מדינת פרנקלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
עריכה
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.

בחורף 1784, הנהגה משותפת של הקהילות שחיו בעמק טנסי הכריזה על עצמאות ממדינת צפון קרולינה, והקימה את מדינת פרנקלין[1], שהייתה ידועה גם כ"פרנקלנד"[2]. בעקבות החלטה זאת החל מאבק בין צפון קרוליינה למדינה החדשה שקמה בשטחיה המערביים, מאבק אשר הוליד התפלגות מקומית באותן קהילות בין תומכי העצמאות לבין נאמני מדינת האם.

מדינת פרנקלנד החזיקה 4 שנים עד 1788, כאשר הופלה על ידי צפון קרולינה שהחילה על שטחיה את ריבונותה מחדש. כישלון זה היה רק זמני, שכן מדינת פרנקלין ומורשתה היוו את הבסיס הרעיוני והמעשי להקמתה של מדינת טנסי, עם ג'ון סויר כמושלה הראשון.

היסטוריה

בסופה של מלחמת העצמאות של ארצות הברית, ובעקבות מחיריה הכבדים, הממשלה הפדרלית וממשלות המדינות שקעו בחובות כבדים לבעלי חוב שונים ועמדו בפני קריסה כלכלית. חברי קונגרס קידמו תוכנית הצלה שמטרתה למכור את האזורים המערביים, שהיו ברובם לא מיושבים, והחלו לשדל את מנהיגי המדינות למסור את אותם שטחים לממשלה הפדרלית[3]. באפריל 1784, לאחר חילוקי דעות בקרב האספה הכללית של צפון קרולינה, מדינה אשר הייתה שותפה לשפל הכלכלי, החליטה האספה להעביר את כל שטחיה ממערב להרי האפלצ׳ים לידי הפדרציה, אשר כללו את המחוזות וושינגטון, גרין, סוליואן, ודוידסון. בהחלטה זו, צפון קרוליינה הצטרפה למדינות ניו-יורק ווירג׳יניה אשר ויתרו על שטחם 4 ו-3 שנים קודם לכן בהתאמה[4].

הקהילות שחיו באותם אזורים מערבים, איכרים ברובם[5], התאחדו לראשונה ב-1772 תחת ״ממשלת וואטאוגה״, וחמש שנים לאחר מכן, בעקבות בקשת המתיישבים, הצטרפו לריבונותה של צפון קרולינה[6]. למרות שהשתייכו לקבוצות אתניות ודתיות שונות, תהילת הקרב המשותפת של המתיישבים ממלחמת העצמאות האמריקאית, ומאבקם המשותף על ביתם נגד פשיטות עוינות של אינדיאנים, תרמו לאווירת אחדות ביניהם[7]. אמנם, השלכות המלחמה יצרו ערפל כלכלי וחוסר יציבות פוליטי אשר השפיעו על אינטרסים של גורמים רבים, דבר שהחל להעיב על יציבותם החברתית, וממילא גם על אחדותם. כתוצאה מהריחוק הגאוגרפי, וקולות גוברים בקרב הנהגת צפון קרוליינה להפטר מהמתיישבים המערביים[3], סבלו אותן קהילות מהזנחה תקציבית של הממשל אשר עיכבה את התפתחותן הכלכלית[8], ומהפקרה צבאית שהותירה אותן חלשות אל מול תקיפות אינדיאנים[2]. הלהט המהפכני ששרר בקרב האוכלוסייה בעקבות המלחמה, ביחד עם חוסר ביטחונם בתמיכתה התלושה של ממשלת צפון קרוליינה, הכשירו תמיכה רחבה בשאיפה המתממשת להקמת מדינה עצמאית[3]. בנוסף, מלבד התסכול והאיבה שנוצרו אצל אנשי המערב כלפי מדינתם, החלו מאבקי כוח מקומיים, פוליטיים וכלכליים, אשר היוו את היסודות לפלגנות שתתעצם בעקבות השאיפה הבדלנית לעצמאות[8].

ב-23 באוגוסט 1784, התאספה הוועדה הראשונה בראשות הנשיא הנבחר ג׳ון סויר, מנהיג צבאי ובעל קרקעות רבים, והצהירה על זכותה לעתור לחברי הקונגרס הפדרלי על מנת שיאשרו את ויתורה של צפון קרוליינה על שטחיה, ושבהתאם יעודדו הקמת ממשלה נפרדת תחת חוקה שתאושר על ידם. בהצבעה שהתקיימה באותה ועדה רוב של 28 נגד 15 תמך בהקמת מדינה נפרדת ועצמאית[9]. אולם, עוד בטרם הספיק הקונגרס לאשר את ויתורה של צפון קרוליינה על שטחיה המערביים, הנהגתה חזרה בה מהחלטתה. זאת משום שנציגים שונים בממשלת צפון קרוליינה מחו על כך ששאיפת הבדלנים לעצמאות חותרת תחת המניע המקורי להחלטתם, שמטרתו הייתה תועלת רווחת הממשלה הפדרלית[10], ובעקבות כך טענו שהוויתור אינו מפצה כלכלית כראוי את מדינתם[11]. ביטול החלטת ויתור השטחים על ידי צפון קרוליינה הוביל לתחילת המאבק בינה לבין הבדלנים המערביים על אותן אדמות. ב-14 בדצמבר באותה שנה, בבית משפט במחוז וושינגטון, התקבצה קבוצה קטנה של מנהיגים מקומיים, אשר חלקם ראו בתפניתה של צפון קרוליינה הכרזת מלחמה על שאיפתם לריבונות, ובלהט הרגע הצביעה ברוב גדול על עצמאות ומדינת פרנקלין הוקמה באופן רשמי[12].

עמדתם של הבדלנים מתומצתת מתוך מכתב שנשלח מהאסיפה הכללית של מדינת פרנקלין אל מושל צפון קרוליינה, אלכסנדר מרטין, ב-21 במאי 1785: ״אנשי המדינה המערבית מצאו עצמם משלמים מיסים לרווחת הממשלה, בזמן שנשללה מהם כל תמורה… מקרי הרצח התדירים שבוצעו בחזיתנו על ידי האינדיאנים, הביאו אותנו לגבש תוכנית להגנתנו… זה נכון שהצהרנו על עצמנו כמדינה עצמאית… ואנו נחושים לעולם לא להזניח עצמאות זו שאנו מחויבים לה בקשרי כבוד ודת״[13].

מאמציהם של נציגי האספה לזכות בהכרה במדינתם החדשה על ידי הקונגרס לא הניבו פירות. אף לאחר שפנו לבנג׳מין פרנקלין, שאת שמו אימצו כשמה של מדינתם על מנת לגייס את תמיכתו, הוא השיבם עם עצה לחדול מניסיונותיהם להשגת עצמאות[14]. המצב הפוליטי אליו נקלעו אנשי המדינה החדשה, שמחד נאבקו עם צפון קרוליינה על עצמאותם, ומאידך לא הצליחו לזכות בתמיכת הממשל הפדרלי, העמיק את הקרע בין התומכים והמתנגדים, שממילא התאפיין ביריבויות אישיות ארוכות ימים.

אנשי ההנהגה הבינו כי הונם הכלכלי והפוליטי האישי נמצא בסיכון, כמו גם של ציבורם, ועל כן הם נחלקו בדבר המדיניות שתהווה את הפתרון היעיל ביותר[15]. הבדלנים, בראשות ג׳ון סויר, שבתחילה התנגד להקמת המדינה[16], האמינו כי עצמאות תאפשר להם להרחיב את כלכלתם על ידי כך שתסיר מכשולים פוליטיים המונעים מדיניות נוקשה יותר כלפי האינדיאנים, תאפשר מיסוי מקומי שיטיב עם התפתחות האזור, ותייצר להנהגתם השפעה פוליטית גדולה יותר מאשר הייתה לה תחת ריבונותה של צפון קרוליינה[15]. את מתנגדיהם הנהיג ג׳ון טיפטון, שחלק יריבות אישית ארוכה עם ג׳ון סויר, ושלמרות שנכשל במאבק הפוליטי, הצליח להעמיד תנועת-נגד חזקה במטרה להפיל את מדינת פרנקלין ולבסס את עצמו ואת תומכיו בעמדות שליטה תחת ריבונותה של צפון קרוליינה[16]. טיפטון קיים קשר רציף עם אלכסנדר מרטין מושל צפון קרוליינה[17], אשר תמך בתנועת ההתנגדות ובמקביל ניהל קמפיין תודעתי להשחרת שמם של מנהיגי התנועה הבדלנית בקרב מתיישבי המערב כאנשים תאווי בצע במסווה אידאולוגי[18].

בבחירות המקומיות של צפון קרוליינה בקיץ 1785, החליף את אלכסנדר מרטין בתפקיד המושל ריצ׳רד קאסוול, שהיה חברו ושותפו העסקי של ג׳ון סויר[19], ובהתאם הנהיג גישה מאופקת יותר כלפי מדינת פרנקלין[20]. אמנם, הפלגנות הפנימית הייתה קוטבית מתמיד, והגיעה למצב של אובדן שליטה ומאבק מזוין בעקבות וויכוחים פנימיים סביב אופייה של החוקה.

אספת העם הראשונה מקיץ 1784, שהורכבה דאז מנציגי ארבעת המחוזות, לא הצליחה להסכים על מאפייני החוקה. בוועידה נוספת שהתקיימה בג׳ונסבורו, בדצמבר של אותה שנה, הוחלט על אימוץ זמני של חוקת צפון קרוליינה, ״אשר תהיה נתונה לאשרורה או דחייתה של ועידה עתידית שתבחר על ידי העם, ושתפגש ב-14 בנובמבר בגרינוויל״[21]. ביומה הראשון של הוועידה החוקתית המתוכננת, ב-14 בנובמבר 1785, סמואל יוסטון, כומר ומנהיג מקומי ותיק, העלה להצבעה את נוסח החוקה שחיבר ביחד עם מורו, הכומר וויליאם גרהאם[22]. החוקה שהציג הייתה בעלת מאפיינים דמוקרטים וליברלים יוצאי דופן לאותה תקופה, אשר הגבילו את כוח השלטון ואפשרו דריסת רגל רחבה של האזרחים בענייני המדינה[22]. בהקדמה שהוסיף לנוסח החוקה, מתאר יוסטון בפני האזרח את מטרתה: ״…קורא יקר, הנח בצד דעות קדומות, וחפש בכנות אחר האמת, ולא אחר עוקץ והתפלפלות, ובסבלנות תשקול כל קטע כחלק מההקשר הכללי, וסביר מאוד שתבחין בבירור, שעיקר התוכן של מסמך הוועדה מכיל עקרונות, הוראות, והגבלות אשר מגנים על העניים והנשלטים מלהירמס על ידי העשירים והמושלים; כמו גם על רכושם וכספם מלהינטל מידיהם לטובת פזרנותם של אנשים גדולים…״[23].

חוקתו הייחודית של יוסטון עוררה מחלוקת גדולה בקרב האספה ולבסוף נפסלה מלהיבחר לאחר שזכתה למיעוט של 19 תומכים כנגד 24 מתנגדים[24]. פרופסור קווין בארקסדייל, חוקר היסטוריה של אמריקה, טוען כי מנהיגי מדינת פרנקלין, בראשותו של סויר, איחדו מאמצים להכשלת חוקת יוסטון-גרהאם על מנת לשמר לעצמם את הסמכות לקבוע את זהותם של פוליטיקאים, שופטים, ובכירי צבא[25]. מיד עם תום הפסילה, אישרה האספה את הצעתו של ג׳ון סויר לאמץ את נוסח החוקה של צפון קרוליינה עם מספר שינויים והתאמות[18].

תוצאות הוועידה החוקתית עוררו עימות חברתי סוער, ונוצר מצב שאזרחים רבים אשר התרעמו על האליטיזם שמאחורי בחירת החוקה, חברו לשורותיה של תנועת הנגד בראשותו של ג׳ון טיפטון, וזאת על אף שקודם לכן עוד נמנו מתומכי השלטון המקומי[26]. החרפת המאבק הפוליטי, ביחד עם תחושת האי-ודאות הגוברת בקרב האוכלוסייה בעקבות כישלונה הדיפלומטי להשגת חסות הממשל הפדרלי, הביאו את החברה בעמק-טנסי למשבר עמוק אותו ידעה ממשלת צפון קרוליינה לנצל[27].

ריצ׳רד קאסוול, מושל צפון קרוליינה, התנצל בפני חברו ג׳ון סויר על כך שמחויבותו הנובעת ממעמדו קודמת לחברותם, וב-1786 החל לנצל את חוסר היציבות של מדינת פרנקלין בשיטת ״הפרד ומשול״. הוא אפשר לנאמני צפון קרוליינה, הטיפטונים, לראשונה לצבור כוח פוליטי מקומי על ידי קיום בחירות לראשויות המקומיות בפרנקלין תוך התעלמות מריבונותה, ומקביל הציע חנינה מלאה לבדלנים אשר יצהירו נאמנותם לצפון קרוליינה[28]. כתוצאה מכך התקיימו בפועל שתי רשויות שלטון במקביל על אותה אוכלוסייה מה שיצר בקרבה בלבול רב.

מכאן ואילך ג'ון סויר והנהגת פרנקלין לא הצליחו לבסס מחדש שליטה יציבה על מדינתם. בין 1786-1787 התחוללו קרבות דמים בין הטיפטונים לפרנקלינים אשר גבו עשרות קורבנות[29]. שפיכות הדמים עוררה את עניינם של מנהיגים אמריקאים בולטים, אמנם גם בשלב זה לא הצליחו הפרנקלינים לגייס את תמיכתם[30]. בלית ברירה, בספטמבר 1787, פנה ג'ון סויר בחשאיות לגורמי ממשל בממלכת ספרד על מנת לשכנע את המלך לקחת את מדינת פרנקלין תחת חסותו. ניסיון זה נכשל בשל חוסר אמון של ספרד כלפי פרנקלין שנבע בעיקר מהפערים התרבותיים[31].

ג'ון סויר נעצר בהאשמות של בגידה אמנם קיבל חנינה מלאה ואף תפקד כנציג בבית הנבחרים של צפון קרוליינה. ב-1796 הוא היה ממקימי מדינת טנסי והיה למושלה הראשון[32].

לקריאה נוספת

  • Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: 271–89.
  • Arthur, John P. Western North Carolina: A History. Asheville, N.C: The Edward Buncombe Chapter of the Daughters of the American Revolution, 1914.
  • Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008.
  • DeWitt, John H.. 1919. “JOURNAL OF JOHN SEVIER”. Tennessee Historical Magazine 5 (3). Tennessee Historical Society: 156–94. http://www.jstor.org/stable/42637428.
  • Lansden, John M., John Mcclellan, Andrew Jackson, H. L. White, John Stone, James A. Blye, and J. M. Hartley. 1914. “An Old Tennessee Deed: Andrew Jackson to Thomas Gallaher March 26, 1801 Hugh L. White and Abraham Lincoln”. Journal of the Illinois State Historical Society (1908-1984) 6 (4). University of Illinois Press: 481–89.http://www.jstor.org/stable/40193863.
  • Ramsey, Francis A.. 1896. “THE PROVISIONAL CONSTITUTION of FRANKLAND”. The American Historical Magazine 1 (1). Tennessee Historical Society: 48–63. http://www.jstor.org/stable/43700486.

הערות שוליים

  1. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 3.
  2. ^ 2.0 2.1 Lansden, John M., John Mcclellan, Andrew Jackson, H. L. White, John Stone, James A. Blye, and J. M. Hartley. 1914. “An Old Tennessee Deed: Andrew Jackson to Thomas Gallaher March 26, 1801 Hugh L. White and Abraham Lincoln”. Journal of the Illinois State Historical Society (1908-1984) 6 (4). University of Illinois Press: pp 482.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 272.
  4. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 36.
  5. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 25.
  6. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 271.
  7. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 43.
  8. ^ 8.0 8.1 Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 18.
  9. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 273.
  10. ^ Arthur, John P. Western North Carolina: A History. Asheville, N.C: The Edward Buncombe Chapter of the Daughters of the American Revolution, 1914. Pp 113.
  11. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 59.
  12. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 54.
  13. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 278.
  14. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 280.
  15. ^ 15.0 15.1 Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 53.
  16. ^ 16.0 16.1 Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 60.
  17. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 279.
  18. ^ 18.0 18.1 Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 63.
  19. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 64.
  20. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 285.
  21. ^ Ramsey, Francis A.. 1896. “THE PROVISIONAL CONSTITUTION of FRANKLAND”. The American Historical Magazine 1 (1). Tennessee Historical Society: pp 48.
  22. ^ 22.0 22.1 Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 68.
  23. ^ Ramsey, Francis A.. 1896. “THE PROVISIONAL CONSTITUTION of FRANKLAND”. The American Historical Magazine 1 (1). Tennessee Historical Society: pp 52.
  24. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 69.
  25. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 70.
  26. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 70-71.
  27. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 72.
  28. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 74.
  29. ^ Alden, George Henry. 1903. “The State of Franklin”. The American Historical Review 8 (2). [Oxford University Press, American Historical Association]: pp 288.
  30. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 82.
  31. ^ Barksdale, Kevin T. The Lost State of Franklin: America's First Secession. Lexington: University Press of Kentucky, 2008. Pp 157.
  32. ^ DeWitt, John H.. 1919. “JOURNAL OF JOHN SEVIER”. Tennessee Historical Magazine 5 (3). Tennessee Historical Society: pp 157. 
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34185405מדינת פרנקלין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מדינת_פרנקלין&oldid=2160237"