לואיז מישל
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
לואיז מישל (29 במאי 1830 - 9 בינואר 1905, בצרפתית: Louise Michel) הייתה מורה, ופמיניסטית צרפתייה ודמות בולטת בקומונה הפריזאית. בגלות אימצה את רעיונות האנרכיזם וכששבה לצרפת הייתה דוברת מרכזית של התנועה האנרכיסטית באירופה. נחשבת לאחת ממייסדות זרם האנרכו פמיניזם.
ביוגרפיה
נולדה ב-29 במאי 1830 כבת מחוץ לנישואין למשרתת, מריאן מישל. גדלה אצל סבא וסבתא שרלוט וצארלס-אטין דמהיס, בצפון-מזרח צרפת. את ילדותה העביר ב-Château à Vroncourt la Cote וזכתה לחינוך ליברלי. כשנפטרו סבא וסבתא, סיימה הכשרה להוראה ועבדה בכפרים.
ב-1865 פתחה מישל בית ספר בפריז שהיה ידוע בשל גישתו הפרוגרסיבית והמודרנית. היא קיימה חלופת מכתבים עם הסופר הצרפתי ויקטור הוגו, והחלה לפרסם שירה. כמו כן החלה להיות מעורבת בתנועה הרדיקלית הצרפתית. ב-1869 הצטרפה כחברה לקבוצה הפמיניסטית 'החברה לקידום זכויות אזרח לנשים' (Société pour la Revendication du Droits Civils de la Femme). בשל חילוקי הדעות שנתגלעו, החליטה הקבוצה להתמקד בשיפור החינוך לילדות. הקבוצה הייתה קרובה גם לקבוצה מהפכנית אחרת 'החברה הקואופרטיבית של גברים ונשים עובדים' (Société Coopérative des Ouvriers et Ouvrières) שנשותיה פרסמו ב-1869 מניפסט תחת הכותרת 'דרישה לזכויות נשים' (Droits de la Femme). בינואר 1870 לקחה חלק בהלווייתו של ויקטור נואר (שנורה על ידי הנסיך פייר נפוליאון אחינו של הקיסר נפוליאון השלישי), והביעה אכזבה מכך שלא גרמה לקריסת האימפריה.
הקומונה הפריזאית
במהלך המצור על פריז בתקופת הקומונה, התנדבה לואיז למשמר הלאומי של העיר ומונתה לראש ועדת משמר הנשים של מונמרטר, תפקיד מרכזי בממשלת הקומונה. באפריל 1871 לקחה חלק במאבק המזוין נגד הממשלה הצרפתית. היא קשרה קשרים הדוקים עם ראול ריגו ותאופיל פרה, דמויות בולטות נוספות בקומונה. על אף שהשניים נחשבים לדמויות היותר אקטיביסטיות ומיליטנטיות בקומונה, שכנעו אותה שלא לנסות ולהתנקש בחייו של אדולף טייר, מזכיר הממשלה הלאומית הצרפתית. מישל לחמה בגדוד ה-61 של מונמרטר וארגנה תחנות פינוי לפצועים. בזכרונותיה כתבה: 'הו, אני פרא. אני אוהבת את ריח אבק השריפה, הקליעים השורקים באוויר - אך מעל הכל אני מסורה למהפיכה".
נשים שיחקו תפקיד מפתח בקומונה הפריזאית. לא רק שנתמנו להנהגת ועדות עממיות, אלא גם בנו בריקדות והשתתפו בלחימה ובקרבות. מישל הצדיקה את המהפכה המיליטנטית כשהיא מצהירה "ירדתי מהגבעה, הרובה תחת מעילי צועקת: בגידה! מותנו ישחרר את פריז". מישל הייתה בין לוחמים הבודדים של הקומונה ששרדו. "נכון אולי, שנשים אוהבות מורדים" כתבה, "איננו טובות מהגברים בכבוד שאנו רוכשות לכוח, אבל הכוח עדיין לא השחית אותנו".
בזכרונותיה ציינה מישל כי התגשמות הממשלה המהפכנית של הקומונה חיזקה בה את הרצון להיאבק באפליה כנגד נשים. על גישתם של חבריה הגברים בקומונה כתבה: "כמה פעמים בתקופת הקומונה הלכתי עם שומר או חייל למקום בו לא ציפו להתמודד עם אישה?" היא אתגרה את חבריה "לשחק תפקיד במאבקן של נשים לשוויון זכויות, לאחר שגברים ונשים זכו יחדיו בזכויות לאנושות כולה".
בדצמבר 1871 הובאה מישל מול בית דין צבאי, המועצה השישית של המלחמה, והוגש נגדה כתב אישום בעבירות של ניסיון להפיל את הממשלה, לעודד אזרחים להתחמש, וכן בגין שימוש בנשק בעצמה ולבישת מדים צבאיים. היא התריסה בשופטיה וקראה להם לדון אותה למוות כשהיא אומרת "נראה שלכל לב הזועק לחופש אין כל זכות אחרת מלבד קליע עופרת - אז אני תובעת את שלי". בעוד כ-20 אלף ממגיני הקומונה הוצאו להורג, על פי ההערכות, נידונה מישל לגלות לצד כעשרת אלפים תומכים נוספים של הקומונה.
בגלות
לאחר עשרים חודשי מאסר, בהם דרשה שיתייחסו אליה בדיוק כלכל האסירים האחרים, ודחתה את המאמציהם של חבריה הוגו וז'ורז' קלמנסו להמתיק את עונשה, הועלתה מישל לספינה ב-8 באוגוסט 1873 ונשלחה לניו קלדוניה. המסע בים נמשך ארבעה חודשים. בעודה על הסיפון, נתוודעה להנרי רוטשפורד, פולמוסאי מפורסם שהיה לידידה עד יומה האחרון. שם גם פגשה את נטליה למל, דמות בולטת נוספת בקומונה הפריזאית, אשר הובילה את מישל להשקפת העולם האנרכיסטית. היא נותרה בניו קלדוניה משך שבע שנים שם התיידדה גם עם הילידים הקנאקים, כשהיא לומדת את שפותיהם (בעיקר קריאולית ביסלמית), את אגדותיהם ואורחות חייהם, וקושרת קשרי ידידות. היא גם לימדה את ידידיה הקנאקים צרפתית והשתתפה לצידם במרד הקנאקים ב-1878. בשנה שלאחר מכן קיבלה אישור להפוך מורה בנומאה לילדי מגורשים קאבילים שגורשו מארצם בשל מרידה בשנת 1871.
השיבה לאירופה
בשנת 1880 ניתנה חנינה כללית לאנשי הקומונה הפריזאית. מישל שבה לפריז אך תשוקתה המהפכנית לא פחתה. ב-21 בנובמבר אותה שנה נשאה נאום פומבי, ובשנת 1881 השתתפה כבר בקונגרס האנרכיסטי בלונדון שם גם הובילה הפגנות ונאמה אל ההמונים. באחד מביקוריה בלונדון השאירה רושם רב על הקומוניסטית הצעירה והפעילה נגד הקולוניאליזם סילביה פנקהרסט. בצרפת הייתה מעורבת בקמפיין למתן חנינה למגורשי אלג'יר בניו קלדוניה.
בשנת 1882 העלתה את המחזה האנרכיסטי הראשון שלה "נדין".
במרץ 1883 הובילו מישל ואמיל פוג'ה הפגנה של עובדים מובטלים. בהתפרעות שלאחר מכן נשדדו שלוש מאפיות. מישל הובילה את ההפגנות עם דגל שחור, שהפך מאז לסמל של אנרכיזם. בשל פעולות אלו נשפטה, ובנאומיה בפני בית המשפט הגנה בפומבי על עקרונותיה האנרכיסטיים. היא נדונה לשש שנות מאסר בבידוד בגין הסתה לביזה. מישל התריסה כי מבחינתה עתיד המין האנושי היה מונח על כף המאזניים, "עתיד ללא מנוצלים וללא ניצול". בשנת 1886 שוחררה במקביל לקרופוטקין ואנרכיסטים בולטים אחרים.
בשנת 1890 נעצרה שוב, ולאחר ניסיון לאשפז אותה במוסד לחולי נפש עברה ללונדון שם התגוררה חמש שנים. היא פתחה בית ספר ועברה בין חוגי הגלות האנרכיסטית האירופית. בית הספר האנרכיסטי הבינלאומי שלה לילדי פליטים פוליטיים נפתח בשנת 1890 בכיכר פיצרוי. הגישה החינוכית בו הושפעה מהחינוך הליברטריאני של פול רובין והעקרונות החינוכיים שהתווה ההוגה האנרכיסטי מיכאיל בקונין, תוך הדגשת גישות מדעיות ורציונליות. מטרתה של מישל הייתה לפתח בקרב הילדים את עקרונות האנושיות והצדק. בין המורים בבית הספר היו אנרכיסטים גולים כמו ויקטורין רושי-ברוצ'ר, אך גם אנשי חינוך חלוציים כמו רחל מקמילן ואגנס הנרי. בשנת 1892 נסגר בית הספר, כאשר נמצאו במרתפו חומרי נפץ.
חלק מכתביה של מישל תורגמו לאנגלית על ידי המשוררת לואיזה שרה בווינגטון. עבודותיה תורגמו גם לספרדית על ידי האנרכיסט סולדד גוסטבו. באותה התקופה הפכה מישל לדוברת ידועה ומרכזית של האנרכיזם והוזמה לנאום פעם אחר פעם בפני אלפי אנשים בכל רחבי אירופה. ב-1895 הקימו סבסטיאן פאורה ומישל את כתב העת האנרכיסטי הצרפתי 'הליברטריאן' (Le Libertaire) הקים עד היום בשם השם 'העולם הליברטריאני, (Le Monde Libertaire). באותה שנה פגש מישל את אמה גולדמן בכנס אנרכיסטי בלונדון, בו דיברו שתיהן. גולדמן הצעירה התרשמה מאוד ממישל, בהתחשב בכך שיש לה "אינסטינקט חברתי שפותח עד הקצה".
סוף ימיה
מישל שבה לצרפת ב-1895, אך לא הייתה פעילה במהומות שהתרחשו שם בעקבות משפט דרייפוס ב-1898. ב-1904 יצאה לסיור באלג'ירה הצרפתית שם אמורה הייתה לפגוש את הפעילה איזבל אברהרט שמחתה נגד הקולוניאליזם, אך האחרונה נפטרה טרם מפגשן. ב-10 בינואר 1905 נפטרה מישל מדלקת ריאות במארסיי, וללווייתה שנערכה בפריס הגיעו למעלה ממאה אלף איש. קברה של מישל נמצא בבית הקברות של לבלו-פרט, באחד מפרברי פריז. הקבר מתוחזק על ידי הקהילה. בית קברות זה הוא גם מקום מנוחתו האחרון של חברתה ועמיתו המפקח תיאופיל פר'ה.
הגותה הפוליטית
מישל התבדחה פעם כשאמרה "אנו אוהבים שיש במפלגה סוכני-חרש פרובוקטורים של הממשל, כיוון שהם תמיד מציעים את המהלכים המהפכניים ביותר". רעיונותיה הפוליטיים של מישל התפתחו לאורך כל חייה מהחוויה של המהפכה הכושלת של הקומונה הפריזאית וחלקה בתנועה הסוציאליסטית, דרך החבירה לתנועה האנרכיסטית ופעולתה בשדה החינוך. התיאוריה הפוליטית שלה עברה מאמונה ברפורמה שלווה לקידום מהפכה אלימה ואמונה שיש לחסל את מבנה החברה העכשיו על מנת לקדם עידן שוויוני חדש. שנותיה הארוכות במושבת העונשין הצרפתית בניו קלדוניה היו גורם מרכזי בשינוי תפיסות עולמה.
מישל עשתה לעצמה לראשונה שם כשהגנה בפומבי על הנשים העניות ומעמד הפועלים בתקופת המלוכה החוקתית שלאחר ימי המהפכה הצרפתית. בשנות ה -60 של המאה ה-19 היא הצטיינה כפעילה פוליטית בהתנגדות נחרצת למדיניותו של הקיסר נפוליאון השלישי אשר צמצם את זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות של האזרחים הצרפתים וחוקק שורה של חוקים כלכליים אשר פגעו בפועלים השכירים. מישל חתמה על כמה מכתביה הפוליטיים תחת הפסדונים אנז'ולרה, שמו של המהפכן בספר "עלובי החיים" של הוגו.
בשנת 1865 כתבה שיר על הלחן של המנון צרפת, אשר קרא להתקוממות המונית של העם כדי להגן על הרפובליקה, בטענה כי מות קדושים עדיף על פני תבוסה. הרגש הזה הדהד בשיריה, ובמחזות ורומנים שפורסמה לאחר מכן. באופן שאינו מאפיין את בני דורה, עסקה מישל גם בסוגיות היחס האלים כלפי ילדים ועל ההתעללות בבעלי חיים. הדמויות הפוליטיות בכתביה של מישל נלחמו למען הצדק, בעוד שהילדים ובעלי החיים בעבודותיה הבדיוניות היו חלשים מדי, חולים ורעבו מכדי להתנגד או לשרוד.
על סיפון הספינה שנשאה אותה למושבת העונשים בניו קלדוניה, בחנה מישל מחדש את אמונתה בסוציאליזם המהפכני ואימצה את רעיונות האנרכיזם למשל שארית חייה - כשהיא דוחה את כל צורות השלטון. ב-1896 כתבה על שינוי השינוי שחל בה:
"שקלתי את הדברים, האירועים והדמויות בעבר. חשבתי על התנהגותם של חברינו בקומונה: הם היו משקשקים. כל כך פחדו לחרוג מסמכות שמעולם לא השקיעו את כוחם בכלום מלבד באובדן חייהם שלהם. מהר מאוד הבנתי שאנשים טובים בשלטון הם אימפוטנטים, כשם שאנשים רעים בשלטון הם רשעים, ולכן החירות אינה יכולה לעולם להיות קשורה לשום סוג של כוח כלשהו".
להגות האנרכיסטית נתוודעה מעמיתתה לתא בספינה, נטלי למל, אשר התפרסמה בחוסר אנוכיותה ודאגתה לזולת. במושבת העונשין בחרה בחיי עוני - מסרה את כל ספריה, בגדיה וכספה והחלה שוב ללמד. היא לימדה את הילידים בני תרבות הקנאקס צרפתית על מנת שיוכלו לאתגר את הרשויות הצרפתיות, ותמכה במהם במרדם כנגד הכוח הקולוניאלי.
נאומיה עם חזרתה לאירופה תקפו את הקפיטליזם ואת המדינה האוטוריטרית. היא תקפה גם את המשטר הרפובליקני החדש ואת החוקה הצרפתית החדשה, אשר כוננו פרלמנט כפשרה על רקע הקושי להסכים על זהותו של המלך. ""הם מדברים איתנו כל הזמן על חירות: יש לנו חירות הדיבור עם חמש שנות מאסר בסופה" אמרה, "באנגליה ניתן לכנס אסיפות. בצרפת הם אפילו לא נותנים התראה לסגת כך שהוא נשאר בלא התנגדות. אנשים מתים מרעב ואין להם אפילו הזכות לאמר שהם מתים מרעב".
מישל דיברה רבות על זכויות נשים. מלבד אמונתה בקידום חינוך והשכלה ונשים האמינה כי יש להיאבק גם בנישואיי כפייה וזכויות הקניין של גברים על נשים. היא נחשבת כמייסדת האנרכו-פמיניזם. למרות הרטוריקה האנטי-סמכותנית, מרבית ההוגים האנרכיסטים המוקדמים שמרו על אורתודוקסיה תרבותית בכל הקשור לחלוקת העבודה הביתית במשפחותיהם וביחסיהם האישיים עם נשים. מייסד האנרכיזם הצרפתי, פייר ג'וזף פרודון היה ידוע לשמצה בשל השקפותיו המיזוגניות. מישל, תרזה קלרמונט, לוסי פרסונס, וולטירין דה קלייר ואמה גולדמן הפכו לדמויות בולטות בתנועה האנרכיסטית הפאן-אירופית והאמריקנית של המאה ה-19. עם הקמתם של הארגונים האנרכיסטיים הבינלאומיים הראשונים במדינות אירופה השונות בהנהגתו של מיכאיל בקונין, התייחד האנרכיזם בכך שלא רק שעודד השתתפותן של נשים בתנועה, אלא כתפיסת עולם הדוגלת גם באמנסיפציה נשית.
בסוף שנות השמונים של המאה העשרים כתבה מספר יצירות בהן ביקרה מחדש את הנושאים של יצירותיה הקודמות, אך גם הציגה את מותו של הסדר הישן והחלפתו בחברה שוויונית. הדמויות המהפכניות במחזה שכתבה, 'השביתה', ציפו אמנם למות אך במקום זאת נתנו חיים לעידן חדש, ומישל דנה בזכויותיהם ובאחריותם של האנשים שנותרו בחיים בעקבות מהפכה. מחזותיה הועלו בהתאם לתורתו של ז'אן קבר בנושא השתתפות הקהל. הקהל עודד להגיב למחזה, לבצע חלק מהדיאלוגים, ולשיר יחד עם השחקנים חלק מהשירים. במחזותיה המיקרובים האנושיים (1886), פשעי הזמנים (1888) והבורדו (1890) עולה אוטופיה חקלאית מאירופה ההרוסה. האידיאלים הפוליטיים של מישל חייבים הרבה לרומנטיקה הצרפתית של הוגו ומתוארים בהרחבה בספרה: 'העידן החדש, במחשבה האחרונה, בזיכרונות קלדוניה' (1887):
"אכן הגיע הזמן שעולם ישן זה ימות, מכיוון שאיש כבר אינו בטוח... איננו יכולים לחיות עוד כמו אבותינו בתקופת האבן, ואף לא בדומה למאה האחרונה, מאז סדרת ההמצאות ולאור גילוי המדע שהביא אותנו לכדי וודאות שהייצור יגדל פי מאה כשהחידושים הללו ישמשו לטובת הכלל, במקום לשרת קומץ אוכלי נבלות העוזרים לעצמם כדי להרעיב את היתר".
מישל חייתה בתקופה בה היה הרעב נפוץ בקרב עניי אירופה העובדים, והאמינה כי הקדמה הטכנולוגית תחליף את העבודה הפיזית בעבודת מכונה. בשילוב עם הגותה האנרכיסטית טענה כי הדבר עשוי להוביל לחלוקה שווה של העושר. בשנת 1980 נמקה: הכוח האטרקטיבי של הקדמה ימחיש עצמו על אחת כמה וכמה כשיובטח לחם יומי לכל. כמה שעות של עבודה אשר יהפכו למושכות ולהתנדבותיות יספיקו כדי לייצר יותר ממה שנחוץ לצריכה". כמו אנרכיסטים אחרים בתקופתה, היא לא האמינה שההיסטוריה מהווה שיפור בפני עצמה, אך האמינה כי היא טומנת פוטנציאל להתקדמות. צמיחה כלכלית מתמדת לא הייתה מבחינתה שיפור בפני עצמה. מישל טענה במקום זאת שההתקדמות באה באמצעות התפתחות אינטלקטואלית, התפתחות חברתית ושחרור.
"המדע יניב יבול במדבר; אנרגיית הסופות והמערבולות תגלף שבילים בהרים. סירות תת-ימיות יגלו יבשות אבודות. חשמל ישא אוניות אוויר מעל הקטבים הקפואים. רעיונות החירות, השוויון הצדק סוף סוף יפרצו. כל אדם יחיה את חלקו האינטגרלי בתוך האנושות כולה. ההתקדמות היא אינסופית, התמורות יהיו תמידיות" כתבה.
מישל ביקרה את הקפיטליזם של המאה ה-19 בחריפות וקוננה על הליקויים במערכת הבנקאית הקפיטליסטית המביאה לכדי ריכוז הון והרס העסקים הקטנים ומעמד הביניים. בזכרונותיה כתבה כי המניפסט האנרכיסטי של ליון (1883), עליו חתמו פיטר קרופוטקין, אמיל גוטייה, ג'וזף ברנרד, פייר מרטין וטוסיינט בורד, הביע במדויק את דעותיה. היא וקרופוטקין, היו לחברים טובים. במקום להתמקד במהפכה אלימה, כפי שעשתה בעבודותיה המוקדמות, בעבודותיה המאוחרות הדגישה יותר את ההתקוממות הספונטנית של האנשים. היא דחתה את הטרור האישי כאמצעי להביא לעידן חדש. היא כתבה "קטל הרודן הוא מעשי רק כאשר לעריצות יש ראש יחיד, או לכל היותר מספר קטן של ראשים. כשמדובר בהידרה, רק המהפכה יכולה להרוג אותה". היא עמדה בדעה כי עדיף שמנהיגי המהפכה שכזו ייספו, על מנת שלא יהפכו לראשי המנגנון לאחריה. מישל חשבה ש'הכוח הוא רע'וכי ההיסטוריה היא היסטוריה של שעבוד. בנאום שנשאה ב-1882 אמרה כי "כל המהפכות לא היו מספיקות כיוון שהיו פוליטיות". ארגון היה לדעתה, לא הכרחי מכיוון שהעניים והמנוצלים יתעוררו ובמספרם העצום יכריחו את הסדר הישן להתכווץ.
מורשת
מישל הייתה בין הדמויות הפוליטיות הצרפתיות המשפיעות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-19, ואחת התאורטיקניות הפוליטיות הבולטות בימיה. פרסומיה בנושא צדק חברתי לעניים וסיבת מעמד הפועלים נקראו בצרפת ובכל רחבי אירופה. כאשר נפטרה בשנת 1905, אלפים הספידו אותה, וכינוסים לזכרה נערכו בכל רחבי צרפת ובלונדון. אף על פי שכתביה אינם זכורים היום, שמה נזכר בשמות רחובות, בתי ספר ופארקים בצרפת. מישל הפכה לגיבורה לאומית בצרפת. זמן קצר לפני מותה, כשחזרה מגלותה בלונדון, מישל זכתה לכינויים "מלאך הבנזין", "וירגו של האספסוף" ו"מלכת החלאה" על ידי העיתונות השמרנית הצרפתית. בתורו, צ'ארלס פרדיננד גמבון השווה אותה לז'אן דארק בהתייחס לתפקידה בקומונה של פריז. דימויים אלה הופצו עוד יותר על ידי אדמונד לפלטיאר בשנת 1911. דימוי שלה כ'בתולה אדומה' רווח בקרב היסטוריונים שמרנים וליברלים כאחד אשר סיפרו את סיפור הקומונה של פריז.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
