כנף תקיפה קרקעית 2 (לופטוואפה)

כנף תקיפה קרקעית מס' 2
Schlachtgeschwader 2
פרטים
כינוי	"אימלמן"
מדינה	גרמניה הנאצית
שיוך	לופטוואפה
סוג	כנף מטוסי תקיפה ומפציצי צלילה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	אפריל 1934 – מאי 1945 (כ־11 שנים)
מלחמות	מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם	3 להקים וטייסת עצמאית
ציוד עיקרי	מטוס יונקרס Ju 87 ופוקה-וולף Fw 190
פיקוד
מפקדים	הנס אולריך רודל (1944-5)

כנף תקיפה קרקעית 2 "אימלמן" (בגרמנית: Schlachtgeschwader 2, או בקיצור SG 2) הייתה כנף של מטוסי תקיפה קרקעית ומפציצי צלילה בלופטוואפה במהלך מלחמת העולם השנייה. הכנף זכתה מעט לאחר הקמתה לשאת את הכינוי "אימלמאן", על שם מקס אימלמן אלוף ההפלות הראשון של הלופטוואפה במלחמת העולם הראשונה.

הכנף הוקמה במאי 1939 ככנף מפציצי צלילה בשם "Sturzkampfgeschwader 2"‏ ("StG 2") והיא הורכבה מחדש בתור "SG 2" ב-18 באוקטובר 1943 ככנף תקיפה קרקעית אשר המשיכה לכלול מפציצי צלילה, אך כללה גם מטוסי פוקה וולף 190 Fw,‏ Bf 109 ומטוסים נוספים בעלי יכולות תקיפה של מטרות קרקעיות. עם סיום המלחמה באירופה ותבוסת גרמניה הנאצית פורקה הכנף.

היסטוריה

במהלך שנות המלחמה והשנים שקדמו לה, עברה הכנף מספר גלגולים לשמה. היא החלה את דרכה באפריל 1934 ככנף תקיפה קרקעית בעלת שלוש טייסות בשם; כנף הטיסה שוורין (על שם בסיס האם שלה). באפריל 1935 קיבלה הכנף את הכינוי "אימלמאן" כינוי שהכנף נשאה עד לסוף המלחמה. בתקופה זו שונתה שיטת המספור ושמות יחידות האוויר לכדי מספר תלת-ספרתיים; מספר המייצג את תמיקום הכנף באזור הפיקוד, מספר מייצג את ייעוד הכנף (מפציצי צלילה סומנו במס' 6) ומספר המייצג את אזור הפיקוד. כנף הטיסה שוורין הפכה כך לכנף 162 (הכנף הראשונה באזור פיקוד 2 (ברלין) של מפציצי צלילה), בשלב זה הכנף כללה להק יחיד עם שלוש טייסות.

במרץ 1937 הוקמו שני להקים נוספים בכנף 162 והחלו להיקלט מטוסי היונקרס Ju 87 החדשים על פני ה-Hs 123, ההיינקל He 51 וה-Ar 65 המיושנים. שני הלהקים התפצלו מהכנף במהלך השנה והועברו להקמת כנפות חדשות (כנף 163 וכנף 168, בהתבסס על מעבר לאזורי פיקוד חדשים). במאי 1939, ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה, שונתה שוב שיטת המספור תוך איחוד ובניה מחדש של הרבה מיחידות הלופטוואפה. כל צי אווירי של הלופטוופאה כלל ספקטרום של מספרי יחידות שהוענקו לפי סדר בכירות, כך הוקמה כנף תקיפה קרקעית 2 בתור הכנף השנייה של צי האוויר הראשון. היא הורכבה מלהק I (לשעבר להק I מכנף 163), להק II (לשעבר להק I מכנף 162) ולהק III (לשעבר להק II מכנף 163).

עם תחילת המלחמה בספטמבר 1939, לחמו טייסות הכנף במשימות תקיפה קרקעית במהלך המערכה בפולין ולאחר מכן במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה והקרב על בריטניה. בשנת 1941 עם תחילת המערכה כנגד ברית המועצות הועברה הכנף לחזית המזרחית, שם פעלו טייסות הכנף בהצלחה מרובה כנגד כוחות קרקעיים של הצבא האדום ומטרות אויב נייחות. במהלך 1943 הלופטוואפה החל בהדרגה להגביר את יכולות התקיפה הקרקעית שלו, מטוסי קרב כגון ה-Bf 109 וה-Fw 190 החלו לכלול דגמים בעלי פצצות או תותחים כנגד מטרות קרקעיות. גם מטוסי השטוקה (Ju 87) התפתחו לכיוון זה עם דגמי ה-D וה-G שכללו תותחי 20 מ"מ ו-37 מ"מ לירי במטרות קרקעיות משורינות, כגון טורי רכבי אויב או טנקים. עם שינוי זה כנפות התקיפה הקרקעית לא היו עוד מבוססות על מפציצי צלילה בלבד ולכן עברו יחידות אלו שינוי מבני ושמות הכנפות השתנה, כך שכנפי מפציצי צלילה (Sturzkampfgeschwader) השתנו לכנפי תקיפה קרקעית (Schlachtgeschwader).

מי שעתיד היה לקבל את הפיקוד על הכנף, הנס אולריך רודל, קיבל ביולי 1943 את הפיקוד על להק III. רודל היה כוכב עולה מבין טייסי הכנף, הוא עזר לפתח טקטיקות תקיפה כנגד מטרות משוריינות והוא עצמו הצליח להשמיד מאות מטרות במהלך שירות הכנף בחזית המזרחית. להק III היה היחיד בכנף שהמשיך לעשות שימוש במטוסי ה-Ju 87, בעוד שלהק II עבר למטוסי פוקה וולף 190 Fw (בדגמי תקיפה קרקעית) לקראת סוף 1942 ולהק I עבר אף הוא למטוסים אלו ביוני 1944. מטוסים אלו הגבירו את מידת הגמישות של טייסות הכנף ואיפשרו לעיתים לשלוח את הטייסים למשימות ירות כנגד מטוסי אויב, כך להק II במהלך המערכה על חצי האי קרים ב-1944 מעבר למשימות התקיפה הקרקעית שלו, הצליח להפיל 247 ממטוסי חיל האוויר הסובייטי (לויטננט אוגוסט למברט הפיל בעצמו 70 מטוסים במהלך שלושה ימי לחימה).

בחודשי המלחמה האחרונים הצבא הגרמני היה במנוסה אל מול התקדמות הצבא האדום, יחידות הכנף התקדמו גם הם בהדרגה לכיוון מערב כשהם מסייעים לכוחות הקרקעיים בקרבות הנסיגה. באפריל 1945 עם כניעת גרמניה בפתח, להק I הוצב באוסטריה, להק II במערב צ'כיה ולהק III הוצב בסמוך לפראג. שרידי הכנף תחת פיקודו של רודל העדיפו ליפול לידי צבא ארצות הברית ולא הצבא האדום ולכן יצאו החיילים ברכבים לכיוון מערב בעוד שרודל ומספר טייסים טסו מערבה עם מטוסיהם והסגירו את עצמם לידי האמריקאים בקיטסינגן ב-8 במאי 1945.