לחיצת יד
לחיצת יד (או לחיצת ידיים, בספרות התורנית היהודית היא מכונה "תקיעת כף") היא מחווה גופנית שבה שני אנשים אוחזים אחד בידו של השני. בדרך כלל הלחיצה נעשית ביד ימין, תוך נענוע קצר של הידיים האחוזות. מקובל להשתמש במחווה זו בפגישות, פרידות, איחולי הצלחה, בהבעת הסכמה ובמעמד של חתימת חוזים. מטרת לחיצת היד היא להראות על כבוד וקרבה בין אנשים, וייתכן שמקורה במחווה שבאה להראות שהאדם מושיט את ידו לשלום, ואינו מחזיק בכלי נשק אשר יכול לאיים ולשמש ככלי תקיפה. גברים נוטים ללחוץ ידיים יותר מנשים[דרוש מקור], אך במפגשים עסקיים הלחיצה מקובלת בשני המינים. אי־לחיצת יד המושטת ללחיצה נחשבת למעשה לא מנומס ועלבון כלפי האדם המושיט את ידו ועשויה להביע הסתייגות ממנו.
היסטוריה
מחוות לחיצת היד לאות קירבה וברכה מוכרת מימי קדם. תיאורים של לחיצת יד נפוצים בפסלי מצבות ביוון העתיקה , בעולם הרומי, וכפי שמתואר בספר מכבים , גם בעולם היהודי-חילוני של תקופת סוף בית שני:
לאחר שבא לחוניו ושידל במרמה והושיט לו יד בשבועות ונתן לו יד ימין, ובכך שכנעו, למרות חשדנותו, לעזוב את מקלטו, מיד סגר עליו מבלי להתבייש בפני ( מידת ) הצדק .
— ספר מקבים ב', ד', 30-34.
מקורות המנהג המודרני אינם ברורים, אם כי פיליס א. בסטרסון בחיבורו משנת 1978, "פולחנים חברתיים של הבריטים" (Social Rituals of the British traces), מייחס את ראשית השימוש הנוכחי בה לסר וולטר ראלי, בטוענו כי הלה הכניס מנהג זה לחצר הבריטית במהלך שלהי המאה ה-16.
על פי מקורות אחרים, לחיצת היד שונתה לצורתה הנוכחית בעולם המערבי על ידי קוויקרים אנגלים מהמאה ה-17, כאלטרנטיבה שוויונית ופשוטה יותר לצורת הבעת השלום המסובכת שהייתה נהוגה במעמדות הגבוהים באותה תקופה.[דרוש מקור] תומאס ג'פרסון הפך את הטכניקה לפופולרית בזמן כהונתו כנשיא ארצות הברית, כחלופה יותר דמוקרטית לקידה שהייתה נהוגה.[דרוש מקור] כיום לחיצת היד היא מנהג ידוע ומוכר ברחבי העולם, אף על פי שבתרבויות רבות מנהגים אחרים, כגון קידה או נישוק לחיים, מקובלים יותר.
לחיצת יד שימשה גם כדרך לבדוק אם לאדם חשוד יש נשק. בזמן לחיצת היד, הפגיון שהוחבא בתוך שרוולו של המתנקש היה נופל לארץ. זו יכולה להיות סיבה נוספת לכך שסירוב ללחוץ יד נחשב כחוסר נימוס.[דרוש מקור]
לחיצת היד היא אחת הדרכים הנפוצות ביותר להעברת שפעת.[דרוש מקור]
לאחרונה נתגלה במסגרת מחקר במכון ויצמן כי לחיצת ידיים משרתת העברת מסרים כימיים בין הלוחצים. התברר כי בהמשך ללחיצת יד ישנה נטייה להביא את היד הלוחצת לקרבת האף ולהריח אותה. זו יכולה להיות פונקציה שמקבילה לרחרוח הדדי שפחות מקובל באופן גלוי אצל בני אדם לעומת חיות[1].
מנהגים
יש מספר מנהגים הקשורים בלחיצות יד, מהם כלליים ומהם ספציפיים לתרבויות מסוימות:
- בארצות מוסלמיות, וכן בישראלים ממוצא זה, יש מנהג לנשק יד של אדם חשוב בעת לחיצת היד.
- באופן כללי אין זה מנומס לדחות הצעה ללחיצת יד, ומקובל שהאדם בעל המעמד החברתי הגבוה יותר יזום אותה.
- באופן מסורתי (אך כיום לעיתים נדירות), כללי טקס מערביים היו שגברים יעמדו בזמן לחיצת היד, אך נשים אינן צריכות לעשות זאת. כמו כן, גבר לא יציע את ידו לגברת אלא אם כן היא יזמה זאת.
- ישנן תרבויות בהן לוחצים את שתי הידיים, אך ברוב התרבויות לוחצים את יד ימין. הצופים משתמשים באופן ייחודי ביד שמאל. מכיוון שיד ימין היא לרוב היד החזקה, יד שמאל שמשה להחזקת מגן. לחיצת יד שמאל מראה על ביטחון באדם השני, מכיוון שהיא מותירה את הלוחץ ללא הגנה.
- בשוקי בקר, ניתן לראות מוכרי בקר סוטרים זה לזה בשעת משא ומתן. אחד נוקב במחיר וסוטר ללחי של חברו, לסירוגין, עד שהם מגיעים לעמק השווה ולוחצים ידיים כדי לסיים את העסקה.[דרוש מקור]
- אחוות ואגודות משתמשות לעיתים בלחיצת יד סודית כדי לזהות חברים אחרים.
- אצל סוחרי יהלומים נהוג לחתום על עסקה בלחיצת יד ובאמירת המילים "מזל וברכה" בעברית.
- יש הנוהגים ללחוץ את ידו של השני בשתי ידיים, שעוטפות את ידו, לאות של חיבה יתירה.
סוגי לחיצות יד ומשמעותן
טקס לחיצת יד אינו אחיד ותלוי זמן, מקום ותרבות. כך למשל, באפריקה לחיצת היד אינה מלווה בקשר עין רציף שכן הדבר נתפס כהתרסה, ומאידך, בארצות דוברות גרמנית, קשר עין ולחיצת יד חזקה נחשבים לאחד מכללי הנימוס. עם זאת קיימות כמה מוסכמות הנוגעות לסוגי לחיצות יד הנבדלות במידת הלחץ, האופן שבו האדם לוחץ את היד (או הידיים במקרים מסוימים) שיש בהם כדי לאותת על מידת החיוניות, עצמת הרגש והאובייקטיביות שהצדדים משדרים.[2]
| סוגי לחיצות יד |
|---|
| לחיצה שתלטנית מחד וכנועה מאידך (לעיתים מכונה גם כלחיצת יד דומיננטית): לחיצת יד היכולה לייצר מידת מה של סמכות וכוח. לחיצת יד זו נעשית כאשר כף יד אחת מופנית כלפי מטה וכף היד האחרת מופנית כלפי מעלה. במסגרת לחיצת יד זו, מנסה הצד שכף ידו מופנית לפי מטה לשדר כוח, סמכות, דומיננטיות, שתלטנות ופיקוד. במידה והצד הכנוע, כלומר זה שכף ידו מופנית כלפי מעלה, לא ישנה התנוחה, יש בכך שדר של הסכמה לדינמיקה שנוצרה[3][4]. במידה ו"הצד הכנוע" אינו מסכים לתחושה ולרושם שנוצרו עם לחיצת היד, בין אם במודע ובין אם לאו, עליו לסובב את היד כך ששני האגודלים יופנו מעלה[3]. אף על פי שלחיצת יד שבה כף היד מופנית כלפי מעלה משדרת כניעה, ישנן "נסיבות מקלות" למשל במקרה של אדם הסובל מדלקת פרקים ונאלץ ללחוץ כך את כף ידו, או במקרים נוספים בקרב בעלי מקצוע המשתמשים בידיהם כגון מנתחים ומוזיקאים המבקשים כך להגן על ידיהם[3].
לחיצת יד רפה: המכונה לחיצת יד "דג מת" שבה הצד הלוחץ חש לחיצת יד רפה מצד השני, ומתקבל מסר של אדם חסר אנרגיה וחסר חיוניות, לרוב מדובר באדם ביישן ומופנם.[3] |
| לחיצת יש שתלטנית המבקשת לייצר סמכות ומעמד: לחיצת יד הכוללת הנחה של היד הנוספת על כתפי הצד שנלחץ. הצד שמניח את היד על הכתף משדר מסר לא מילולי לפיו "ידי על העליונה ואת/ה כפופים לי". לחיצת יד זו אופיינית לרוב בדינמיקות בהן הצד שמניח ידו על הכתף הם לרוב מנהלים, מפקדים וכו'[2]. |
| לחיצת יד נייטרלית/נכונה: לחיצת יד השומרת על הדדיות. בלחיצת יד זו אגודלי שני הצדדים מופנים כלפי מעלה והמרפקים מעט כפופים. כמו כן, מידת הלחץ המופעל משני הצדדים שווה יחסית. לחיצה כזו אינה משדרת עליונות מאף צד והיא נתפסת כראשית קשר הבונה אמון.[3] |
| לחיצת יד כפפתית/אבהית: בלחיצת יד זו, אחד הצדדים משתמש בידו השנייה על מנת לעטוף את כף היד של האחר משני צדיה. לחיצת יד זו היא מעיין צורת חיבוק המעניקה "חיבה אבהית". עטיפת היד באמצעות הצד שעושה כן, נתפסת גם כמעין כפפה ומכאן השם הנוסף. המסר הלא מילולי של מי שנוקט בה הוא לשדר כנות ואמון[4][2][3]אולם, פוליטיקאים רבים נוקטים בלחיצה זו ומכאן כינוי נוסף שניתן לה "לחיצת היד של פוליטיקאי", כאשר אז היוזם מנסה לייצר את אותם רשמים (כנות ואמון) ומכאן, כי ניתן לבטוח בו אלא, שהפעלת טכניקה זו על אדם שלא מכבר הכיר, מייצרת השפעה הפוכה, היינו, מקבל הלחיצה הופך חשדן וזהיר ביחס ליוזם הלחיצה.[3]
לחיצות יד נוספות המנסות לייצר חמימות, אמון וקשר: לחיצות יד נוספות קרי הלחיצה הכפפתית/אבהית מנסות כאמור לייצר תחושות של אמון, אינטימיות וחמימות בכללן: לחיצת יד הכוללות תפיסה של המפרק או הזרוע[3][2] |
| לחיצות יד המייצרות מחסום/חוסמות: בלחיצת יד זו, המיפרק המחבר בין האצבעות לכף היד, מפעיל כוח הבולם את "הלוחץ" מלהתקרב[4][2][3]. לחיצה זו זכורה למשל כחלק מגינוני החיזור בשלביהם הראשונים, בהם לרוב הגבר מבקש לייצר רושם ומגע וראשוני ואילו האישה נענית במידת מה לכוונתו הכללית בהושיטה לה את אצבעותיה, אך בולמת אותו בא בעת מלהתקרב בשלבים מוקדמים אלו של החיזור. |
לחיצת יד בין גברים לנשים בהלכה
ההלכה אוסרת מגע של חיבה בין גבר לנשים האסורות עליו[5], שהן רוב הנשים, כאשר מגע תאוותני איסורו מהתורה. נוסף על כך הוא הדיון ההלכתי בין מפרשי השו"ע האם גם מגע שאינו נעשה כדרך חיבה, אך נעשה בכוונה תחילה, נאסר על ידי חכמים או לא. בשל חוסר המודעות להלכה זו בימינו, פוסקי הדורות האחרונים נחלקו בשאלה האם בלחיצת יד בין גבר לאישה יש איסור מדאורייתא או מדרבנן, גם כאשר אין חשש להרהור של תאווה, וממילא היא אסורה אף כשעיקרה מחווה של כבוד ונימוס[6]. מכל מקום לחיצת יד בין גברים לנשים אינה נהוגה בקרב יהודים אורתודוקסים, ועיקר השאלה מתייחסת למקרה בו עקב חוסר מודעות להלכה היד כבר הושטה ללחיצה, ובדחייתה יש חשש עלבון. באופן פשוט, מרבית הפוסקים מציעים למנוע את המקרה מראש, באמצעות הסברה מנומסת או החזקת הידיים מאחורי הגב ושחייה קלה קדימה לאות כבוד, גם הרב אהרנברג הסתפק לגבי החזרת יד שמא אינה דרך חיבה אך הוא דוחה סברה זו, ומסיק שאי אפשר להקל בזה[7].
חוסר המודעות בציבור לבעיה הלכתית זו לעיתים מעוררת מהומה ציבורית-תקשורתית בציבוריות הישראלית, שלעיתים אף מנוצלת על ידי גורמים פוליטיים או אנטי-דתיים, אשר מודעים לבעיה ההלכתית, אך מעוניינים לנצל את חוסר המודעות הציבורית לקידום האינטרסים שלהם.
כאשר זכה הרב עובדיה יוסף בפרס ישראל ב-1970, הוא סירב ללחוץ את ידה של ראש הממשלה גולדה מאיר כיוון שהיא אישה. דבר שהוביל לסערה ציבורית ולקריאה מצד גורמים מסוימים לשלול ממנו את הפרס. בהיקף רחב יותר בלט מנהג זה בטקסי חלוקת פרס ישראל שבהם עמד על הבמה, בתוקף תפקידו, ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, ונמנע מללחוץ את ידי הנשים הזוכות בפרס, תוך שהוא לוחץ בחום את ידי הגברים.
ראו גם
- סימן השאקה - תנועת יד שמקורה באיי הוואי, המסמלת אחווה וידידות
- כיף מרפק
- כיף
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: לחיצת יד |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לחיצת יד |
- לחיצת ידיים עשויה לאפשר לבני-אדם לתקשר באמצעות חוש הריח, באתר מכון ויצמן למדע, 3 במרץ 2015
עידו אפרתי, מהכף אל האף: המידע הסודי שמועבר בטקס לחיצת היד, באתר הארץ, 6 במרץ 2015
הערות שוליים
- ^ Idan Frumin, Ofer Perl, Yaara Endevelt-Shapira, Ami Eisen, Neetai Eshel, Iris Heller, Maya Shemesh, Aharon Ravia, Lee Sela, Anat Arzi, Noam Sobel, A social chemosignaling function for human handshakes, eLife Sciences
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 סמי מולכו, ריטואלים, ברכות ולחיצות ידיים, הכל על שפת הגוף, [ישראל] ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1998, עמ' 232-235
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 3.8 אלן פייס, תרגום: מינדה פוסק, 30-51, המשמעות של שפת הגוף, ישראל: אור-עם, 1990
- ^ 4.0 4.1 4.2 צביקה ברגמן, שפת הגוף בפגישה, סודות שפת הגוף : להפוך לאמן שפת הגוף, האינטונציה והמילים, [ישראל] הרצליה: הוצאת "סודות" - פרסומים כלכליים, 2009, עמ' 50-62
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א', ובהלכה ג' לגבי איסורים שאינן איסור עריות
- ^ ראו אגרות משה חלק א סימן קיג, שאסר.
- ^ יהושע מנחם אהרנברג, שו"ת דבר יהושע, תש"ל פרק ב אה"ע טו
34302649לחיצת יד