מינה שמיר
מינה (קלבנסקי) שמיר (28 בדצמבר 1914 – 21 בנובמבר 1996) הייתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב.
ראשית חיים והשכלה
מינה שמיר נולדה בעיר פוקרוי שבליטא, כבת זקונים ליוסף בנימין קלבנסקי וקלרה לבית פוקס וכאחות קטנה לשלוש אחיות ואח אחד. עלתה לארץ ישראל עם הוריה והגיעה לנמל יפו באפריל 1925.
סיימה לימודיה בבית הספר התיכוני למסחר ב-1931 ובאותה שנה הצטרפה להגנה. ב-1933 קיבלה תעודת בגרות מטעם ממשלת פלשתינה ובאותה שנה החלה את לימודיה בירושלים בבית הספר למשפטים של המנדט הבריטי בארץ.
ב-1938, בגיל 23, סיימה את לימודי המשפט בבית הספר למשפטים בירושלים כולל ההתמחות, אותה עשתה אצל עורך הדין משה גרשמן. היא נאלצה להמתין כשנתיים עד קבלת רישיון עריכת הדין בפלשתינה (רישיון מספר 732) בשל הדרישה לגיל מינימלי של 25. תקופת ההמתנה נוצלה בחלקה לביקור אצל אחיותיה שבנו ביתן בדרום-אפריקה.
קריירה בתחום המשפט
בין השנים 1939–1944 עבדה במשרד עורך-הדין יעקב הוניגמן בתל אביב, שם עבדה עד לנישואיה.
בנובמבר 1944 התמנתה מינה, תחת שם הנעורים שלה, כעורכת רשמית של "מערכות"[1].
ב-1945 שנה תרגמה, תחת שם נעוריה, את ספרו של צ'ארלס רולן, "פשיטת וינגייט", שיצא לאור בהוצאת "מערכות". לאחר שיחרורו של בעלה, שלמה שמיר, מהשירות בצבא הבריטי, שהו בארצות הברית מסתיו 1946 ועד מרץ 1948, עם משלחת "ההגנה", אשר שלמה עמד בראשה ומינה השתתפה בפעולותיה.
בשנים 1948–1949 שירתה בצה"ל בדרגת רס"ן כראש המחלקה לעזרה משפטית לחייל.
בשנת 1949 קיבלה אישור הרישיון לעריכת דין מטעם מדינת-ישראל, והצטרפה למשרדו של עורך הדין בן-ציון ברקאי בתל אביב.
באפריל 1950 מונתה לשופטת בית משפט השלום. תחילה כיהנה בפתח-תקווה, אחר-כך ברמת-גן ובאוגוסט 1951 עברה לבית משפט השלום בתל אביב והייתה השופטת הראשונה של העיר תל אביב ואחת משלוש השופטות הראשונות של מדינת ישראל[דרוש מקור]. השתיים האחרות היו אוגניה וינוגרדוב שנתמנתה לשופטת בינואר 1949 (מספר רישיון 706) ומרים שטרקמן-ורלינסקי שהתמנתה בפברואר 1950 (מספר רישיון 559). שתיהן התמנו כשופטות בחיפה.
בתקופת כהונתה בבית משפט השלום היא דנה בנושאים שונים כולל הסגת גבול, החלת מיסים, דיור מושכר ונורמות חברתיות, חיי אדם, קלקלת נכס שכור, שוטטות, מאחז בקרקע וגם שימשה כשופט חוקר לקראת משפטו של ישראל קסטנר.
בסוף ינואר 1957 ישבה על הכס במשפטו של קצין המשטרה זאב שטיינברג וזיכתה אותו מכל אשמה. המשפט זכה להדים גם בעיתונות וגם "בחלונות הגבוהים" של מערכת המשפט[2].
בסתיו 1959 הוזמנה על ידי ארגון ויצו לשמש כאב בית הדין במשפט ציבורי על האישה במדינת-ישראל. המשפט נערך בבית ציוני אמריקה בתל אביב והאולם היה מלא עד אפס מקום[3][4].
ב-1963 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט המחוזי והחלה לשפוט בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. כאן הובאו בפניה משפטים בנושאים שונים החל מפציעה בגין אובדן שליטה על בעל חיים (במקרה זה סוס), השחתת יבולים חקלאים תוך הסגת גבול באוויר[5], תאונות עבודה, הצתה והרשעה על סמך עדות יחיד, פציעה בשטח ציבורי ואחריות הפרט, משפטי רצח וביניהם המשפט סביב רצח מנכ"ל בנק לאומי בבאר-שבע - שמעון שלום - אביו של סילבן שלום[6]. הנאשמים ברצח ערערו לבית המשפט העליון, שאחרי ארבע ישיבות בהרכב של חמישה שופטים, דחה את הערעור וקיבל את דעתה של שמיר שהייתה בדעת מיעוט בהרכב המחוזי שבו הייתה חברה.
ב-1968 עברה לשפוט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. גם כאן עלו על שולחנה משפטים בנושאים מגוונים כגון: פירצה בחוק המכס[7], הסכם שלא כובד שבו הסתבר ששעריו של הצדק נעולים (ראו כתבה בעיתון "הארץ" מיום 22 באוגוסט 1971), הגנה על בעלי מניות, ויחסים אסורים במשפחה.
ב-1975 פרשה לגמלאות לאחר שלא אושרה לה חופשה של חצי שנה ללא תשלום לצורך לימודים[8][9].
הוקרה
בשנת 1957, לאור פסיקתה במשפטו של קצין המשטרה זאב שטיינברג, נבחרה ל"איש השנה" על ידי העיתון "ידיעות אחרונות" לצד גולדה מאיר וד"ר זאב צלטנר[10].
בתקופת שירותה כשופטת מחוזית בבאר-שבע נרתמה שמיר גם לפעילות ציבורית שאינה קשורה לענייני משפט. הייתה פעילה בתהליך ייסודו ופיתוחו של המכון להשכלה גבוהה בנגב (לימים אוניברסיטת באר-שבע) וכן שימשה יו"ר אגודת ידידי מוזיאון הנגב.
חיים אישיים ומותה
הייתה נשואה לאלוף שלמה שמיר, אותו הכירה במחלקת הקשר של ההגנה. הם נישאו ב-1944 בתל אביב, בה גידלו את יעל, בתם היחידה, שנולדה ב-1945.
לאחר פרישתה לגמלאות חזרה שמיר ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים במגמת תקשורת. בין השנים 1978 ו-1981 ובגלל העומס הכבד שהיה על בתי המשפט, הוסמך שר המשפטים למנות שופטים בדימוס לתפקידי שיפוט בוועדות ערר. שמיר הוזמנה לכהן כיו"ר של שלוש ועדות ערר: הוועדה לשחרור אסירים, הוועדה לענייני מס-שבח מקרקעין וכן ועדת הערר - נכים. למרות בריאות לקויה הצטרפה בתחילת שנות השמונים לקורסים אוניברסיטאיים שונים באוניברסיטת תל אביב.
בזמנה הפנוי הייתה מארחת למופת והקדישה זמן לנכדיה הקטנים.
בשנות התשעים המוקדמות התגייסה לעזור לעולים מרוסיה וקשרה קשרים אמיצים עם המשפחות בהן טיפלה[11].
ב-21 בנובמבר 1996 נפטרה ונטמנה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
ראו גם
לקריאה נוספת
- "זכות ראשונות: פרשת חייה של מינה שמיר 1914-1996" - מאת יעל דרייבר-שמיר וסילביה מיטל, 2003.
קישורים חיצוניים
- אודות מינה שמיר, באתר הרשות השופטת
- פרופסור אייל כתבן, מינה שמיר, באתר המרכז לתולדות הפרופסיות
הערות שוליים
- ^ גזים מרעילים, מעריב, 11 במאי 1956
- ^ מיום ליום, הארץ, 11 בפברואר 1957
- ^ הרצאות וכינוסים, הארץ, 28 באוקטובר 1959
- ^ ג'רוזלם פוסט, 6 בנובמבר 1959
- ^ "הרעה ירדה מהשמים", ידיעות אחרונות, 2 במרץ 1966
- ^ החל משפט הנאשמים ברצח מנהל סניף בל"ל בבאר־שבע, למרחב, 16 בנובמבר 1966
- ^ האוצר יחזיר 40 אלף ל"י שנגבו כמכס מחברה קבלנית, מעריב, 26 בנובמבר 1970
- ^ ממשפטים ללימודים, מעריב, 3 בפברואר 1975
- ^ העולם הזה, 15 בינואר 1975
- ^ כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 25 בספטמבר 1957 - מוסף לראש השנה
- ^ "לאשה", "לצאת לפנסיה ולהיות מאושרת", 8 באוגוסט 1979
- שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב
- שופטות בית המשפט המחוזי בתל אביב
- תל אביב-יפו: אישים
- אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
- לוחמות ההגנה
- לוחמי ההגנה
- עורכי דין ביישוב
- עורכות דין ישראליות
- בוגרות גימנסיה גאולה
- בוגרי גימנסיה גאולה
- בוגרות בית הספר המנדטורי למשפטים
- בוגרי בית הספר המנדטורי למשפטים
- משפטנים ישראלים
- משפטניות ישראליות
- ישראלים ילידי ליטא
- ישראליות ילידות ליטא
- שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע
- ישראליות שנולדו ב-1914
- ישראלים שנולדו ב-1914
- ישראליות שנפטרו ב-1996
- ישראלים שנפטרו ב-1996