לא מעייל איניש נפשיה לספיקא
הכלל לא מעייל איניש נפשיה לספיקא הוא כלל הלכתי הקובע כי סברא היא שאדם ימנע מלעשות מעשים העשויים להחיל עליו דינים מכח ספק איסור מהתורה שדינו לחומרא, ולכן במקום שיש ספק בכוונתו יש לפרש אותם בצורה שאינה גורמת לו בעיות כאלו.
מחלוקת התנאים
כלל זה שנוי במחלוקת בין התנאים:
מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי
במשנה במסכת נדרים[1] מובאת כללים בהלכות נדרים, ומובאים במשנה ניסוחים שונים של נדרים: ”"עד הפסח" - אסור עד שיגיע. "עד שיהא [-הפסח]", אסור עד שיצא. "עד לפני הפסח", רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע רבי יוסי אומר אסור עד שיצא”. בתלמוד[2] פורש שלכאורה הם נחלקו האם "מעייל איניש נפשיה לספיקא", לפי רבי מאיר יש להניח שהוא לא רצה להכניס את עצמו לספק ולכן וודאי שהתכוין "עד לפני הפסח", אף רבי יוסי אינו סבור ש"לא מעייל איניש נפשיה לספיקא".
קיימת משנה אחרת הסותרת את המשנה, וממנה נראה לכאורה כי השיטה הפוכה: רבי יוסי סבור ש"לא מעייל איניש נפשיה לספיקא", ורבי מאיר חלוק עליו. המשנה עוסקת בדינו של אדם שיש לו ארבע בנות: שתיים בוגרות יותר מאשתו הראשונה (אך קטנות על פי ההלכה, ושתיים, מאשתו השנייה, קטנות יותר. לפי ההלכה אדם יכול לקדש את בתו. הוא קידש את בתו, ובשעת הקידושין אמר שהוא מקדש את בתו "הגדולה", אך לא ידוע אם הכוונה לבוגרת מבין שתי בנותיו מאשתו הראשונה, או שמא לבוגרת מבין שתי בנותיו הקטנות, או שמא לקטנה מבין שתי הבנות מאשתו הראשונה, שהיא יותר גדולה מזוג הבנות שמאשתו השנייה. ”מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר: "קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, ואם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות", כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות”. הגמרא מתרצת כי אכן הגרסה שבמשנה השנייה מדויקת, ואילו הגרסה שבידינו מהמשנה הראשונה מסולפת, ואכן נמצאה ברייתא שבה מובאת המחלוקת שבמשנה הראשונה בצורה הפוכה, לפיה רבי יוסי הוא זה שסבור ש"לא מעייל איניש נפשיה לספיקא".
שיטת רבי אליעזר
שיטת רבי אליעזר היא שאדם אינו מכניס את עצמו לספק, ”המקדיש חייתו ובהמתו – הקדיש את הכוי. רבי אליעזר אומר: לא הקדיש את הכוי”, כלומר אדם שמקדיש חיות או לחלופין מקדיש בהמות שברשותו, יש להניח - לפי שיטת רבי אליעזר - שהתכוין בפירוש שלא לכלול בנדרו זה את הכוי, שהרי לולי כונה זו יאסר הכוי, שאינו ספק חיה או בהמה על פי ההלכה, מספק. שאר החכמים חלוקים עליו[3].
מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון
במקום אחר תולה הגמרא את הכלל במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, שנחלקו בדינו של אדם שקיבל על עצמו נזירות, ותלה אותו בדבר שלבסוף התברר שאינו יכול לדעת אם הוא היה קיים: ”הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד, רבי יהודה מתיר, ורבי שמעון אוסר”. הם נחלקו האם דעתו של אדם היא, שאם לא יוכל לברר את הנזירות אם קיימת או לא, מוטב שלא תחול. רבא מסייג את דעת רבי יהודה ומוכיח ממקום אחר, שדעת רבי יהודה היא שאדם לא מכניס את עצמו ספק דווקא אם הדינים שיחולו עליו מחמת ספק יהיו חמורים יותר מאשר אם יודע היה שהנזירות חלה עליו. שהרי נזירותו של הנזיר נפקעת ממנו רק לאחר שהביא קרבנות, אך זה אינו יכול להביא קרבן נזיר, שהרי קיימת אפשרות שאינו נזיר, וממילא נמצא שייתכן שהוא עובר על איסור חולין בעזרה, שהרי אם אינו נזיר לא חל על קרבנו דין קרבן נזיר, והרי היא בעל חיים שאינו קרבן שאסור להכניסו לתוך תחומי העזרה[4].
הערות שוליים
35334181לא מעייל איניש נפשיה לספיקא