מוזיאון המאבק לשחרור אוקראינה
המוזיאון למאבק לשחרור אוקראינה היה מוזיאון אוקראיני שהוקדש למסמכים דיפלומטיים מתקופת הרפובליקה העממית האוקראינית והמדינה האוקראינית (1917–1921). המוזיאון פעל בפראג שבצ'כוסלובקיה בין מאי 1925 ועד 1948, אז נסגר על ידי השלטון הסובייטי.
הִיסטוריה
מוסד
המוזיאון הוקם במאי 1925 על ידי קבוצת דיפלומטים אוקראינים.[1]
צ'כוסלובקיה הייתה אחד ממרכזי ההגירה האוקראינית במערב אירופה לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה בשנים 1917–1921. פראג אירחה מספר רב של אגודות מדעיות אוקראיניות, מוסדות מחקר וארגונים לא ממשלתיים שונים: החברה ההיסטורית והפילולוגית האוקראינית בפראג, החברה למשפטים האוקראינית בפראג, החברה האוקראינית של מעריצי הספרים בפראג, החברה הפדגוגית האוקראינית בפראג ואחרות. כתוצאה מכך, קרבה גאוגרפית לאוקראינה, חלק גדול מהאוכלוסייה האוקראינית האוטוכטונית, המדיניות הליברלית של השלטונות בנוגע למהגרי אוקראינה הפכו להנחת יסוד מרכזית לריכוז משמעותי של האליטה הפוליטית והמדעית האוקראינית וחייה הלאומיים הפעילים בצ'כוסלובקיה. אחת התוצאות של פעילות זו הייתה הקמת החברה "מוזיאון למאבק השחרור האוקראיני". הסיבה להקמת האגודה הייתה הרעיון להקים מוזיאון באותו שם. ב-16 בינואר 1925 אישר משרד החוץ של צ'כוסלובקיה בתמיכתו של תומאש מסריק את תקנון החברה "מוזיאון למאבק השחרור האוקראיני", שתפקידה הוגדר כ"מחקר מדעי של כל מה שנוגע למאבק לשחרור על ידי איסוף, הסתרה ותיאור של כל הפריטים והחומרים הקשורים למטרות אלה כדי לאפשר את מימוש העבודה המדעית על בסיסם". כדי להשיג מטרה זו, היה על החברה לארגן ולתחזק מוזיאון וארכיון, שם תוכנן לאסוף את סימני התזכורת של המאבק האוקראיני לשחרור - ספרים, כתבי עת, תמונות, ביגוד צבאי, כלי נשק וחומרים דוקומנטריים של היסטוריים ו ערך מדעי. יתרה מכך, נקבעה ארגון תערוכות, קידום עיבוד וחקירה מדעיים של סימני התזכורת, ארגון קריאות אקדמיות ופופולריות, והוצאת קטלוגים, כתבי עת, ספרים ורפרודוקציות.
הרכבה מכובדת זו של מועצת המנהלים תרמה רבות למעמדה של האגודה והשפיעה לטובה על פיתוח עקרונות עבודתה.
כבר מימיה הראשונים, האגודה יזמה הקמת מוזיאון ייעודי, בו יאוחסנו כל המסמכים ההיסטוריים הקשורים לתולדות המאבק לשחרור העם האוקראיני. המוזיאון נחנך במאי 1925 בהנהלתו של פרופסור דמיטרו אנטונוביץ'. הקמתו איחדה את כל אלה שנלחמו למען האידיאלים של המדינה והגנו עליהם, כמו גם את הדורות הבאים שעתידים למצוא בו את עדויות ההיסטוריה האמיתית. כל מייסד ראה בעצמו פטריוט ונציג נאמן של הרעיון העליון של המדינה.
המוזיאון שימש כמרכז זיכרון ותרבות, מקום מפגש וחיבור בין דורות של לוחמי חופש אוקראינים. הוא שימש גם כמקור ידע ומחקר, וסייע בהנחלת מורשת המאבק לשחרור לדורות הבאים.
עבודה עצמאית
באפריל 1926 התמודדה החברה עם הבעיה של סגירת המוזיאון. השלטונות הצ'כיים התעקשו כי יש לפנות את הבניין שהוקצה למוזיאון ולהעביר את כל המסמכים לארכיון משרד החוץ של צ'כוסלובקיה. בישיבת ה-17 ביוני 1929 החליטה ועד האגודה:
"עד שהאגודה עדיין לא תהיה כוחה להחזיק יצירה עצמאית, עליה לנהל אותה בסמכותה, ליהנות מאמון האזרחים, שהרבה פעמים תרמו את כל אוצרותיהם למוזיאון בחינם רק כדי לשמר אותם, ולעתים קרובות מאוד ממירים אותם. למתנה למוזיאון".
בעקבות המפגש קיבלה החברה על עצמה את האחריות למציאת מבנה למוזיאון ולביצוע פעילותו ללא כל עזרה מהרשויות.
במצב זה סייע איש עסקים אמריקאי ממוצא אוקראיני ליסיוק. הוא ביקר בפראג בעסק שלו ב-1929. הוא הופתע ממספר המסמכים והבין את חשיבותם להיסטוריה של אוקראינה. כאשר התוודע לאופי החומרים שנאספו, ובמקביל, למצב הכלכלי הירוד של המוזיאון, הסכים ליסיוק לממן אותו. תחזוקת המוזיאון דאז עלתה כ-350 דולר בשנה. תמיכה כספית קבועה זו סייעה לעידוד הפעילות שבוצעה על ידי החברה והמוזיאון.
מוזיאון המאבק לשחרור החברה של אוקראינה הכריז באספה הכללית ב-27 ביוני 1933 על חג לאומי של איחוד ארצות אוקראינה - 22 בינואר - כיום המוזיאון למאבק השחרור של אוקראינה. פרופסור איבן הורבצ'בסקי פנה בפניהם לאוקראינים לרגל יצירת החג הזה:
"היום של חג ההכרזה על שני מעשים היסטוריים מרכזיים - מה-22 בינואר 1918 ו-22 בינואר 1919 - הוא יום ה-MULS. בואו ביום זה כל זכר ונקבה אוקראינים ישרתו את המטרה האוקראינית הלאומית על ידי תרומה בהתאם ליכולותיהם...בעשייה זו אזרחים אוקראינים יעשו כמיטב יכולתם להבטיח את קיומו של המוזיאון, שאוספיו לא רק מוכיחים את הראיות לדרך הקשה עבר על ידי העם האוקראיני אך גם קורא לו להמשך המאבק לעצמאות אוקראינה. הבה כולנו נמלא את החובה הזו במלואה ככבוד לזכרם של לוחמים בלתי נשכחים למען החופש והעצמאות של אוקראינה.
לפי המסמכים, המטרה העיקרית של האגודה וחבריה הייתה שמירה על רעיון הממלכתיות האוקראינית ועל האחדות הלאומית. האגודה פעלה להשגת מטרה זו באמצעות הפצת עלונים וקריאות למוסדות וארגונים שונים, ובכך איגדה סביבה קהילה רחבה של אנשים בעלי דעות דומות וכוחות שפעלו למען עצמאות אוקראינה.
לרגל יום הולדתו ה-80 ב-21 באפריל 1934 נקרא מוזיאון המאבק לשחרור אוקראינה על שמו של הפטרון המצטיין שלו פרופסור איבן הורבצ'בסקי. בשנת 1935 חגגה מועצת האגודה חגיגית את יום השנה העשירי שלה בארגון תערוכת יובל במרכז פראג - במוזיאון התעשייתי עם הדגל האוקראיני צהוב-כחול מתנופף על גגו. בתערוכה הוצגו תצלומים של חיי רובאי סיץ' האוקראיני, יצירות של אוקראינים, שנתפסו במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכן יצירות ראווה רבות אחרות. האקדמיה החגיגית לרגל 10 שנים למוזיאון המאבק לשחרור אוקראינה התקיימה באולם הגדול של הפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת צ'ארלס בנוכחות נציגי 35 מוסדות וארגונים אוקראינים.
בניין חדש
_Project.jpg)
באספה הכללית של המוזיאון למאבק לשחרור החברה של אוקראינה ב-9 ביוני 1927, הציע ולדימיר סטרוסולסקי, פרופסור למשפטי מדינה ב-UVU והאקדמיה האוקראינית למסחר בפודבראדי, את הרעיון של בניית בניין נפרד למוזיאון. . הצעה זו עברה לשלב פעיל באספה הכללית של האגודה ב-7 באוקטובר 1932, כאשר הפילנתרופ האוקראיני יעקב מקוגין [2] הסכים לכסות מחצית מעלות בנייתה. לאחר מכן, הוחלט לבנות מתחם שלם - בית אוקראיני, כשהמוזיאון צריך להפוך לחלק ממנו. הרבה אוקראינים שולחים את תרומותיהם לפראג בהיענות לקריאת מועצת המנהלים של האגודה. את התרומה הגדולה ביותר תרמה הלשכה האוקראינית בלונדון, שבראשה עמדו מקוגין וקיסילבסקי. [3]
ההודעה על הקמת הבית האוקראיני וקריאות לתרומות כספיות לבניית הבניין פורסמו כמעט בכל עיתון מהגרים אוקראינים. פניות אלו כללו לעיתים קרובות קריאות לאחדות וליצירת מדינה אוקראינית עצמאית.
עם זאת, בניית בית חדש, הבית האוקראיני, עלולה להתעכב במשך שנים רבות, בעוד שאחסון כספי המוזיאון היה דחוף. בשנת 1937 החליטה החברה לא לבנות, אלא לקנות בית גמור למוזיאון. היוזמים העיקריים של קניית בית למוזיאון היו דמיטרו וסטפן סמאל-סטוקי. ב-16 במרץ 1938, מועצת המנהלים של אגודת המוזיאונים קנתה בניין בן שלוש קומות ברחוב גורימירובה 6 ברובע נוסל . [4] בשנים 1938–1939 הוא שוחזר עבור המוזיאון. תערוכה חדשה במוזיאון בבניין החדש נחנכה ב-29 ביוני 1939
בזמן הפרוטקטורט
בשנת 1939, לאחר התמוטטות צ'כוסלובקיה כתוצאה מהסכם מינכן והכרזה על מה שמכונה הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, ביטלו השלטונות הגרמניים הנאציים את כל הארגונים הציבוריים בשטחים הכבושים, כולל אגודת משרד הכבושים. ענייני פנים. עם זאת, אנטונוביץ', נריזני ואחרים הצליחו לשכנע את רשויות הפרוטקטורט שמוזיאון המאבק לשחרור החברה של אוקראינה מעולם לא היה מעורב ואינו מתכנן לעסוק בפוליטיקה. ב-6 ביולי 1940 אישרו השלטונות הכובשים את האמנה של אגודת MVBU ואפשרו לה לחדש את פעילותה. בשנת 1940 הייתה חגיגת יום השנה ה-15 למוזיאון. האגודה החליטה לחגוג את יום השנה הזה לא בנאומים קולניים וטוסטונים, אלא בסדרה של שמונה תערוכות נושאיות על חומרי מוזיאון. כמעט כל תערוכה סודרה באולם תצוגה גדול ובחמישה חדרים קטנים יותר בבניין החדש של משרד הפנים. המשמעותית ביותר הייתה תערוכת 100 שנה להוצאת "קובזאר" מאת טאראס שבצ'נקו, המסודרת מהחומרים של מחלקת שבצ'נקו של המוזיאון בקיץ 1940. תערוכות נוספות הוקדשו לנושאים הבאים: כתבי עת אוקראינים, לוחות שנה אוקראינים, פרסומים אוקראינים באסיה, תקנון ותקנות של מוסדות וארגונים אוקראינים, אטרקציות של הקהילה האקדמית האוקראינית בפראג, קליפסידרים אוקראינים והודעות הלוויה אחרות, כרטיסי דואר של מוסדות אוקראינים .
המוזיאון היה כל הזמן תחת פיקוחו של הגסטפו הגרמני, עם מספר חיפושים שהתבצעו, ובשנת 1943, מנהל המוזיאון, דמיטרו אנטונוביץ', נעצר. המלחמה ניתקה לחלוטין את קשריו של המוזיאון עם ארצות הברית, קנדה ובריטניה, שם היה הבסיס הפיננסי העיקרי שלו. במקום זאת, כמה חוקרים מאוקראינה הגיעו לפראג ואיפשרו למוזיאון להפיץ צילומים של הצוות הקבוע שלו למומחים במוזיאון. הפרופסורים ולדימיר מיאקובסקי ולב אוקינביץ' הגיעו ממזרח אוקראינה. גם פרופסור ולדימיר דורושנקו הגיע לפראג. כולם הפכו למשתפי פעולה מדעיים ארוכי טווח של המוזיאון והחברה.
הבעיה הגדולה ביותר איתה נאבק המוזיאון בתקופה זו הייתה היעדר כספים. לפי העיתון "המציאות האוקראינית", המוזיאון למאבק השחרור של אוקראינה הגדיל בתחילת 1943 את דמי החבר השנתיים כדי לקבל יותר כספים. מי שתרם 30 מארק הפך לחבר לכל החיים באגודה, ושמו של מי שתרם 100 מארקים היה מצוי ברשימות החברים. בהקשר של המשבר הצבאי, זה לא מילא את קופת המוזיאון במלואה.
המוזיאון ביצע גם עבודה חינוכית לאומית אינטנסיבית במהלך המלחמה. סטודנטים כאן ערכו לעיתים קרובות "שיעורי חינוך פטריוטיים" בלתי פורמליים, בהנהגת המנהל דמיטרו אנטונוביץ' וסגנו נריזני, כמו גם בני משפחותיהם. בסוף 1944 אושפז פרופסור דמיטרי אנטונוביץ' לטיפול ממושך. הנהלת האגודה אישרה פה אחד לשמעון נריזני להיות דירקטור חדש. עם זאת, הוא התפטר ומועצת האגודה מינה את ולדימיר דורושנקו, שמילא את התפקיד עד שעזב את פראג באפריל 1945. [5]
הֶרֶס
במהלך מבצע השחרור של חיילי בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית, הוטלו טונות של פצצות על פראג הכבושה על ידי הנאצים ב-14 בפברואר 1945, כאשר מאות מבנים נהרסו, כולל בניין המוזיאון למאבק לשחרור אוקראינה. הרבה חפצי אומנות ומסמכים במוזיאון הוסרו מההריסות. הם הועברו לשטח הספרייה הלאומית הצ'כית בקלמנטינום, כמו גם לארכיון של משרד הפנים. [6]
עדה לכך הייתה נטליה נאריז'ני - בתו של מנהל המוזיאון מ-1945 עד 1948, סיימון נאריז'ני והמשוררת של בית הספר פראג אירינה נאריז'ני:
"... ביום רביעי, 14 בפברואר 1945, בשעה 12:40 בדיוק, פוזרו על פראג פצצות אמריקאיות. הטיסה נעשתה על ידי מה שנקרא סגנון השטיח – מטוסי סביד כיסו את פראג במערך מסוים ובאותו אופן. זמן כל הטייסים לחצו על כפתורים קטלניים. ההליך נמשך חמש דקות והותיר יותר מחמשת אלפים גופות ברחובות פראג (בין הגופות הייתה אשתו של ראש ממשלת UPR לשעבר, פרופסור אייזק מאזפה, עם שתי נכדות. בפארק סמוך), בנייני מגורים המסומנים על ידי השלטים הרשומים של דלפק פראג הראשי של הצלב האדום והמוזיאון. איפשהו קראתי שנפלה פצצה ליד המוזיאון. זו טעות. הפצצה נפלה מתחת לדלת הכניסה של המוזיאון. מוזיאון, קורע את דירתו של גרומס השוער, שלנו ואת שתי הקומות מתחת לחץ עצמו... אבי, שמעולם לא ראה את אמי במצב כה היסטרי, נתן לי גלימה לסחוב אותם, והוא התחיל לחפש נר וגפרורים, אז הוא ירד במדרגות כמה צעדים מאחורי. כפי שאתה יכול לראות, אף אחד לא הקשיב לאמא שלי יותר. הקהילה שפגשתי במסדרון אמרה בפשטות ש"milostpani se shaved" (באוקראינית זה יהיה "הגברת הנדיב היא משוגעת"). היה חשוך לגמרי במחסן. לפתע קיר זז בדממה על גבי. אחרי התפילה הרועשת של אמי, הצרחה של מרי, והכי חשוב, אחרי שהאב הצליח למשוך פנימה את רגל ימין, מדוכא על ידי הדלת, הלבנה וכל דבר שלם, היה צורך למצוא דרך בחושך הזה, לצאת ממנה. המקלט, שבו כמעט בלתי אפשרי היה לנשום דרך האבקה. ברגע שנדמה היה שהכל נעלם, קרן שמש קטנה גירדה איכשהו את הקרשים ונפלה על כף גדול. אביו, מבלי לבזבז זמן, תפס את האת בידיו והחל לפרוץ את החומה לבית סמוך. מריה נרגעה, אמה הוטבלה רק בשקט. בסופו של דבר, היה חור בקיר וארבעת הנריזני יכלו לזחול לבית הסמוך... האב היה הראשון שקפץ החוצה לרחוב. הוא חזר כמעט מיד. שערו השחור היה אפור מאוד. המוזיאון נהרס. מקסים רילסקי כתב: ...הדמעה תיוולד יום אחד מלוחה, ככל שהיא חמה יותר כי היא אחת... בלעתי את דמעתי"
פירוק
לאחר מלחמת העולם השנייה, המוזיאון נסגר רשמית על ידי השלטונות הקומוניסטיים של צ'כוסלובקיה. כספי המוזיאון יוצאו לברית המועצות, שם שימשו למלחמה בהגירה האוקראינית ובהתנגדות לממשלה הסובייטית באוקראינה. [8]
ככל שהסובייטים התקדמו, נהרה האינטליגנציה האוקראינית למערב. נותרו בפראג מי שהאמינו בתמימות שהם "לא פגעו" בכך שהם פעלו לפיתוח התרבות האוקראינית וכי ברית המועצות, לאחר שניצחה במלחמה, תהפוך למדינה דמוקרטית בהשפעת בעלות הברית המערביות ותהיה סובלנית כלפיהן. פעילות פוליטית. בין אותם "אופטימיסטים" היו הנריז'ני. על ידו נפלה המשימה הקשה ביותר של הצלת האוספים ששרדו. המעצרים בקרב ההגירה האוקראינית הלכו וצברו תאוצה. אבל זה לא הפחיד את נאריז'ני. הוא נשאר בפראג כדי לשמור על כספי המוזיאון. אחרי הכל, זה היה בלתי אפשרי פיזית לקחת טונות רבות של חומרים לחו"ל או להחביא אותם בבטחה בצ'כוסלובקיה.
ב-7 באפריל 1945 יזם סימון את האספה הכללית של האגודה, בה הציע יושב ראשה דמיטרו דורושנקו לשנות את שם המוזיאון ל"מוזיאון האוקראיני". כולם הרגישו שהסובייטים לא ישאירו לבד מוסד בשם כזה כמו "מוזיאון מאבק השחרור של אוקראינה". לכן, הם פנו לשנות את שמו, מכיוון שהשם החדש נראה נייטרלי יותר מהקודם. ב-19 ביוני 1945 הכריזו חיילי סמרש בראשות סגן בכיר פרלין כי כל החומרים של משרד הפנים בקלמנטינום והארכיון של משרד הפנים הם רכוש בלתי ניתן להפרה של ברית המועצות . הם נסגרו רשמית. איש לא הודיע להנהלת המוזיאון על ההחרמה בפועל של כספי המוזיאון שנותרו בחיים. מאחר שהרשויות הקומוניסטיות הצ'כיות התעלמו מתלונות על פעולות כאלה מצד נריז'ני, הוא כתב בייאושו שני מכתבים לסטלין (6 באוגוסט ובסוף ספטמבר 1945), בהם הוכיח שרכוש המוזיאון הוא רכושו של האוקראיני. אגודת המוזיאונים. ובאופן מוזר, בקרוב, בעקבות ההנחיות ממוסקבה, נאלצו השלטונות הצ'כיים למסור את רכוש המוזיאון האוקראיני לבעליו המקורי. התיק זכה. אולם כספי המוזיאון נחסמו, והבניין נהרס.
נריז'ני פנה באופן מסורתי בבקשת עזרה לפזורה בארצות הברית, שהייתה הפטרון הראשי של המוזיאון. אולם הפזורה הגיבה בקרירות. היא חשדה בו בשיתוף פעולה עם ברית המועצות. קודם כל, כי הוא פנה ישירות לסטלין. וזה גם גרם לאי הבנה לא נעימה. כלומר: באוקטובר 1945, ארכיון הקבינט ההיסטורי האוקראיני, שהיה מוסד ממלכתי ורכוש של משרד החוץ של צ'כוסלובקיה, נלקח מפראג ל- SSR האוקראינית. לאחר מכן, בהוראתה הישירה של בריה, קבוצה של ארכיונאים בולטים של אוקראינה הגיעה לפראג וקיבלה מממשלת צ'כוסלובקיה את ההסכמה לייצא את החומרים של ה-UIC לארכיון ההיסטורי המרכזי של המדינה בקייב "כמתנה של צ'כוסלובקיה ל- האקדמיה האוקראינית למדעים כאות לידידות כנה של העמים הצ'כיים והאוקראינים". אירוע זה נדון באחד מהגליונות של כתב העת המאויר הצ'כי "Svmt Sovetu" לשנת 1945 - פורסם תמונה עם הכיתוב: "ממשלת צ'כוסלובקיה מעבירה את הקבינט ההיסטורי האוקראיני לממשלת SSR האוקראינית". הודעה זו הודפסה מחדש על ידי המגזינים האוקראינים המרכזיים במערב. חלק מהמוציאים לאור "תיקנו" את שם המוסד מ"הקבינט ההיסטורי האוקראיני" ל"מוזיאון למאבק השחרור של אוקראינה". בתפוצות ידעו על שינוי השם, אבל איש לא הבין את המצב. מאמר זה ערער את סמכותו של נריז'ני. אז השקר הפך ל"אמת", למרות שכל הארכיונים ששרדו של המוזיאון נכון לשנת 1945 נשמרו על כנו בפראג. בהשפעת המידע הזה כתב ליסיוק מכתב לס' נריז'ני ב-1946 ובו דרישה שישלח לו לפחות את חומרי הארכיון היקרים ביותר על מאבק השחרור הלאומי של אוקראינה בדואר, ושלח 200 דולר לדואר. עם זאת, זה נדחה, והכסף נשלח בחזרה. ואז, בשנת 1947, הפטרון לשעבר של משרד הפנים והתקשורת של אוקראינה, HK Lysyuk, ייסד את המוזיאון הלאומי האוקראיני שלו באונטריו, קליפורניה, והכריז עליו כיורש של משרד הפנים והתקשורת שנפל כביכול בפראג.
בשנים 1946–1947, העיתונות הצ'כית והסלובקית הייתה מלאה בנאומים אנטי-אוקראיניים בקשר לנוכחות בשטח הרפובליקה של יחידות חמושות של צבא המורדים האוקראיני, שניסו להיכנס באופן חוקי לאוסטריה וגרמניה (לאזור האמריקני). ) דרך צ'כוסלובקיה. ב-6 בפברואר 1947, הוועדה הסלאבית הפרו-סובייטית שלחה מכתב למשרד הפנים הצ'כוסלובקי, שהתייחס לאופי ה"אנטי-סובייטי" וה"אנטי-ממלכתי" של פעילותה של החברה "מוזיאון השחרור". מאבק אוקראינה" בפראג בעבר ותבע את איסורו. אני תוהה אם, במצב זה, נריז'ני זכר את הצעתו של ליסיוק לגבי הוצאת כספי המוזיאון לשווייץ הנייטרלית עוד לפני המלחמה.
ב-6 בינואר 1947, ד"ר וולודימיר גלאן (1893–1978), נשיא ועדת הסיוע האוקראינית-אמריקאית המאוחדת (UUARC) בפילדלפיה, ביקר בפראג במקרה. הוא התרשם ממספר החפצים הרב ששמר המוזיאון והבטיח סיוע כספי. UUARC היה הארגון האוקראיני הבולט ביותר במערב. היא נוסדה בשנת 1944 כדי להעניק סיוע חומרי שיועדה על ידי הממשלה האמריקאית לאוקראינים בבית ובפזורה. אך לאחר זמן מה הכריזה UUARC, ככל הנראה בהשפעת ליסיוק, שהיא מוכנה להעניק סיוע כספי למוזיאון בתנאי שכל כספיו יהפכו לרכושו. נריז'ני הסכים לבסוף להצעה זו. הוכנו מסמכים ואושרו רשמית על העברת הרכוש של משרד הפנים והתקשורת בפראג ל-UUARC בבעלות קבועה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי... ממשלת צ'כוסלובקיה הפרו-סובייטית, כמובן, לא תאפשר את העברת ארכיון המוזיאון לארצות הברית, מה שהוכח באירועים שלאחר מכן.
כבר בתחילת מרץ 1948 קבעו רשויות הביטחון מעקב חשאי אחר המוזיאון האוקראיני ועובדיו. ב-26 במרץ נסגר המוזיאון באופן רשמי, מפתחות, חותמות ו"חפצי ערך" נלקחו מנריז'ני, והחברה "מוזיאון מאבק השחרור של אוקראינה" חוסלה. ב-30 במרץ 1948 הועברה ליושב ראשה, זקלינסקי, החלטה של מועצת העם של זמסקי על סגירה. בו ניתנה, בין היתר, הסיבה לחיסול המוזיאון:
"החברה "מוזיאון מאבק השחרור של אוקראינה", שבסיסה בפראג מאז 1925, ... נוסדה על ידי קבוצה בעלת אוריינטציה ימנית של הגירה אוקראינית, שנשענה על מתנגדים שונים של המשטר הסובייטי, שנאספה תחת מסווה של עבודה מדעית, חומר פוליטי אנטי-סובייטי...".
זקלינסקי נעצר בלילה באחת מתחנות התחבורה בעיר פראג ונשלח לבית חולים פסיכיאטרי בבוגניץ למשך שבעה חודשים. בתקופה זו החל תהליך ייצוא כספי המוזיאון לברית המועצות. שום תלונות וערעורים של סיימון נריז'ני לא עזרו לעצור את חיסול המוזיאון. יתרה מכך, שלטונות המדינה של צ'כוסלובקיה לא הרחיבו את זכותו להישאר במדינה, ולכן בסוף פברואר 1950 עזבו הוא ומשפחתו את הארץ.
בינתיים, עוד במחצית השנייה של אפריל 1948, נכנסו לחצר קלמנטינום בלילה משאיות עמוסות חלק מחומרי הארכיון של משרד הפנים והתקשורת. עובדי הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית לא ידעו לאן נלקחו החומרים הללו. זה נחשב ל"סוד מדינה". כבר ידוע שהגעת החומרים של משרד הפנים והתקשורת מפראג לברית המועצות התרחשה בשנת 1958, ולכן ביולי ודצמבר 1983 התפזרו כספי המוזיאון בין מוסדות שונים של ברית המועצות. חלקם התיישבו במוסקבה, בעוד שחלקם הגיעו באוקראינה, והם הופצו בין הארכיונים של קייב, חרקוב, לבוב, רובנה וטרנופול. יותר משמונה טונות של חומרים מקייב הועברו לארכיון ההיסטורי האזורי בברהוב שבטרנסקרפטיה. חלק מהחומרים ממשרד הפנים והתקשורת מאוחסנים בספרייה הסלאבית ובארכיון המדינה המרכזי בפראג ובסווידניק . [9]
תיאור
המוזיאון ביצע עבודה מכוונת לצבירה ושימור של מסמכים ותערוכות מתולדות המהפכה האוקראינית. עד תחילת מלחמת העולם השנייה, הכספים שלו כללו יותר ממיליון פריטי אחסון בבניין המוזיאון שלו. למוזיאון היה הארכיון שלו.
כספי המוזיאון חולקו ל-4 מחלקות.
המסמכים של משרד החוץ של ממשלות אוקראינה ושליחויותיהן הדיפלומטיות היוו את החלק הראשון של הכספים. [10]
אוסף
אוסף המוזיאון כלל מסמכים היסטוריים חשובים רבים, כמו גם יצירות אמנות של גלינה מאזפה, מיכאילו מיכלביץ', גאורגי נרבוט, אוקסנה ליאטורינסקה, רוברט ליסובסקי, פאבל קובז'ון, סוויאטוסלב גורדינסקי, מיקולה בוטוביץ', יורי וובק ורבים אחרים.
אחרי
כיום, חלק מחומרי המוזיאון הקשורים למדיניות החוץ האזורית הבלטית והים השחור של הרפובליקה העממית האוקראינית והמדינה האוקראינית נמצא בארכיון המרכזי של המדינה (פראג). חלק נוסף של החומרים הגיע לפדרציה הרוסית, קנדה וארצות הברית. עד 100 קבצים מיותר מ-10 קרנות של "הארכיון האוקראיני של פראג" (כספים את "משרד החוץ של הרפובליקה העממית האוקראינית של אוקראינה" R-6087, "מזכירות הרפובליקה העממית של אוקראינה" R-7527, "משימה דיפלומטית של הרפובליקה העממית האוקראינית של אוקראינה בפריז" R-6275, "משלחת הרפובליקה העממית האוקראינית" בוועידת השלום בפריז" Р-7027. [11]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Narizhnyi, S (1942). Ukrainian emigration. Cultural work of the Ukrainian emigration between the two world wars (באוקראינית). Prague: Museum of Ukraine's Struggle for Independence. p. 342.
- ^ Yakiv Makoghin is a Ukrainian-American philanthropist, philatelist, political and military figure. Born in 1880 in Ukraine. From 1905 to 1921 he served in the American army. Having married the American Susana Fallon (from a prominent Boston family), he acquired considerable property. In 1930, he and his wife visited Galicia and published several documentary books (in different languages) about the abuse of Ukrainians by the Polish authorities in the framework of the so-called "pacification". In 1931, with his own funds, he founded The Ukrainian Bureau in London (with branches in Geneva and Prague) to inform the world about Ukrainian affairs. Bura's "The Bulletin" (1931-1939) was distributed free of charge to hundreds of newsrooms in England and other countries and contributed to the revival of the world's interest in Ukrainian affairs. Ya. Makoghin and his wife financially supported the Moscow State University in Prague, gave scholarships to Ukrainian students, scientists and artists. He died on January 13, 1956 in Boston. He was buried with full honors at Arlington Military Cemetery
- ^ Mushinka, M. "Museum of the Liberation Struggle of Ukraine and the fate of its foundations". archives.gov.ua.
- ^ Mushinka, M (2005). Museum of the Liberation Struggle of Ukraine in Prague and the fate of its funds (באוקראינית). State Committee of Archives of Ukraine; Association of Ukrainians of Slovakia. p. 76. ISBN 966-8225-05-8.
- ^ "in the time of Protectorate". archives.gov.ua.
- ^ Pelenska, Oksana (14 בפברואר 2024). "79 years ago, the Museum of the Liberation Struggle of Ukraine in Prague was in ruins: what survived". Радіо Свобода.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "On February 14, the Museum of the Liberation Struggle of Ukraine was destroyed in Prague, and the surviving treasures were exported " Liberties" from the NKVD to the USSR". svitua.org. 15 בפברואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kennedy Grimsted, Patriciathe (1991). "The Fate of Ukrainian Cultural Treasures During World War II: The Plunder of Archives, Libraries, and Museums under the Third Reich". Jahrbücher für Geschichte Osteuropas. 39 (1): 53–80. JSTOR 41048536.
- ^ "Triumph and tragedy of the Museum of the Liberation Struggle of Ukraine in Prague (1925-1948)". blitz.if.ua.
- ^ "Drama of the Museum of the Liberation Struggle of Ukraine". 15 בפברואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kuzhilna, Oksana Oleksandrivna. "Ukrainian statehood idea in the cultural and educational activity of the Society «Museum of the Ukrainian Liberation Struggle» (1925–1939)" (PDF). National Taras Shevchenko University of Kyiv.
38360608מוזיאון המאבק לשחרור אוקראינה