לואי, נסיך נפוליאון
 | |
| לידה |
בריסל, ממלכת בלגיה  |
|---|---|
| פטירה |
פראנז'ן, שווייץ  |
| שם מלא | לואי ז'רום ויקטור אמנואל לאופולד מארי בונפרטה |
| בת זוג | אליקס דה פורסטה |
לואי, נסיך נפוליאון, או נפוליאון השישי (בצרפתית: Louis Bonaparte; 23 בינואר 1914 – 3 במאי 1997), היה נסיך צרפתי שעמד בראש בית בונפרטה.
ביוגרפיה
לואי נולד ב-23 בינואר 1914 בבריסל שבבלגיה, שם שהתה משפחתו בשל האיסור על בני המלוכה לשעבר של צרפת להתגורר בה. הוריו היו ויקטור, נסיך נפוליאון וקלמנטין, נסיכת בלגיה, בתם של לאופולד השני, מלך הבלגים ומריה הנרייטה, ארכידוכסית אוסטריה. בילדותו שהה לואי זמן מה באנגליה, שם התגורר עם הקיסרית אז'ני, אלמנתו של נפוליאון השלישי. הוא התחנך בלובן, בלגיה ובלוזאן, שווייץ. בשנת 1926 מת אביו, ולואי בן ה-12, הפך לראש בית בונפרטה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כתב לואי לראש ממשלת צרפת, אדוארד דלאדייה, וביקש לשרת בצבא הצרפתי. הצעתו נדחתה, ולכן הצטרף ללגיון הזרים הצרפתי תחת השם לואי בלאנשאר. לואי שירת בצפון אפריקה, ולאחר שביתת הנשק בקומפיין ביוני 1940 השתחרר מהצבא. לאחר מכן הוא הצטרף לשורות המחתרת הצרפתית, ואף נעצר על ידי הגרמנים לאחר שניסה לחצות את הפירנאים בדרכו ללונדון כדי להצטרף לצבא צרפת החופשית בפיקוד שארל דה גול. לאחר מעצרו היה כלוא בבתי כלא שונים, ולאחר שחרורו הוא הצטרף לקבוצת ההתנגדות הצרפתית "ארגון ההתנגדות" תחת השם לואי מונייר. אחד מחברי חטיבת שארל מרטל, שבה שירת, היה בן דודו ז'ואקים, נסיך מירא השביעי, שנהרג ביולי 1944. ב-28 באוגוסט נפצע לואי באורח קשה במהלך מתקפה, ולאחר החלמתו הצטרף לחטיבה האלפינית.
לאחר המלחמה הוא חי בשווייץ, וכאשר בוטל ב-1950 חוק הגירוש נגד ראשי הבתים המלכותיים לשעבר בצרפת, עבר להתגורר בפריז.
לואי הפך לאיש עסקים מצליח, עם מספר מוסדות פיננסיים באפריקה. בשנת 1951 הוא שלח זר זיכרון הנושא את הסמלים של נפוליאון ללוויה של וילהלם, נסיך הכתר של גרמניה, בנו של וילהלם השני, קיסר גרמניה. הדבר נראה כמחווה אירונית של המלוכנים באותה עת, בהתחשב בעובדה שבית הוהנצולרן הגרמני הביס את בית בונפרטה, במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1870.
ב-3 במאי 1997 מת לואי בפראנז'ן שבשווייץ, וכשפורסמה צוואתו, ב-2 בדצמבר אותה שנה, נתגלה שכתב כי הירושה תפסח על שארל ותעבור ישירות לנכדו ז'אן-כריסטוף, נסיך נפוליאון, אז בן 11. בריאיון ל"לה פיגרו" באותו יום אמר ז'אן-מאר וארו, המשפטן שחתם על צוואת לואי ומי שמייצג את ז'אן-כריסטוף במאבק הירושה כנגד אביו, כי שארל נפוליאון הפקיע את המורשת הבונפרטית כשהביע בציבור "דעות רפובליקניות ודמוקרטיות... הוא שלל מעצמו את הזכות לירושה כשנישא מחדש ללא רשות אביו... מעשה הנוגד את חוקי המשפחה."
בצוואתו, ציין לואי שלושה סימוכין לסמכותו להורות על שלילת מעמדו של בנו כיורש העצר:
- הסנאטוס קונסולטוס (Senatus Consultus), תיקון לחוקת הקיסרות השנייה מ-7 בנובמבר 1852, בו נאמר כי אם לנפוליאון השלישי לא יהיו ילדים, הוא יוכל לאמץ כל בן זכר מצאצאי נפוליאון הראשון. בנוסף, אומר התיקון כי יורש העצר אינו יכול להינשא ללא רשות הקיסר, ואם יעשה כן, יאבד את כל זכויותיו כיורש.
- חוקת המשפחה האימפריאלית מ-21 ביוני 1853 שהשיבה את החוק שנקבע תחת נפוליאון הראשון ב-30 במרץ 1806, בו נאמר כי נישואי יורש המשפחה דורשים הסכמה מוקדמת וכתובה של הקיסר דה יורה אחרת הם יהיו בטלים. בנוסף, קובע החוק כי גירושין אסורים לבני המשפחה ושהקיסר מחזיק בזכות לפקח ולחנך את בני המשפחה, כולל מעצר, החרמה והגליה של בן משפחה, אשר "אינו מתנהג כיאות ושוכח את כבודו וחובותיו", למשך שנה לכל היותר.
- המסורת המשפחתית על פיה אפשר לשנות את סדר הירושה. נפוליאון הראשון רב עם אחיו ושלל מהם את מעמדם בסדר הירושה. כשבנו היחיד של נפוליאון השלישי, נפוליאון אז'ן, מת ב-1879, הורתה צוואתו לשלול את ראשות המשפחה מבן דודו עקב הבדלים פוליטיים, ולתת אותה לבנו הבכור, נפוליאון ויקטור בונפרטה.
בנו שארל, נסיך נפוליאון, הטיל ספק בכך שכוונתו האמיתית של אביו הייתה לשלול ממנו את הירושה. בכל מקרה, דוחה שארל את הטענה שלאביו הייתה הסמכות, על פי חוק או מסורת, להדיר אותו מסדר הירושה.
משפחתו
ב-16 באוגוסט 1949 התחתן לואי עם אליקס דה פורסטה, בתם של אלבריק, רוזן דה פורסטה וז'נבייב פרדט, ונולדו להם ארבעה ילדים:
- שארל, נסיך נפוליאון (נולד ב-1950)
- קתרינה בונפרטה (נולדה ב-1950)
- לור בונפרטה (נולדה ב-1952)
- הנסיך ז'רום בונפרטה (נולד ב-1957)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
לואי, נסיך נפוליאון32363965Q701093