קרב מוגדישו
 | ||||||||||||||||||
| מסוקו של מייקל דוראנט מעל חוף מוגדישו כפי שצולם ביום הקרב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים בסומליה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 3 באוקטובר 1993 – 4 באוקטובר 1993 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מוגדישו, סומליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
2°03′09″N 45°19′29″E / 2.05250°N 45.32472°E | |||||||||||||||||
| תוצאה |
תפיסת מנהיגי חבאר גידר נסיגת ארצות הברית מסומליה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מוגדישו נערך במוגדישו בירת סומליה באוקטובר 1993 בין כוחות אמריקאים ללוחמים הנאמנים למוחמד פארח איידיד, שליט מקומי.
כח עילית של הצבא האמריקני שכלל 160 לוחמים נשלח למוגדישו, כדי ללכוד שני בכירים בארגונו של איידיד. החיילים הגיעו לעיר באוויר וביבשה, ופעולתם הייתה אמורה להסתיים תוך כשעה. המבצע הסתבך כאשר שני מסוקי בלקהוק הופלו והמבצע התארך ל-15 שעות - במהלכן נהרגו 19 חיילים אמריקאים ו-73 חיילים נוספים נפצעו. אחד מטייסי המסוקים נשבה על ידי לוחמי מיליציות סומלים, ושוחרר מאוחר יותר. מאות לוחמים סומלים ותושבים נהרגו בקרב.
קרב מוגדישו השפיע על מדיניות ארצות הברית בסומליה וברחבי העולם. לאחר הקרב נסוגה ארצות הברית מסומליה ונמנעה מלסכן את חייליה במשברים ברחבי העולם.
מאורעות הקרב הונצחו בספרו של מרק באודן "בלאק הוק דאון" ובסרט בעל אותו שם המבוסס על הספר.
רקע
נפילת משטר הדיכוי של זיאד בארה בסוף ינואר 1991 הובילה למאבקי שלטון אלימים. סומליה הגיעה למצב של אנרכיה ותושביה סבלו מאלימות ומרעב. בתגובה למשבר ההומניטרי, התקבלו באו"ם מספר החלטות שהביאו להקמת כוחות סיוע הומניטרי ושמירה על השלום בסומליה. ב-1993 נחת בסומליה כוח של האו"ם, קואליציה של כוחות ממדינות שונות ובראשן ארצות הברית.
אחד ממנהיגי הכוחות המקומיים שפעל בסומליה, היה מוחמד פארח איידיד, מנהיג שבט חבאר גידר, לשעבר ראש המטה הצבאי של בארה ושגרירו בהודו. איידיד וה-SNA (Somali National Alliance), הזרוע הפוליטית-צבאית של החבאר גידר, לקחו חלק מרכזי בהפלת שלטונו של בארה, וכעת ביקשו לשלוט במדינה. השבטים האחרים, החלשים יותר, ביקשו להשתתף במאמצי האו"ם להשבת השלום ולהקמת דמוקרטיה.
כוח האו"ם, ה-UNITAF (Unified Task Force – כוח משימה מאוחד), רובו מורכב מנחתים אמריקאים ומהדיוויזיה ההררית העשירית, הצליח להשתלט על מלחמות השבטים. אך לאחר עזיבתם של הנחתים ב-4 במאי וירידה בפעילות הדיוויזיה ההררית, שב המצב והתדרדר.
ב-5 ביוני עלה המון סומלי מהחבאר גידר על כוח של חיילי או"ם פקיסטנים. עשרים וארבעה חיילים נהרגו ותוקפיהם התעללו בגופותיהם. בתגובה הכריז האו"ם על ה-SNA כעוין וקרא לעצור ולשפוט את האחראים למארב.
ב-12 ביולי תקפו מסוקי קרב אמריקאים בשליחות האו"ם, אספה של מנהיגי חבאר גידר. באספה נכחו מכובדי וזקני השבט ומפקדים של הכוחות הצבאיים של ה-SNA. המסוקים שיגרו טילים על המבנה בו נערכה האספה, וירו ממקלעיהם על הנוכחים. חמישים וארבעה ממכובדי חבאר גידר נהרגו וארבעה עיתונאים זרים שהגיעו לסקר את התקרית, נרצחו על ידי המון זועם. ההתקפה גרמה למנהיגי השבטים האחרים להתאחד מאחורי איידיד. מבחינת הסומלים, ההתקפה היוותה הכרזת מלחמה עליהם מצד האו"ם ומצד ארצות הברית בפרט.
לאחר שארבעה חיילים אמריקאים נהרגו מפגיעת מטען ובאירוע אחר נפצעו שבעה נוספים, הורה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, על שליחת כוחות מיוחדים לסומליה במטרה ללכוד את איידיד. ב-23 באוגוסט הגיע לסומליה כוח המורכב מחיילי עילית של ארצות הברית במטרה ללכוד את איידיד ולהרוס את מנגנון השליטה שלו. הכוח כונה כוח משימה ריינג'ר (Task Force Ranger או בראשי תיבות TFR).
כוח המשימה האמריקאי לא הצליח ללכוד את איידיד, אך אנשיו נחלו הצלחות בפגיעה בשרשרת הפיקוד שלו. מספר מבצעים הובילו לתפיסת ולמעצר אנשי SNA ובראשם אוסמן אטו, האחראי על כספיו של איידיד ועל סחר בנשק.
מהלך הקרב
כוח משימה ריינג'ר ותוכנית הפעולה
בשלוש ושלושים לערך אחר הצהרים של ה-3 באוקטובר 1993 יצא כוח אמריקאי מיוחד למוגדישו בכוונה ללכוד שניים מאנשיו הבכירים של איידיד.
הכוח שיצא למבצע הורכב מפלוגה מיחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית, מפלוגה של כוח דלתא[1], ממסוקים וטייסים של יחידת העילית "החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160" (160th Special Operations Aviation Regiment) ומכוחות סיוע. בסך הכול כ-160 אנשים, תשעה עשר כלי טיס ושנים עשר כלי רכב קלים.
הכוח צריך היה להשתלט על בניין הסמוך למלון אולימפיק, בשולי שוק בקרה שהיה מעוז של אנשי חבאר גידר, ולעצור את הבכירים ששהו בו. התוכנית כללה הגעה במסוקים אל המבנה, כיתורו והשתלטות על יושביו. לאחר מכן פינוי של הלוחמים והעצורים בשיירת רכבים שהחלה לעשות את דרכה מבעוד מועד אל המבנה. המבצע צריך היה להימשך מתחילתו ועד סופו כשעה.
כוחות או"ם נוספים
בקרב השתתפו בסופו של דבר כוחות או"ם נוספים שעיקרם היו גדוד מהדיוויזיה ההררית העשירית של צבא ארצות הברית, גדוד מצבא פקיסטן וגדוד מצבא מלזיה. בקרב השתתפו גם נגמ"שים מלזים וטנקים של הפקיסטנים.
הלוחמים הסומלים
הלוחמים הסומלים פעלו בדרך כלל במסגרות קטנות ולא מאורגנות. הקבוצות הורכבו משכירי חרב מנוסים, נאמנים שבטית לאיידיד. הם נהגו לצרוך בקביעות סם ממריץ דרך לעיסת קאת ("גת"), שגרם להם לפעול באגרסיביות וללא מורא. לשיא השפעתו של הקאת, היו נתונים הסומלים בשעות הצהריים המאוחרות. הלוחמים היו חמושים בנשק קל וברקטות שונות נגד טנקים, בעיקר רקטות RPG-7. ברשותם היו גם כלי רכב המצוידים במקלעים כבדים.
הסומלים העריכו שנקודת התורפה של האמריקאים הייתה המסוקים שלהם. המסוק היווה סמל לעליונות כוחות האו"ם, אך גם מטרה נוחה להתקפה לאחר הפלתו. הסומלים ידעו שהפלת מסוק תגרור את האמריקאים לנהל קרב מגננה סטטי, המנוגד לדרך הפעולה הרגילה של היחידות המיוחדות - מבצעים מפתיעים, מהירים וקצרים. קרב הגנה יקל על הסומלים לפגוע בחיילים האמריקאים.
כדי לפגוע במסוקים עשו הסומלים שימוש לא רגיל ברקטות ה-RPG. הם החליפו את מרעומי ההקשה במרעומי השהיה הגורמים לרקטות להתפוצץ גם ללא פגיעה ישירה ולגרום לנזק בסביבתן. טכניקת הירי כללה שכיבה פרקדן על הקרקע, כשחלקו האחורי של משגר הרקטה מופנה לבור עמוק שנחפר מראש, שאפשר את מתח הירי ומנע מרשף הרקטה לפגוע בלוחם.
על פי הערכות, השתתפו בקרב בין 2000 ל-4000 לוחמים סומלים, כמעט כולם מה-SNA.
מוגדישו ושוק בקרה
ב-1993 הייתה מוגדישו בירת סומליה, עיר פגועה והרוסה משנים של מלחמת אזרחים. העיר השוכנת לחופי האוקיינוס ההודי בנויה בצפיפות. רחובות וסמטאות לא סלולים נעים בין מבנים נמוכים ופחונים. בין המבנים היו חומות גבוהות ועצים או קקטוסים נמוכים. חלק ממבני העיר נהרסו במהלך המלחמה המתמשכת וברחובותיה נותרו ערימות של פסולת והריסות.
שוק בקרה בעיר והרחובות הסמוכים לו כונו "הים השחור". הים השחור נשלט על ידי שבט החבאר גידר, אנשי איידיד, כך שכוחות האו"ם הפקיסטנים נמנעו מלהגיע אליו. ריכוזם של אנשי איידיד יצר את המקום היחידי במוגדישו בו הם יכלו לרכז כוחות תוך פרק זמן קצר. שוק בקרה עצמו היה אחד משוקי הנשק הגדולים באפריקה, והוא הכיל כמויות גדולות של נשק ותחמושת.
מהלך העניינים בפועל
לוחמים סומלים זיהו את פעילות האמריקאים והחלו לפגוע במאמציהם. הם החלו להבעיר צמיגים כסימן מוסכם להיאסף ולהילחם באזור הבעירה ולהציב מחסומים ברחובות. כוח המשימה ריינג'ר החל לספוג אש אינטנסיבית של נשק קל ורקטות נגד טנקים, האחרונות כוונו גם למסוקים. הכוח השיב באש ותוך זמן קצר החלו נמנים נפגעים בשני הצדדים.
הכוח האמריקאי הגיע למבנה כמתוכנן מהאוויר ומהיבשה. כוח של אנשי דלתא השתלט על השוהים במבנה. מיד עם הגעת האמריקאים למקום, נפצע באורח קשה חייל בתאונת גלישת חבל ממסוק ופונה לבסיס בשיירה קטנה של שלושה רכבים. כחצי שעה מהגעת הכוח, נאזקו העצורים והכוח כולו התכונן לפינוי בשיירת רכבים.
באותו הזמן, נפגע מסוק UH-60 בלק הוק מרקטת RPG שקטעה את רוטור הזנב שלו, והתרסק במרחק של כשישה רחובות מבניין המטרה. חלק מצוות המסוק חולץ על ידי מסוק אחר וצוות חיפוש והצלה קרבי הונחת במקום. שיירת הרכבים הונחתה לנוע לכיוון המסוק הפגוע ולחלץ את צוותו, וחלק מהכוח באזור המטרה עשה את דרכו רגלית לכיוון אתר ההתרסקות.
כשעה מתחילת המבצע נפגע מסוק בלק הוק נוסף מרקטת RPG והתרסק במרחק של כשני קילומטרים מבניין המטרה. המון סומלי חמוש נאסף והתקרב לשני אתרי ההתרסקות.
שיירת חילוץ הפצוע הקטנה הגיעה לבסיס הכוח, ובה נפגעים מירי שספגה במהלך הנסיעה. באותו הזמן, שיירת הרכבים לא הצליחה להגיע לאתר ההתרסקות הראשון. מחסומים שהוקמו ברחובות ובעיית קשר עם הכוח שהנחה את השיירה גרמו לה לנוע הלוך ושוב ברחובות מוגדישו. ירי כבד על השיירה גרם לנפגעים רבים באנשיה. משעלה מספר הנפגעים בשיירה, הוחלט להפסיק לנסות להגיע לאתר ההתרסקות ולנסוע בחזרה לבסיס.
כשעתיים לאחר תחילתו של הקרב, הבינו מפקדי כוח המשימה שהאירועים כבר אינם בשליטתם. כוחות נוספים הוזעקו לקרב ולקריאה נענו הדיוויזיה ההררית העשירית, כוחות פקיסטנים וכוחות מלזים. שיירה הכוללת פלוגה מהדיוויזיה ההררית שהגיעה לבסיס כוח המשימה, ניסתה ללא הצלחה להגיע לאתר ההתרסקות השני ושבה לבסיס.
אל אתר ההתרסקות השני התנדבו להגיע שני צלפים מוטסים מכוח דלתא - גארי גורדון ורנדי שוגארט. הללו אבטחו את המסוק וצוותו, נלחמו מטווח קרוב עם ההמון הסומלי אשר עט על שברי המסוק ולבסוף נהרגו בלחימה שם. הניצול היחיד מהצוות, טייס המסוק הפצוע מייקל דוראנט נפל בשבי, וההמון עשה שפטים בגופות הלוחמים ההרוגים.
לאחר שהשיירה הגדולה שבה לבסיס וכשלו הניסיונות להגיע לאתר ההתרסקות השני, כולל ניסיון של כוח חילוץ שהורכב ממתנדבים ואנשי לוגיסטיקה מכוח המשימה ריינג'ר, נותרו עם ערב 99 חיילים לכודים במוגדישו, ערוכים מסביב לאתר ההתרסקות הראשון.
שיירת חילוץ גדולה ובה לוחמים אמריקאים, פקיסטנים ומלזים הייתה בתהליכי ארגון. התהליך המורכב של תיאום בין הכוחות וארגון השיירה נמשך שעות ארוכות. בסופו של דבר, כארבעים דקות לפני חצות, התחילה השיירה הגדולה לעשות את דרכה לכוחות הלכודים תוך כדי חילופי אש מסיבים עם הסומלים. השיירה כללה 28 נגמ"שים, ארבעה טנקים פקיסטנים ובסך הכל קרוב ל-100 כלי רכב.
כל אותו זמן ולאורך הלילה נלחמו חיילי כוח המשימה הלכודים על חייהם. חילופי אש כבדים וחיפוי קרוב ממסוקי קרב הצליחו להרחיק מהם את הלוחמים הסומלים. בסביבות שתיים בלילה הגיעה מחצית השיירה ללכודים. מחציתה השנייה של השיירה הגיעה לאתר ההתרסקות השני כדי לגלות שלא נותר שם איש מצוות המסוק ומהלוחמים שהתנדבו לסייע להם.
לאחר שעות ארוכות במהלכן ניסו לחלץ את גופתו הלכודה של אחד מטייסי המסוק, החלה השיירה לעשות את דרכה לאצטדיון הפקיסטני, כקילומטר וחצי מאתר ההתרסקות הראשון. חוסר תיאום גרם לחלק מהכוח לעשות את דרכו ברגל ללא הגנת השיירה שנסעה מהר מדי. בשש ושלושים בבוקר ה-4 באוקטובר, לאחר ריצה תחת אש, הגיעו אחרוני הלוחמים לאצטדיון. האמריקאים מנו שלושה עשר הרוגים, 73 פצועים ושישה נעדרים. מאוחר יותר התברר שחמישה מהנעדרים נהרגו ואחד מהם, מייקל דוראנט, נלקח בשבי. בעקבות הצבת חיילים וספינות מלחמה אמריקאיות בסומליה, שוחרר דוראנט לאחר אחד עשר ימי שבי. גורדון ושוגארט, הצלפים שהתנדבו לסייע לצוות של דוראנט, עוטרו לאחר מותם במדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר שניתן על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית, והראשון מאז מלחמת וייטנאם.
ההערכות לגבי מספר הנפגעים הסומלים שונות מאוד זו מזו. לפי חלקן נהרגו בין 200 ל-500 לוחמים ואזרחים סומלים. לפי הערכות אחרות נהרגו 1000–1500 לוחמים ואזרחים ונמנו גם 10000 פצועים.
השפעת הקרב על מדיניות ארצות הברית
כבר בבוקרו של ה-4 באוקטובר שודרו ברשת החדשות CNN צילומים מאירועי הקרב. עיסה מוחמד, עיתונאי סומלי, הצליח לתעד את ההמון הסומלי מתעלל בגופות הלוחמים מאתר ההתרסקות השני. הצילומים עוררו תגובה חזקה בדעת הקהל האמריקאי ובקונגרס של ארצות הברית שצפו בגופות חיילים שנשלחו לסומליה מטעמים הומניטריים, נגררים ברחובות מוגדישו על ידי הסומלים שאמורים היו להיעזר בהם. הממשל האמריקאי החליט לעצור את פעילות כוח המשימה ריינג'ר ולסגת מסומליה.
כנקודת מפנה במדיניות החוץ של ארצות הברית, לאחר הקרב ולאורך שנות ה-90 של המאה ה-20, נמנע הממשל האמריקאי מהתערבות במשברים מקומיים באופן שיסכן את חיילי ארצות הברית. ב-1994 נמנעה ארצות הברית כליל מהתערבות ברצח העם ברואנדה ובמהלך מלחמת בוסניה הסתפקה בהפעלת כוחות מהאוויר בלבד[2].
בלאק הוק דאון
מאורעות הקרב הונצחו על ידי הסופר מרק באודן (Mark Bowden) בספרו מ-1999 "בלק הוק דאון"[3]. באודן ביסס את תיאור הקרב על ראיונות שערך עם מרבית החיילים והמפקדים האמריקאים וכן עם חלק מהלוחמים הסומלים ותושבי העיר. בשנת 2001 יצא לאקרנים סרט הקולנוע בלאק הוק דאון, אשר מציג את הקרב בפירוט תוך נאמנות רבה למתואר בספר.
הקרב והפעילות של כוחות האו"ם בסומליה מוזכרים במשחקי מחשב דוגמת Delta Force: Black Hawk Down שיצא לאור ב-2003[4]
קישורים חיצוניים
- Mark Bowden, Black Hawk Down: A Story of Modern War, Atlantic Monthly Press (1999)
- הספר תורגם לעברית כהתרסקות במוגדישו מאת מרק באודן ויצא לאור ב-2002 בהוצאת משרד הביטחון[5]
"The True Story of Blackhawk Down", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית), הסרט הופק על ידי ערוץ ההיסטוריה- ליאור אסטליין, המבוקש מס' 1 באפריקה חוסל, באתר ישראל היום, 15 ביולי 2011
- טל טובי, האם עקרונות המלחמה מתאימים לכוחות למבצעים מיוחדים? - פעילות כוח משימה רנג"ר בסומליה כמקרה מבחן, מערכות גיליון 416, דצמבר 2007, עמודים 44-51.
- יגאל אייל, לחימה אסימטרית במוגדישו, מערכות גיליון 38-381, דצמבר 2001, עמודים 90-93.
- שי לוי, גבורה ואומץ ללא פשרות: 20 שנה לבלק הוק דאון, באתר מאקו, 3 באוקטובר 2013.
הערות שוליים
- ^ גל פרל פינקל וסא"ל ירון,מבצע "קרנף": מה כדאי לחטיבת הקומנדו ללמוד מרג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני, מערכות 488, יולי 2020, עמוד 42.
- ^ באתר Foreign Affairs
- ^ גל פרל פינקל, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה", באתר "זמן ישראל", 5 בפברואר 2020
- ^ הערך בוויקיפדיה באנגלית Delta Force: Black Hawk Down
- ^ הספר "התרסקות במוגדישו", באתר "סימניה"
31225787קרב מוגדישו