לתיתה (הלכה)
| תלמוד בבלי | מסכת פסחים, דף ל"ו עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות חמץ ומצה, פרק ה', הלכה ז' |
בלשון חז"ל, ובעקבותיה בספרות התורנית, לתיתה היא השריית גרעיני דגן במים, גם למשך זמן קצר; תהליך זה מקל על קילוף הסובין (מורסן), וכך משביח את איכות הקמח ועושה ממנו סולת[1].
בעברית הישראלית, שונתה משמעות המילה לתהליך עשיית לתת מגרעיני דגן.
חימוץ ע"י לתיתה
בעיקרון לתיתה הנעשית בצורה תקינה היא אינה מחמיצה את הדגן אך ההלכה מחלקת בין מיני הדגן כדלהלן:
שעורה, אסורה בלתיתה כבר מזמן הגמרא, שמא תחמיץ (פסחים מ א). וכתבו האחרונים שהוא הדין שיפון אסורה מדינא דגמרא[2], ויתכן שגם שיבולת שועל[3].
חיטה, מותר ללתות אותה מדרבנן, ולדעת רבא (פסחים מ א) זו אף מצוה, שמשעה שהחטים נוגעים במים מתחיל השימור מחימוץ ובכך מקדימים לקיים את מצות 'ושמרתם את המצות'. אך הגאונים אסרו כן כיון שלא היו בקיאים בלתיתה[4], ושמא ישהו החטים הרבה במים ויחמיצו קודם שיטחן[5].
דגן שנלתת במים שיעור זמן ארוך דגן שנשתהו בלתיתתו אפילו שלא ניכרו עליו סימני חימוץ [6], אסור לאכלו או להשהותו בימי הפסח (פסחים מ: שו"ע או"ח תסז א-ב) יש הסוברים שדין דגן זה כחמץ גמור [7], ויש הסוברים שאינו אלא ספק חמץ דאורייתא [8]. אכן, דעת היראים [9] שדגן שנשרה זמן מרובה הוא מחמיץ דוקא כשנשרה במים מרובים, אך בלתיתה הדגן רטוב בשיעור 'זליפה מועטת' ואינו מחמיץ [10].
אכן, דעת רבינו אפרים [11] שכל זמן שהדגן בתנועה אפילו אם נשתהה במים זמן רב הוא אינו מחמיץ ואין להחשיבו כחמץ אלא אם השאיר אותו במים ללא שהתעסקו בו כלל, וכן פסק השו"ע [12].
קמח לבן כיום
הקמח הלבן והסולת בזמנינו נוצרים מגרעיני חיטה שעברו תהליך של לתיתה. הפוסקים דנים אם הוא חמץ "גמור", גם משום שחיטה לתותה היא אינה ודאי חמץ, וגם משום שהלתיתה של ימינו שונה מהלתיתה שנעשתה בזמן הגאונים. שבזמן הגאונים היו שורים את החיטה במים רבים ואילו החיטה זמנינו נעשית בצורה מבוקרת כשכמות המים היא מזערית[13]. ולכן יש אחרונים שכתבו שגדרו של הקמח קל מחמץ גמור, ואף המחמירים שלא לקנות אחר הפסח חמץ שנמכר, אין צורך להחמיר לענין קמח לתות[14]. ואילו יש אחרונים שהגדירו את הקמח כספק חמץ גמור[15]. אכן, לאפית המצה שמורה כל האחרונים מסכימים שאין להשתמש בקמח זה.
לתיתה בהלכות מנחות
שאלת הלתיתה נוגעת אף למנחות כיוון שאסור לעשותן חמץ.
לתיתה בהלכות טומאה
לענין טומאה לכו"ע הלתיתה מכשירה את הדגן לקבל טומאה.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ רש"י, תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ו עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ה', הלכה ז'.
- ^ מגן אברהם סימן תנג ס"ק ט
- ^ משנה ברורה סימן תנג ס"ק כו בשם אחרונים
- ^ רא"ש פסחים פרק ב סוף סימן כה. וכמבואר באורח חיים סימן תנג סעיף ה
- ^ רמב"ם פרק ה מחמץ ומצה הלכה ז
- ^ כן דעת רוב הראשונים כמבואר בטור סי' תסז ובבית יוסף שם למעט דעת הר"ן (פסחים יב:) שאין לאסור דגן זה אלא אם כן נתגלו סימני ביקוע בחלק מהגרגירים
- ^ פרי חדש תסז ע"פ הגהות מיימוניות
- ^ מג"א תסז סעיף קטן יב, פרי מגדים פתיחה לסימן תסז ובאשל אברהם סעיף קטן יב וכן חק יעקב תסז סעיף קטן ז
- ^ ח"ב סי' ש"א קסז. הובא בבית יוסף או"ח תחילת סימן תסז
- ^ וכן פסק החזון איש או"ח סימן קכא, ודעת המג"א סימן תסז ומשנ"ב שם ובסימן תנג להחמיר אף באופן זה
- ^ הביאו הטור או"ח סימן תסז
- ^ סימן תסז ס"ב
- ^ תהליך הלתיתה בזמנינו: 1: 'הרטבה': הכנסת החטים בקליפתם עם לחות טבעית של 12% לצנטריפוגה המסתובבת במהירות גבוהה, כשבמקביל מרססים עליהם מים צוננים המעלים את הלחות לכ16% 2. 'השהיה': השהיית החיטים בתוך 'סילו' (מגורת אחסון) בין 6 ל24 שעות. 3. הרטבה נוספת סמוך לטחינה, בשיעור שבין 0.15% ל0.3% לחות. 4. טחינה ע"י גלילי פלדה. (מקורות: מאמר של הרב אפרתי בקובץ הליכות שדה 162 אייר תשסט עמ' 23 , קונטרס חמץ לאחר הפסח (הרב משה אדלשטיין עמ' 30.)אתר הבית של מטחנת שטיבל עולם הקמח של שטיבל.
- ^ כן דעת הרב ישראל יעקב קנייבסקי (ארחות רבינו ח"ב סימן כד אות יט) הרב עובדיה יוסף (חלק יא אורח חיים סימן מו אות ז) הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א א"ח סימן שט) הגר"נ קרליץ (חוט שני הל' פסח עמ' קיט).
- ^ אור לציון חלק ג פרק יא הערות ס"ק ב. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (הובאה במאמר של הרב אפרתי בקובץ הליכות שדה שנת תשסט). והרב שמואל אליעזר שטרן (שו"ת שביבי אש סימן כו אות יב).
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.