לחשי ההוויה

לחשי ההויה
תִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ: חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא קַח, אִם יֵשׁ לְךָ לֵב וּבַלֵּב דָּם שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהָמֵהוּ. וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה - תִּלְחַשׁ לִי הַהֲוָיָה - וְיָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ, סוּרָה מֶנִּי סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה. אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין, כָּל יֹפִי חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרֵרוּ, סוּרָה מֶנִּי סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה. וְדֹר יָקוּם וָחָי, יָשִׁיר לְיֹפִי וְחַיִּים, וְעֶדְנָה בְּלִי דַּי, יִינַק מִטַּל שָׁמָיִם. וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל וְשָׁרוֹן שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה תַּקְשִׁיב אֹזֶן עַם חָי, וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא, וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְדוֹבֵב: בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת.

לחשי ההויה הוא שיר שחיבר הראי"ה קוק, שעוסק ביחס בין העולם, ההוויה, לבין האדם. ככל שמצבו המוסרי של האדם גבוה יותר, כך מתאים הוא אל העולם; ולהפך, ככל שדרגתו המוסרית נמוכה יותר, כך ההוויה אסורה לו. השיר פורסם בקובץ "התרבות הישראלית" בשנת תרע"ג, ונכלל בספר אורות הראי"ה.

המילים הפותחות את השיר "תלחש לי סוד ההויה" שימשו את הרב רן שריד כשם לספר מאמרותיו של הראי"ה שהוציא לאור בשנת תשנ"ט.

ההבחנה בין קדושה לבין טהרה

במצב המוסרי הגבוה המציאות החומרית מעוררת אצל האדם "הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ". הדברים מתאימים לדבריו של הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, בו נחלק היחס אל המציאות הגשמית בין מידות הפרישות והטהרה לבין מידת הקדושה. בשלב של מידת הפרישות כותב הרמח"ל:

אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו. דרך משל: המאכל והמשתה כשניקו מכל - אסורי האכילה, הנה מותרים הם. אמנם, מלוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר דברים רעים...

ולעומת זאת בשלב של מידת הקדושה כתב:

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה: ויעל מעליו אלקים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו: הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם.

קישורים חיצוניים

• הרב צבי קפלן, הרב קוק כמשורר, באתר דעת
• פרופ' שלום רוזנברג, שריד אחרון לרומנטיקה, במוסף השבת של מקור ראשון
• הרב אלישע אבינר, היחס אל הטבע, באתר ישיבת מעלה אדומים
• הרב חנן פורת, בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת!, בעלון מעט מן האור

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25503675לחשי ההוויה