מדיה מגנטית
מדיה מגנטית היא אמצעי לאחסון (כתיבה וקריאה) של נתונים (קול, תמונה, נתוני מחשב) המבוסס על מגנוט.
מדיה מגנטית היא זיכרון בלתי נדיף, כלומר כזה השומר על המידע שנכתב עליו ללא תלות בכוח חשמלי רצוף. בראשית ימי המחשוב שימשה מדיה מגנטית גם כזיכרון גישה אקראית נדיף.
היסטוריה
הקלטה על מדיה מגנטית (תחילה חוט פלדה, ובהמשך סרט מגנטי) הומצאה ב-1898 ועברה שיפורים רבים לאורך השנים. הרשמקול השימושי הראשון שהתבסס על סרט מגנטי הוצג ב-1935 על ידי החברות הגרמניות: חברת AEG יצרנית המכשיר וחברת BASF יצרנית הסרט המגנטי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה שיפרו הגרמנים את מכשירי ההקלטה ואת הסרט המגנטי שהפכו לטכנולוגיה צבאית, טכנולוגיה זו לא הייתה ידועה במדינות שהשתייכו לבעלות הברית. עם סיום המלחמה נלקחו שני מכשירי הקלטה וסרט מגנטי באורך 1000 מטר (רוחב הסרט היה 6.5 מילימטר) מרדיו פרנקפורט והועברו כשלל מלחמה מגרמניה לארצות הברית. המכשירים נבדקו וכבר בשנת 1947 החלו לייצר מכשירי הקלטה וסרטי הקלטה (ברוחב של 6.3 מילימטר) בארצות הברית. קלטת השמע, שהייתה בשימוש נרחב עד לסוף המאה ה-20, התבססה על שיפורים שונים של טכנולוגיה זו.
בחג המולד של שנת 1932 השתמש ה-BBC לראשונה בהקלטה על מדיה מגנטית - סרט פלדה דק (0.08 מילימטר) ושטוח, ברוחב 3 מילימטר. כדי לקבל איכות צליל ראויה, היה על הסרט לחלוף במהירות של 90 מטר בשנייה מתחת לראשי ההקלטה וההשמעה של המכשיר; כלומר, תוכנית שנמשכה חצי שעה דרשה סליל סרט באורך 3 קילומטרים. משקלו של סליל שלם היה 25 ק"ג.
סרט מגנטי
ערך מורחב – סרט מגנטי
סרט מגנטי הוא סרט ארוך, עשוי מחומר פלסטי דק, המצופה בשכבה דקה המכילה חלקיקים של תחמוצת הברזל, אשר משנים את התכונות המגנטיות שלהם בהתאם לשדה מגנטי שיוצר ראש ההקלטה של מכשיר ההקלטה. הסרט משמש להקלטת אותות אנלוגיים או דיגיטליים. רוחב נפוץ של סרטים מגנטיים היה 1/2 אינץ' (במחשבים) ו-1/4 אינץ' (ברשמקולים).
בראשית ימיו סרט מגנטי היה מלופף על גלגל יחיד, ולשם שימוש בו נדרש גלגל נוסף, ריק, שאליו עבר הסרט במהלך קריאתו או כתיבתו. בהמשך הוחלפו סרטים אלה בקלטות, המכילות במארז אחד שני גלגלים, אחד לאספקת הסרט והשני לקליטתו.
סרט מגנטי משמש באלקטרוניקה בידורית, להקלטה של צליל בפורמטים שונים על גבי סרטי הקלטה וכן בקלטת אודיו רגילה או קלטת אודיו דיגיטלית מסוג DAT, וכן להקלטה של תמונה וקול בקלטת וידאו. במחשבים משמש הסרט המגנטי לאחסון של נתונים.
קלטת שמע
- ערך מורחב – קלטת שמע
קלטת שֶמע היא מארז מלבני עשוי פלסטיק שבתוכו סרט מגנטי, המשמשת להקלטה או להשמעת קול באמצעות רשמקול קלטות. את קלטת השמע הציגה חברת פיליפס בשנת 1963 כמדיום להקלטה ולהשמעה של מלל ולשימוש כדיקטפון. עקב הנוחות בשימוש וממדיה הקטנים החלו להשתמש בקלטת להקלטה ולהשמעת מוזיקה.
השימוש הנרחב בקלטת זו החל בסביבות שנת 1968 והתרחב עם השנים. דחיפה חזקה בשימוש הייתה בשנות ה-80 של המאה ה-20 לאחר שחברת סוני הציגה ב-1979 את הווקמן לקלטות (Sony Walkman) - מכשיר השמעה קטן כמעט בגודל של קלטת עם אזניות שאיפשר לשמוע מוזיקה בכל מקום.
קלטת VHS
- ערך מורחב – VHS
קלטת VHS היא קלטת וידאו שהייתה נפוצה מאד בשוק הווידאו הביתי מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ועד לתחילת המאה ה-21, שאז דחקו ה-DVD וטכנולוגיות דיגיטליות אחרות את רגליו. רוחב הסרט בקלטת הוא 1/2 אינץ' ואורכו המרבי הוא 430 מטר, אורך המאפשר הקלטת וידאו באורך של עד 11 שעות (בהתאם לאורך הסרט וטכניקת ההקלטה).
תקליטון (דיסקט)
- ערך מורחב – תקליטון
תקליטון (דיסקט) הוא אמצעי לאחסון נתונים על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי המצופה בשכבה של חומר הניתן למגנוט. התקליטונים נכנסו לשימוש מסחרי בשנת 1971, והיו נפוצים מאד בשנות ה-80 וה-90 עם התרחבות השימוש במחשבים אישיים. השימוש העיקרי בתקליטונים היה הפצת תוכנה, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים לקבצים קטנים. לפני התרחבות השימוש בדיסקים קשיחים שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים. בסוף המאה ה-20 נפסק השימוש בתקליטונים, עקב המעבר לאמצעי אחסון עדיפים.
דיסק קשיח
- ערך מורחב – דיסק קשיח
דיסק קשיח הוא רכיב במחשב המשמש לאחסון נתונים. הדיסק הקשיח עשוי מדיסקית אלומיניום או זכוכית המצופה בתחמוצת הברזל, או מדיסקיות אחדות הנמצאות זו מעל זו. לכל דיסקה יש ראש קורא/כותב משלה. הדיסק הקשיח מאפשר אחסנה אמינה של נתונים דיגיטלים בנפח גדול ובזמן גישה קצר יחסית להתקני זיכרון מכניים אחרים. בהשוואה להתקני זיכרון אחרים באותה הקיבולת, הכונן הקשיח זול משמעותית, אולם זמן הגישה לנתונים בכונן ארוך בהשוואה לזיכרון הפנימי (RAM) - דיסק קשיח מכני איטי פי 100,000 מהזיכרון הפנימי (RAM). המחשב הראשון שהותקן בו דיסק קשיח היה ה־IBM 305 RAMAC, בשנת 1956.
במשך שנים רבות הכוננים הקשיחים היו מכשירים גדולים ומגושמים, אך בה בעת רגישים מאוד, ולכן התאימו לשימוש רק בחדרי מחשבים או במשרדים גדולים. לפני שנות השמונים המוקדמות, היו רוב הכוננים בקוטר של 20 ס"מ (8 אינץ') או 35 ס"מ (14 אינץ'). השימוש בהם דרש ארונות ייעודיים או שטח רצפה גדול מאוד, בעיקר בדגמים בעלי מדיה נתיקה, שכונו "מכונות כביסה" בשל גודלם. מסיבות אלה השימוש בהם בשילוב עם מיקרו מחשבים לא היה נפוץ עד שנת 1980, אז הוציאה חברת סיגייט את ה-ST-506, דיסק קשיח בגודל 5.25 אינץ' ובנפח 5 מגה בייט.
פס מגנטי
פס מגנטי הוא אמצעי אחסון קטן ממדים הנמצא על כרטיס אשראי, כרטיס חיוב, כרטיס חיוג וכרטיסים נוספים, ומשמש לאחסון פרטים מזהים של הכרטיס. כתיבת המידע על הכרטיס היא בדרך כלל חד-פעמית, עם יצירת הכרטיס, והוא נקרא פעמים רבות, עם כל שימוש בכרטיס. קריאת הפס המגנטי נעשית באמצעות העברתו ברכיב הקרוי שפתיים. לעיתים נרשם בפס המגנטי ערך כספי, המתעדכן עם כל שימוש בכרטיס.