אטום
האָטוֹם (ביוונית: ἄτομος, "אָ֫טוֹמוֹס"), שפירושו "אינו ניתן לחיתוך" – "א" (לא ניתן/לא אפשרי) "טומי" (חתך/חיתוך) – הוא המערך החלקיקי הקטן ביותר שמטענו החשמלי הכולל הוא אפס, והמאפיין יסוד כימי ומבדיל אותו מיסודות כימיים אחרים. הוא מורכב מחלקיקים קטנים יותר שאינם מיוחדים לו אלא נמצאים במערכים שונים בכל היסודות הכימיים.
המונח "אטום" נטבע במאה ה-5 לפנה"ס על ידי הפילוסוף היווני דמוקריטוס, ששיער את קיומו של חלקיק שאינו בר חלוקה. בתחילת המאה ה-19 השתמש ג'ון דלטון בהשערה זו על מנת להסביר מדוע יסודות מגיבים ביניהם תמיד ביחסים כמותיים קבועים של מספרים שלמים. מאוחר יותר, בשנת 1897 גילה ג'יי ג'יי תומסון את האלקטרון והסיק כי הוא חלקיק המשותף לכל היסודות הכימיים. מכאן התברר כי היסודות ניתנים לחלוקה למרכיבים יסודיים יותר ולכן אינם ראויים לשם "אטום" במובנו המקורי. מכל מקום, השם "אטום" ממשיך לשמש ככינוי למערך החלקיקי הקטן ביותר של יסוד, מבלי לפקפק באפשרות קיומם של חלקיקי יסוד שבאמת אינם ניתנים לחלוקה, כהשערת דמוקריטוס.
רוב האטומים בטבע נמצאים בתצורה מולקולרית, כלומר במבנים המכילים שניים או יותר אטומים הקשורים זה לזה בקשר כימי.
כל יסוד בטבע מאופיין באטומים שכולם בעלי מספר פרוטונים מסוים המיוחד לאותו יסוד. מספר זה מכונה המספר האטומי. בטבלה המחזורית של דמיטרי מנדלייב רשומים היסודות השונים בסדר עולה לפי המספר האטומי שלהם, והם מסומנים בסימון מקוצר של אותיות לטיניות המיוחד לכל יסוד כימי. לדוגמה: C עבור אטום פחמן, ו-Al עבור אטום אלומיניום.
אטום שנגרעו ממנו או נוספו לו אלקטרונים כך שמטענו החשמלי שונה מאפס, נקרא יון.
איזוטופים הם אטומים בעלי אותו מספר אטומי אך נבדלים במספר הנייטרונים שבגרעיניהם (מספר האלקטרונים והפרוטונים באיזוטופים שונים של אותו אטום זהה).
המדע העוסק בתכונות מערכי האלקטרונים באטום נקרא פיזיקה אטומית. הכימיה עוסקת בקשרים שבין אטומים. פיזיקה גרעינית עוסקת במבנה גרעין האטום ובתגובות גרעיניות, למשל פצצה גרעינית.
גודלו של אטום נע בין 62 פיקו-מטר (מיליונית של מיליונית מטר) עבור אטום הליום ל-500 פיקו-מטר עבור אטום צסיום. אטומים הם קטנים מכדי לראותם בעין, אך ישנו אטום אחד סטרונציום שכן הצליחו לצלם עקב הרדיוס הגדול שלו[1], כמו כן קיימים מיקרוסקופים בעלי כושר הבחנה גבוה מספיק כדי להבחין בהם, למשל מיקרוסקופ מִנהור סורק, ואחרים המסוגלים לזהות את סוג האטום.
מבנה האטום
האטום מורכב מגרעין קטן וכבד, שמסתו כ-99.98% מהמסה הכללית וגודלו כאחד חלקי מאה אלף מהגודל הכולל של האטום. האטום לרוב נייטרלי.
מסביב לגרעין מצויים האלקטרונים, המרוכזים באזורים דמויי קליפות סביב הגרעין, וטעונים שלילית.
מבנה האלקטרונים באטום
ערך מורחב – אורביטל אטומי
מבנה האלקטרונים באטום קובע את תכונותיו הכימיות, כלומר את הנטייה שלו להיקשר לאטומים אחרים ולמולקולות.
כיום אין מייחסים לאלקטרונים מסלולים היקפיים קבועים. על פי המודל העכשווי, הנובע מתורת הקוונטים לא ניתן לייחס לאלקטרון מיקום ומסלול מדויקים. במקום זאת מוגדר עבור כל אלקטרון אורביטל שהוא פונקציית גל המגדירה עבור כל אלקטרון נפח בעל צורה מוגדרת שבה קיימת ההסתברות הרבה ביותר להימצאותו. על פי רוב תוחמים את האורביטל כנפח שבו, על פי פונקציית ההסתברות, יימצא האלקטרון במשך כ-90% מהזמן. כל אורביטל יכול לאכלס עד שני אלקטרונים, כל אלקטרון בעל ספין הופכי. האורביטלים עצמם מסודרים ברמות אנרגיה שונות, כאשר כל רמה מכילה מספר שונה של אורביטלים, על פי סדר מסוים.
מצב אלקטרוני יציב של אטום (אוקטט) נחשב למצב שבו סידור האלקטרונים דומה לזה הקיים בגזים אצילים במצב נייטרלי, שהוא מצב בו האורביטל החיצוני מלא במקסימום האלקטרונים שהוא יכול להכיל. כל אטום שאינו במצב זה נוטה להגיע אליו באמצעות קליטה או שחרור אלקטרונים, מהאורביטל הגבוה ביותר, וכך הוא הופך ליון. נטייה זו מסבירה את הקשרים הכימיים האפשריים בין יסודות, ואת תכונותיהם. בקשרים כימיים משתתפים רק האלקטרונים באורביטלים החיצוניים ביותר.
צורת האורביטלים יכולה להיות כדורית, אך גם אחרת, כמו שניתן לראות באיור.
האלקטרונים קשורים לאטום באנרגיות שבין אלקטרון וולטים בודדים ועד אלפי אלקטרון וולט. מעברים של אלקטרונים בין רמות שונות של האטום יוצרות קרינה של אור נראה, כמו גם בתת-אדום, על-סגול וקרינת רנטגן. קרינת תת-אדום משמשת לזיהוי מולקולות באמצעות מעברים של אלקטרונים חיצוניים. האנרגיות הגבוהות הגורמות לקרינת רנטגן נובעות ממעברים של האלקטרונים הפנימיים ביותר באטומים כבדים, אלקטרונים אלו אינם משתתפים ביצירת קשרים כימיים ולכן המעברים שלהם משמשים לזיהוי אטומים הקשורים בקשר כימי.
תיאור מבנה הקליפות
מבנה הקליפות נובע ממשוואת שרדינגר בתורת הקוונטים. זוהי משוואה דיפרנציאלית הקושרת בין פונקציית הגל של האלקטרונים, האנרגיה שלהם, והפוטנציאל הגרעיני (המשיכה החשמלית של הגרעין). הפתרונות של המשוואה בדידים, כאשר לכל פתרון מתאים מספר קליפה ומספר אורביטל. מספר הקליפה הוא שלם המתחיל מ-1, ומספר האורביטלים בכל קליפה שווה למספר הקליפה בריבוע. בכל אורביטל יכולים לשכון שני אלקטרונים, כך שבסך הכל, בקליפה n שוכנים עד 2n2 אלקטרונים.
בנוסף, את האורביטלים נהוג לחלק לסוגים, על פי התנע הזוויתי של האלקטרונים בהם. האורביטלים מסומנים לפי הסדר: s, p, d, f. אורביטל s הוא בעל התנע הזוויתי והאנרגיה הנמוכים ביותר. אחריו p המכיל שלושה אורביטלים נפרדים ולכן 6 אלקטרונים. בטבלה המחזורית היסודות אשר האורביטל החיצוני שלהם הוא מסוג s נמצאים בשתי העמודות השמאליות, ואורביטלי p ב-6 העמודות הימניות. אורביטלי d מכילים עד 10 אלקטרונים והם מתכות המעבר, ו-f מכילים עד 14 אלקטרונים והם קבוצת הלנטנידים והאקטינידים.
הגזים האצילים הם העמודה הימנית ביותר, שבה קליפת p מלאה, והם היסודות בעלי המבנה האלקטרוני היציב ביותר, והם אינם פעילים כימית. היסודות בעמודה הצמודה אליה ובעמודה השמאלית ביותר הם הפעילים ביותר מבחינה כימית כי מספיקה תוספת או גריעה של אלקטרון אחד כדי להפוך אותם ליציבים.
מבנה הגרעין
- ערך מורחב – גרעין האטום
בגרעין האטום מצויים הפרוטונים (+) והנייטרונים (ללא מטען) (נקראים יחד נוקלאונים), שמסתם שווה בקירוב, וגדולה פי 1,840 בקירוב ממסת האלקטרון. סכום מספר הפרוטונים ומספר הנייטרונים משמש להגדרת מסתו האטומית של אטום.
הפרוטונים טעונים חיובית והנייטרונים כשמם הם נייטרליים, ולכן הגרעין טעון חיובית. מסיבה זו פועל כוח חשמלי חזק ששואף לפרק את הגרעין, אך כנגדו פועל הכוח החזק אשר מושך את החלקיקים יחד. התורה בפיזיקה שמסבירה את הכוח החזק נקראת כרומודינמיקה קוונטית.
הנייטרונים והפרוטונים עצמם בנויים כל אחד משלושה קוורקים, שהם חלקיקים יסודיים. הכוח החזק הוא גם זה שמחבר את הקוורקים בנוקלאונים.
הנוקלאונים קשורים לגרעין באנרגיה גבוהה מאוד, של מיליוני אלקטרון וולט, ולכן כל תגובה גרעינית, כלומר שינוי בגרעין האטום, מלווה בשחרור או ספיגת אנרגיה רבה. תגובות כמו ביקוע גרעיני, שבו גרעין האטום מתפצל למספר גרעינים, או היתוך גרעיני שבו שני גרעינים מתחברים יחד לגרעין חדש, משחררות אנרגיה רבה שיכולה להיות מנוצלת לצורכי האדם כמו בתחנת כוח גרעינית, או כנגדו, כמו בפצצת ביקוע גרעיני ופצצת היתוך גרעיני.
היסטוריה
את התאוריה הידועה הראשונה בדבר קיומם של אטומים (התורה האטומית) הגו הפילוסופים האטומיסטים ביוון העתיקה, בניסיון להסביר את מבנה החומר. על פי תורתם, מורכבים החומרים בטבע מחלקיקים זעירים, שלהם זיזים ושקעים המסוגלים להתחבר זה לזה (על-פי דמוקריטוס גם תכונות רוחניות היו מורכבות מאטומים). התאוריות בנוגע לאטומים בעת העתיקה לא נשענו על תצפיות של הטבע כי אם על הגות פילוסופית. במשך 2,000 שנים בקירוב, התורה האטומית לא זכתה לאותה הפופולריות לה זכתה תאוריית ארבעת היסודות המתחרה. תאוריה זו, לפיה החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות רציפים - אש, אוויר, מים ואדמה - קודמה על ידי הפילוסוף אריסטו במאה ה-4 לפנה"ס.
בשנת 1803 הגה ג'ון דלטון את התאוריה המדעית הראשונה שמסבירה באמצעות אטומים תוצאות נסיוניות. בתגובות כימיות המגיבים נמצאים ביחסים משקליים קבועים, ודלטון הסביר זאת באמצעות השערה כי כל יסוד מורכב מסוג אחד של חלקיקים יסודיים, אשר חוברים יחד לתרכובות. דלטון תיאר את האטומים ככדורים חלקים בלתי ניתנים לחלוקה.
ג'וזף ג'ון תומסון גילה כי מכל סוג של חומר נפלטים אלקטרונים זהים, והבין שבאטום יש אלקטרונים והוא אינו חלקיק יסודי, אלא בעל מבנה פנימי. הוא תיאר את מבנה האטום על פי מודל עוגת הצימוקים, שלפיו המטען החשמלי החיובי מפוזר בצורה הומוגנית באטום והאלקטרונים, חלקיקים בעלי מטען חשמלי נקודתי שלילי, "תקועים" בו כצימוקים בעוגה.
בשנת 1911 פינו מודלים אלה את מקומם לטובת המודל הפלנטרי, בעקבות ניסוי רתרפורד. על פי המודל הפלנטרי האטום בנוי מגרעין, שבו מרוכזים פרוטונים (בעלי מטען חשמלי חיובי). מסביב לגרעין חגים ככוכבים בפלנטה אלקטרונים שמטענם שווה והופכי למטענם של הפרוטונים ומספרם כמספר הפרוטונים שבגרעין, כך שמטענם החשמלי השלילי הכולל שווה למטען החיובי הכולל של הפרוטונים ומטען האטום כולו הוא אפס.
בשנת 1932, גילה ג'יימס צ'דוויק כי הגרעין מכיל חלקיק נוסף, הקרוי נייטרון, בעל מסה דומה לזו של הפרוטון אך חסר מטען חשמלי, בזכות תגלית זו זכה צ'דוויק בפרס נובל.
חלקו של המודל הנוגע למיקומם של הנייטרונים והפרוטונים בגרעין מרכזי מקובל עד היום, ועל פיו מסתם של האלקטרונים זניחה בהשוואה למסת הפרוטונים והנייטרונים, כך שמסת האטום מרוכזת בגרעין שנפחו מהווה חלק של כאחד ממיליון-מיליארד מנפח האטום (כי קוטר הגרעין נמדד בפרמי, שהוא אחד חלקי מאה אלף מקוטר האטום שנמדד באנגסטרם).
מודל האטום של בוהר אותו פיתח נילס בוהר מקצה רמות אנרגיה בדידות בהם יכולים האלקטרונים להסתובב. מודל האטום של בוהר מתאים לאטום המימן או לדמויי מימן, שהם אטומים בעלי אלקטרון אחד בלבד (ולכן טעונים חיובית) דוגמת He+1 או Li+2.
מכניקת הקוונטים שינתה שוב את תפיסת מודל האטום בו האלקטרונים אינם סובבים את גרעין האטום אם כי ממוקמים באזורים מסביבו בהסתברות התלויה ברמת האנרגיה שלהם.
חקר של אטומים
ניתן "לראות" אטומים בודדים במיקרוסקופ מִנהור סורק. המיקרוסקופ סורק באמצעות מחט עדינה את פני החומר, אך ללא מגע בחומר עצמו, ומזרים זרם דרך המחט אל פני החומר. מכיוון שאין מגע בין המחט למשטח, הזרם עובר רק באמצעות מינהור קוונטי (מעבר של חלקיק דרך מחסום). עוצמת הזרם תלויה במרחק של המחט מהחומר ובצפיפות המצבים האלקטרוניים במשטח. באופן זה ניתן לראות אטום בודד, שכן האטום הוא "בליטה" במשטח אשר מגדילה את הזרם.
זיהוי אטומים
כדי לזהות את סוג האטום (היסוד), ניתן להשתמש במספר שיטות:
ספקטרומטר מסה מודד את יחס המטען למסה של אטום טעון, שמתוכו ניתן לזהות את היסוד.
מיקרוסקופ אלקטרונים יכול לזהות יסודות שונים באמצעות ספקטרום הפליטה שלהם. באופן דומה ניתן לזהות יסודות של כוכבים רחוקים, דרך ספקטרום הפליטה שלהם באור נראה, באמצעות ספקטרומטר אופטי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אטום |
| ערך מילוני בוויקימילון: פרד |
 ספר לימוד בוויקיספר: מבנה האטום |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אטום |
- דנה אשכנזי, מסע בלשי בעקבות החומר
- מבנה האטום, באתר לרגו
- עמית פנדו, מהו מבנה האטום?, במדור "מאגר המדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 9 ביוני 2024
What Does An Atom REALLY Look Like?, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 8:43)
אטומים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Image of strontium atom wins national science photography prize | University of Oxford, www.ox.ac.uk (באנגלית)
| חלקיקים בפיזיקה - חלקיקים מרוכבים | |
|---|---|
|
39503569אטום