מלחמת האזרחים של גינאה ביסאו
 | ||||||||||||||||||
| טנק T54/55 נטוש לאחר מלחמת האזרחים | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 7 ביוני 1998 – מאי 1999 (כ־47 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גינאה ביסאו | |||||||||||||||||
| עילה | פעילות חמושה של בדלנים מאזור הנהר קאזאמנסה ואי עריכת בחירות במועד | |||||||||||||||||
| תוצאה | הדחת הנשיא המכהן ז'ואאו ברנארדו ויאיירה, ביטול עונש המוות, וקציבת כהונת הנשיא | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת האזרחים של גינאה ביסאו (בפורטוגזית: Guerra Civil na Guiné-Bissau) פרצה לאחר הפיכה של הרמטכ"ל לשעבר, בריגדיר גנרל אנסומנה מָאנֶה, שהפיל את ממשלתו של הנשיא ז'ואאו ברנארדו ויאיירה על רקע האשמות הדדיות של תמיכה בבדלנים סנגלים. המלחמה החלה ב-7 ביוני 1998 ונמשכה כמעט שנה, עד מאי 1999[1]. המורדים הכריעו את ממשלת ויאיירה, על אף שזו נעזרה בסיוע של כוחות זרים, והשיגו שליטה מוחלטת כמעט על הצבא[1].
במהלך המלחמה נהרגו מאות או אלפים, ומאות אלפים נעקרו מבתיהם[1][2].
חוזה שלום שנחתם בנובמבר 1998 העמיד ממשלת אחדות לאומית וקבע בחירות בשנת 1999, אך התפרצות אלימה במאי 1999 הסתיימה בהדחת ויאיירה ובחתימתו על כניעה ללא תנאי[1].
מתיחות טרם פרוץ המלחמה
גינאה ביסאו זכתה בעצמאותה מפורטוגל ב-1974. בינואר 1998 נהרגו עשרה בדלנים פרו-סנגלים מאזור הנהר קָזָמָנְסָה וארבעים נעצרו לאחר מהומות בשתי ערים בגבול הצפוני.
הצבא הציב תגבורות לאורך האזור הסוער על מנת למנוע חדירת בדלנים לשאר המדינה. בסוף ינואר נחשף נשק מוסלק, שמקורו במחנה צבא. בעקבות החשיפה הואשמו קצינים בצבא באספקת נשק לבדלנים של האזור, ובתחילת פברואר 1998 השעה שר ההגנה את הרמטכ"ל מאנה בשל אי מילוי תפקידו.
במרץ 1998, עקב מחאה של מפלגות האופוזיציה על עיכוב בעריכת בחירות, נוסדה ועדת בחירות בלתי תלויה שקבעה בחירות ליולי. באפריל האשים הרמטכ"ל המושעה מאנה בפומבי את שר ההגנה וקבוצת קצינים בהברחת נשק לבדלנים של אזור הנהר קזאמאנסה. במאי נערכו בחירות פנים מפלגתיות של מפלגת השלטון, והנשיא ויאיירה זכה שוב בראשות המפלגה.
ניסיון ההפיכה ופרוץ מלחמת האזרחים
ויאיירה הדיח את מאנה ומינה במקומו את הגנרל הומברטו גומז ב-6 ביוני[3]. למחרת תפסו כוחות מורדים בפיקוד מאנה בסיס צבא, את נמל התעופה הבינלאומי ועמדות אסטרטגיות בעיר ביסאו. מאנה תבע את הדחת ויאיירה וממשלתו ועריכת בחירות ביולי. כוחות הממשלה, בסיוע 1,300 חיילים מסנגל ו-400 מגינאה, לא הצליחו לכבוש את עמדות המורדים על אף לוחמה כבדה.
בימים הבאים נמלטו כ-3,000 אזרחים זרים בספינה לסנגל, וכ-200,000 מתושבי העיר ביסאו נמלטו מפחד המשבר. ארגוני סיוע לא הצליחו להעביר מזון ותרופות לפליטים בשל הלוחמה. הלחימה נמשכה עד יולי, ודווח שחיילים רבים ערקו מצד הממשלה לצד המורדים.
שוך סבב הקרבות ומשא ומתן בין הצדדים בחסות מדינות שכנות
קהילת המדינות הדוברות פורטוגזית, CPLP ארגנה משא ומתן בין הצדדים, והצדדים הסכימו להפסקת אש ב-26 ביולי. המשא ומתן נמשך ב-25 באוגוסט, בחסות ה-CPLP והקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה, ה-ECOWAS, באי סאל שבאיי כף ורדה. הצדדים הסכימו להארכת הפסקת האש, ולפתיחת שדה התעופה לכוחות זרים שיפקחו על קיומה.
השיחות בין הצדדים נמשכו בספטמבר בעיר אביג'אן שבחוף השנהב. המורדים תבעו הסגת כל הכוחות הזרים כתנאי מוקדם להסכם שלום, והממשלה דחתה את התביעה. המורדים דחו הצעה סנגלית לאזור חיץ בין אזור נהר קזאמאנסה, הנמתח לאורך שלושה מחוזות, לשאר המדינה.
המורדים הסכימו באוקטובר לאזור מפורז שיפריד בין הנצים בבירה ביסאו, אך בטרם נחתם ההסכם התמוטטה הפסקת האש והלחימה התחדשה בבירה ובמספר עיירות. ב-20 באוקטובר הכריזה הממשלה על עוצר במדינה כולה, אך יום למחרת הכריז ויאיירה על הפסקת אש חד-צדדית.
עד שלב זה עברו כמעט כל כוחות הצבא לצדד במורדים, שככל הנראה שלטו ב-99% משטח המדינה. ב-23 באוקטובר הסכים מאנה להפסקת אש בת 48 שעות בה יבהיר ויאיירה את הצעותיו, והשיחות התחדשו, הפעם בעיר בנג'ול שבגמביה. בשיחות הבהירו המורדים שהם אינם דורשים את הדחת ויאיירה.
שיחות המשך התנהלו בעיר אבוג'ה שבניגריה, וב-1 בנובמבר הושג הסכם, על פיו הפסקת האש מ-25 באוגוסט תושב על כנה, הכוחות הסנגליים והגינאיים יתפנו במקביל לכניסת כוח פיקוח מטעם ECOWAS, אשר יוצב בגבול עם סנגל, תוקם ממשלת אחדות לאומית שתכלול נציגים מהמורדים, ותערכנה בחירות לפני אפריל 1999. בהמשך השיחות נקבע הרכב הוועדה שתנסח הסכם שלום של קבע ונקבע הרכב ממשלת האחדות.
לראש ממשלת האחדות מונה ב-3 בדצמבר פרנסיסקו פאדול, ובאותו חודש סכמו ויאיירה ומאנה על חלוקת התיקים בממשלה. לקראת סוף דצמבר הגיע כוח ראשון בן 100 חיילים מכוח שמירת השלום של ECOWAS. במקביל אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1216 שקראה לצדדים לכבד את עריכת הבחירות לפני אפריל 1999.
בעקבות הסכם אבוג'ה
בינואר 1999 הודיע פאדול, ראש הממשלה החדש, שהבחירות לא תערכנה עד אפריל ותידחנה לסוף השנה. באותו חודש סוכם שכוח שמירת השלום מטעם ECOWAS ימנה 710 חיילים, וסוכם לוח הזמנים לפינוי הכוחות הסנגליים והגינאיים. בסוף החודש שוב התחדשו קרבות בבירה מלווים בהרוגים רבים ובריחה של רבע מיליון מתושבי הבירה. ב-9 בפברואר נחתם שוב הסכם הפסקת אש, שהפעם כלל פינוי מיידי של כוחות סנגל וגינאה.
ויאיירה ומאנה התחייבו להימנע משימוש באלימות בפגישה שנערכה ב-17 בפברואר בלומה, טוגו. ב-20 בפברואר הושבעה ממשלת אחדות חדשה, ופירוק הצדדים מנשקם, כפי שנקבע בהסכם אבוג'ה, החל בתחילת מרץ. פינוי הכוחות הסנגליים והגינאיים הושלם באותו חודש, לאחר הארכה עקב בעיות לוגיסטיות.
באפריל פורסם דו"ח של האספה הלאומית שפטר את ויאיירה מההאשמות על מעורבות בהעברת נשק לבדלנים מאזור הנהר קזאמאנסה. הדו"ח, שאמור היה להתפרסם ביוני 1998 בעת תחילת הקרבות, כלל במקור גם קריאה להשבת מאנה לתפקיד הרמטכ"ל. בדו"ח נחשף שהמשמר הנשיאותי של ויאיירה היה מעורב עד צוואר בהעברת נשק לבדלנים. האו"ם הקים שלוחה לפיקוח על ביצוע הסכם אבוג'ה ועל הבחירות המתקרבות.
הדחת ויאיירה ותום הסכסוך
במאי הכריז ויאיירה שהבחירות תערכנה ב-28 בדצמבר, אך הודח מהשלטון בכוח החונטה הצבאית, שטענה שהמשמר הנשיאותי לא פוזר. כוחות החונטה התחמשו ממאגר נשק יום קודם לכן, מאגר שנשמר בשדה התעופה הבינלאומי מאז פירוק הנשק ההדדי. ההדחה הביאה לגינויים רבים מהקהילה הבינלאומית. ויאיירה עבר להגנת השגרירות הפורטוגזית, ובה חתם על כניעה ללא תנאי.
לאחר שוך הסכסוך
נשיא האספה הלאומית, מאלאם בקאי סניה, מונה כנשיא מכהן עד הבחירות, וממשלת האחדות שכללה שרים שמונו על ידי ויאיירה המודח נותרה על כנה. מפלגתו של ויאיירה בחרה במקומו במנואל סאטורנינו דה קוסטה לעמוד בראשה.
בפגישה משולשת של נציגי הממשלה, החונטה הצבאית וכוחות המשטרה סוכם שוויאיירה יעמוד למשפט באשמת העברת נשק לבדלנים ופשעים פוליטיים וכלכליים שביצע במהלך כהונתו. ויאיירה נאלץ להסכים לעמוד לדין, אך התנה הסכמתו בכך שקודם לכן יעבור טיפול רפואי מחוץ למדינה והתחייב לחזור לאחר הטיפול לגינאה ביסאו.
בפגישה של ECOWAS שנערכה בטוגו במאי פורסם גינוי על הדחת ויאיירה, ודרישה שוויאיירה יורשה לעזוב את שטח גינאה ביסאו. והוחלט שכוח שמירת השלום מטעם הארגון יתפנו מהמדינה, וכך בוצע עוד בתחילת יוני.
ויאיירה הורשה לטוס לצרפת למטרת טיפול רפואי, והנשיא המכהן סניה הדגיש שעליו לשוב ולעמוד למשפט. ביולי הוכנסו שינויים לחוקה שהגבילו את כהונת הנשיא לשתי קדנציות וביטלו את עונש המוות. כמו כן נקבע שרק מי שנולד בגינאה ביסאו להורים בני גינאה ביסאו יוכל לכהן כנשיא.
ב-28 בנובמבר נערכו סוף סוף הבחירות הכלליות. מפלגת האופוזיציה זכתה ב-38 מתוך 102 מושבים, הייתה למפלגה הגדולה באספה הלאומית, והמועמד מטעמה לנשיאות קומבה יאלה זכה ב-38.81% מהקולות - יותר מכל מועמד אחר. מפלגת השלטון ירדה ל-24 מושבים. ב-16 בינואר 2000 נערכו בחירות סופיות לנשיאות, בהן גבר לאלה בקלות על סניה וקיבל 72% מהקולות. לאלה הושבע לנשיאות ב-17 בפברואר 2000.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Uppsala Conflict Data Program Conflict Encyclopedia, Guinea Bissau: government, in depth, Negotiations, Veira's surrender and the end of the conflict, viwed 12 July 2013, http://www.ucdp.uu.se/gpdatabase/gpcountry.php?id=68®ionSelect=2-Southern_Africa#
- ^ "Conflict Transformation, Guinea-Bassau, The Military Crisis in Guinea-Bassau, Terhi Lehtinen" (PDF). Conflicttransform.net. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2006-02-22. נבדק ב-12 באוקטובר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "GUINEA BISSAU: Fighting in capital continues", IRIN-West Africa Update 224, 8 June 1998.
- ^ מדובר באותו נהר, ההגייה הפורטוגזית הנהוגה בגינאה ביסאו שונה מההגייה הצרפתית הנהוגה בסנגל
