ולקי מדר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מגנדורף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Veľký Meder
מדינה סלובקיהסלובקיה סלובקיה
מחוז טרנבה (מחוז)טרנבה (מחוז) טרנבה

ולקי מדרסלובקית: Veľký Meder; בהונגרית: Nagymegyer, נאג'מגייר; ביידיש: מאַגענדאָרף; בין השנים 1948–1995 נקראה צ'אלובו (Čalovo)), היא עיירה בדרום-מערב סלובקיה. ולקי מדר שוכנת על אי בשם ז'יטני אוסטרוב (אנ') בנהר דנובה, 58 ק"מ מדרום-מזרח לבירה ברטיסלאבה. העיירה היא מרכז לאזור חקלאי, שעיקרו גידולי חיטה, שיבולת שועל ושיפון.

היסטוריה

ולקי מדר נזכרת לראשונה בשנת 1268 כיישוב כפרי בבעלות אצילים הונגריים, ובמרוצת השנים עברה כמה ידיים. ב-1466 קיבלה זכויות עיר ומאז התקיימו בה ימיי שוק, ירידים, ושוק בקר גדול.

עד 1918 הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ומאז ועד 1993 חלק מצ'כוסלובקיה.

היהודים בוולקי מדר

באמצע המאה ה-18 גרו בוולקי מדר יהודים יחידים, אבל בהמשך הם נעלמו מהעיירה, ייתכן שהעתיקו את מושבם ליישובים סמוכים שכבר היו מיושבים אז ביהודים. ברשימת מיסים של מחוז קומרנו מ-1768 נזכרים שוב שני ראשי משפחה יהודים תושבי ולקי מדר. מאז ועד הרבע הראשון של המאה ה-19 לא נמצאו אזכורים נוספים לישיבת יהודים בעיירה.

במאה ה-19 הייתה ולקי מדר לבירת נפה ולמרכז של מסחר ושירותים לסביבתה החקלאית והפורייה. בעקבות הענקת זכויות אזרח ליהודי הונגריה ב־1867 ואחרי קונגרס יהודי הונגריה ב־1869 התארגנו היהודים בקהילות במסגרות שהוכרו על ידי השלטונות. קהילת ולקי מדר נרשמה כקהילה אורתודוקסית. קודש בית עלמין מוקף בגדר של אבן, והוקם אולם "צידוק הדין". הוקמו בית כנסת בן קומתיים, בית מדרש ובית קהילה.

בד בבד החל בתהליך תיעוש והוקמו בה בתי חרושת לשמנים ומלבנה. תושביה, רובם ככולם הונגרים קתולים התפרנסו מחקלאות, ממסחר, ממלאכה ותעשייה. בתקופת צ'כוסלובקיה שבין שתי מלחמות העולם נשארה כלכלתה של ולקי מדר כפרית באופייה. באותה תקופה היו בין מוסדות הקהילה בית ספר יסודי של שמונה כיתות, שלימדו בו שני מורים, "חברה קדישא", "ביקור חולים", אגודת נשים לגמילות חסדים, אגודת "תורת אמת", חדר של "תלמוד-תורה" ו-"יסוד תורה".

במלחמת העולם הראשונה גויסו כארבעים מיהודי ולקי מדר לצבא אוסטרו-הונגריה. אחדים מהם נפלו בקרב. באותה התקופה כיהן רב בקהילה, השוחט שימש גם כחזן, הועסק שמש בבית הכנסת, שני מלמדים בחדר, ובלן במקווה. יהודי ולקי מדר היו דוברי הונגרית וגרמנית. רובם התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה.

ב-1921 היו רשומים בקהילה 400 יהודים.[1] יעקב טרביטש (TREBITSCH) היה אז נשיא הקהילה ושמעון סאטין (SATIN) כיהן כרב. במפקד 1930 התפקדו רב תושביה כהונגרים על פי הלאום ומיעוטם כסלובקים או כיהודים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה ב־6 באוקטובר על אוטונומיה ולפי בוררות וינה הראשונה מ-2 בנובמבר 1938 סופח דרום סלובקיה, כולל ולקי מדר, להונגריה. הצבא ההונגרי נכנס לאזור, והחוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הוחלו גם על יהודי השטחים המסופחים. במפקד 1939 חיו בעיירה 530 יהודים. בתקופה זו, עם הגידול במספר היהודים התפתחו בין היהודים לבין שאר התושבים בעיירה יחסי שכנות טובים. בעת ההיא התבססו היהודים ובמסחר המקומי היה להם חלק מכריע.[1]

בשנת 1940 גורשו כמה משפחות יהודיות שהתקשו לאמת את אזרחותן ההונגרית אל מעבר לגבול הסלובקי החדש. השלטונות פתחו במסע הסתה יזום נגד היהודים, פעלו לבידודם מן האוכלוסייה הלא יהודית ולדחיקתם מן הכלכלה והטילו עליהם גזרות חדשות. יהודים פוטרו ממקומות עבודה ממשלתיים וציבוריים, וב-1941 בוטלו רב רישיונות העסק שלהם ורבו המובטלים חסרי מקור פרנסה.

באותה שנה הגיע מספר היהודים בעיירה לשיא של 522 נפשות, אבל כבר במהלכה ירד מספרם ירידה תלולה בשל גיוסם של עשרות גברים לפלוגות העבודה של צבא הונגריה ושילוחם לעבודת כפייה מחוץ לוולקי מדר. אלה מהם ששולחו לחזית המזרחית נספו ברובם. הקהילה עוד המשיכה בפעילותה והתגייסה לסייע למובטלים ולנזקקים המתרבים. גם החברה קדישא, "אגודת נשים יהודיות" ושאר חברות הצדקה הגבירו את פעילותן. חשיבות רבה ייחסה הקהילה לחינוך הילדים ובני הנוער. בראשית 1944 למדו בבית הספר שלה 97 ילדים.

במרץ 1944, ערב הכיבוש הגרמני בהונגריה, מנתה הקהילה 549 חברים, מקצתם מיישובים סמוכים.[2] מ־5 באפריל חויבו היהודים לענוד את "הטלאי הצהוב". ב־8 במאי הושלמה רשימת היהודים בעלי הבתים והדירות בעיירה; נמצאו 71 במספר.

מיום 10 במאי הוגבל חופש התנועה של היהודים, והחל ריכוזם בגטו, שלפי צו המושל היה צריך להסתיים עד 15 במאי. היהודים נצטוו למסור את בתיהם שמחוץ לגטו תמורת בתי הנוצרים שהיו בתחומי הגטו. היו תקלות רבות במהלך חילופי הבתים, ורישום רכושם של היהודים שבתיהם נשארו מחוץ לגטו גם הוא לא טופל לפי צווי הרשות, ונעשה הפקר. בית הכנסת והמקווה לא היו בתחומי הגיטו, אך השלטונות התירו ליהודים להגיע אליהם דרך רחובות צדדיים. לפני ההעברה לגטו עוד הספיקו כמה מראשי הציבור להטמין את תשמישי הקדושה מבית הכנסת בבית העלמין היהודי .

719 יהודים שוכנו בגטו בצפיפות רבה, 543 מהם היו בני ולקי מדר והשאר תושבי הכפרים הסמוכים.[1] באמצע יוני 1944 הוצאו היהודים מהגטו, ושוכנו בדירי חזירים באזור תחנת הרכבת, משם נלקחו לתחנת הרכבת של העיר קומארום (KOMAROM) הנמצאת הצפון הונגריה על גבול הונגריה-סלובקיה, ושולחו למחנה ההשמדה אושוויץ.[1][2]

אחדים מיהודי ולקי מדר ברחו והצטרפו ליחידות פרטיזנים סלובקים ביערות ולצבא צ'כוסלובקיה החופשית. בזמן המרד הסלובקי נפלו כמה מהם כלוחמים.

במרץ 1945 העיר שוחררה על ידי הצבא הסובייטי. רק מעטים מבני הקהילה שרדו וחזרו לעיירה בסיום מלחמת העולם השנייה ולאחר השחרור. שבו לעיירה כמאה ניצולים יהודים מעובדי הכפייה בפלוגות העבודה וממחנות שונים. הקהילה הוקמה מחדש וכמה בנייני ציבור שופצו. רבי פנחס אשר גולדברגר, גם הוא בין הניצולים, כיהן כרב הקהילה והגליל.

לאחר מלחמת העולם השנייה

אחרי המלחמה חודשה בוולקי מדר הפעילות הציונית, ונמשכה עד לעלייתם של רוב הניצולים לישראל ב-1949. עם הפסקת העלייה בסוף אותה שנה נותרו בעיירה יהודים מעטים. עד שנות ה־60 הראשונות עוד התקיימה בוולקי מדר קהילה יהודית קטנה, וראש הציבור היה מיכאל פליישמן. בעקבות הירידה המתמדת במספר היהודים בעיירה פורקה הקהילה והיהודים האחרונים הסתפחו לקהילת קומרנו.

בשנות השבעים חיו בוולקי מדר שתי משפחות יהודיות. במרוצת השנים נהרס בית הכנסת ובמקומו הוקם בית דירות. בניין בית המדרש עדיין עמד על תילו ובית העלמין טופל בידי נוצרי מקומי. בבית העלמין קבורים גם ספרי תורה ותשמישי קדושה, אך מקומם המדויק אינו ידוע.[1][3]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולקי מדר בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34193212ולקי מדר