מברשת גילוח

מברשת הגילוח של יאיר שטרן אשר היותה רטובה הביא לתפיסתו של יאיר והירצחו. מוצגת במוזיאון הלח"י

הקצפת קצף גילוח באמצעות מברשת

מברשת גילוח היא מברשת המשמשת בגילוח. המברשת אנכית, ובקצה העליון סיבים המאפשרים הקצפה של קצף גילוח או סבון גילוח ומריחתו על חלק הגוף אותו מגלחים. ידית מברשת הגילוח עשויה לרוב פלסטיק או חרסינה ולעיתים מעוטרת או עשויה שנהב או מתכת (ואף מתכת יקרה כגון זהב). סיבי המברשת עשויים סיבים טבעיים או סיבים סינתטיים.

היסטוריה

ערכת גילוח הכוללת סכין גילוח ומברשת, ומעמד עבורם

מקורה של מברשת הגילוח המודרנות בצרפת, בשנות ה-50 של המאה ה-16. באותה עת ידית המברשת הייתה עשויה שנהב, זהב, כסף, שריון צב, בדולח או חרסינה. שערות המברשת היו עשויות פרוות גירית, ולכן נקראה המברשת בשם "גירית" (בצרפתית: blaireau) וגם כיום זה המונח למברשת גילוח. מברשות זולות יותר עשו שימוש בשיער חזיר בר. באותה עת אנשים לא גילחו עצמם, והמברשות היו חלק מכיליו של הגלב.

המצאת סכין הגילוח המודרנית הביאה לכך שאנשים רבים החלו להתגלח בעצמם ולא אצל איש מקצוע והביאו לייצור מברשות זולות העשויות בייצור תעשייתי (לרוב בעלי ידית פלסטיק וסיבי ניילון. המצאת קצף הגילוח הביאה להפחתת השימוש במברשת.

מברשות יוקרתיות משתמשות גם כיום בשיער גירית כאשר מברשת "גירית טהורה" מכילה שערות בטן גירית בלבד. מאחר שבמרבית מדינות אירופה ובארצות הברית הגירית היא חייה מוגנת, מרבית מברשות אלה מיוצרות בסין.

מברשות גילוח והקשר לגחלת עורית

במהלך מלחמת העולם הראשונה ובעשור שאחריה נצפתה עלייה במספר מקרי גחלת עורית, שלא פעם הסתיימו במוות, בארצות הברית ובבריטניה. תחילה שיערו שהסיבה לתחלואה נבעה משימוש שעשו מדינות המרכז בחיידקי Bacillus anthracis, מחוללי הגחלת, בתור נשק ביולוגי. בעקבות חקירה אפידמיולוגית רשמית שנפתחה נמצא כי מברשות הגילוח שימשו כאמצעי להפצת המחלה (Vehicle-borne transmission). העלייה בתחלואה בפרק הזמן המתואר נבעה משתי סיבות עיקריות^[1]:

שימוש במסכות הגז - בעקבות הכנסת הנשק הכימי לשימוש מבצעי בחזית המערבית נוצר הכורח להתגלח בתדירות גבוהה הרבה יותר על מנת להבטיח רמת ההגנה מיטבית של מסכות הגז. דבר זה הגביר את הביקוש לייצור מברשות גילוח רבות.
מקור חומר הגלם ועיקורו - בעקבות המלחמה נוצר מחסור רציני בפרוות גיריות - חומר הגלם ממנו נהגו להכין את המברשות. מחסור זה הוביל לשימוש בתחליפים, דוגמת שיער סוסים. נמצא כי בעלי חיים אוכלי-צמחים, דוגמת הסוסים, רגישים יותר לגחלת בהשוואה לבעלי חיים אוכלי-כל, דוגמת הגיריות. בנוסף לכך לפני המלחמה בוצע תהליך של עיקור, בצרפת ובגרמניה, לפרוות שיועדו להכנת המברשות טרם שליחתה ליצרן. במהלך מלחמת העולם הראשונה הופסק כמעט לחלוטין תהליך העיקור בשתי המדינות הללו, וחומר הגלם נשלח ישירות אל היצרן בארצות הברית ובבריטניה.

שכיחות מקרי גחלת עורית ירדה לקראת סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, ככל הנראה בעקבות פעולות מנע כגון עיקור, או השמדת מברשות הגילוח וכן בעקבות המצאת קצף הגילוח אשר הביא להפחתת השימוש במברשות אלה^[1].