח ארוך כ MH-53 "פייב לואו", HH-60 "פייב הוק" ו MH-47 צ'יינוק, המצוידים ביכולת תדלוק אווירי הפכה את מערכת פולטון למיותרת ברובה. בספטמבר 1996 הודיע פיקוד המשימות המיוחדות של חיל האוויר האמריקאי שהוא מפסיק לתחזק את יכולת השימוש במערכת פולטון.
בתרבות הפופולרית
- בסרט האביר האפל, באטמן משתמש במערכת כדי לחטוף את לאו, מנהל החשבונות של המאפיה.
- בסדרת משחקי המחשב מטאל גיר ישנם אזכורים ושימוש במערכת סקייהוק במספר כותרים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מערכת פולטון להנצלת קרקע-אוויר |
24435579מערכת פולטון להנצלת קרקע-אוויר