קומגנה
קומגנה (יוונית Kομμαγηνή) הייתה ממלכה הלניסטית עצמאית קטנה בדרום־מרכזה של אסיה הקטנה במשך 235 שנים, החל בשנת 163 לפנה"ס ועד שנת 72, עת סופחה לקיסרות הרומית והפכה לחלק מהפרובינקיה סוריה. הממלכה השתרעה בעמק נהר הפרת, באזור נפת אדיאמן בטורקיה של ימינו. בירתה הייתה סַמוֹסַטַה (ארמית שימשטה – "של השמש") וחורבותיה השתמרו סמוך לעיירה המודרנית סמסט (Samsat) עד שהוצפו על ידי האגם המלאכותי שנוצר כתוצאה הקמתו של סכר אטאטורק. העיר נקראה גם אנטיוכיה בקומגנה (Αντιόχεια η Κομμαγηνή).
לממלכה לא נודעה השפעה רבה מעבר לתחומיה, והיא ידועה בשל מקדש הקבורה המגלומני ורב-ההוד שהקים אחד ממלכיה ובשל כך ששרדה ושמרה על עצמאות חלקית עד לאמצע המחצית השנייה של המאה ה-1.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
עמק הפרת שימש מאז ומתמיד כמקום יישוב וכצומת דרכים, והחתים ישבו באזור בתחילת האלף הראשון לפנה"ס לכל המאוחר. במקום היו מכרות כסף, עופרת ונחושת, ונמצאו שרידי לתנורים ששימשו להתכת מתכות. קומגנה נזכרה לראשונה בכתבים אשורים במאה ה-9 לפנה"ס בשם "כומוחו" (Kummuhu). תושביה חויבו בתשלום מיסים לאשור עד שבתחילת המאה ה-8 לפנה"ס הם התקוממו כנגד שלטונם של האשורים, וסרגון השני מלך אשור סיפח את האזור בשנת 708 לפנה"ס.
לאחר תקופת שלטון בבלית קצרה שנמשכה כ-50 שנה, השתלטה הממלכה האחמנית הפרסית על האזור באמצע המאה ה-6 לפנה"ס והחזיקה בו עד שנת 331 לפנה"ס, עת כוחותיו של אלכסנדר הגדול מוטטו את האימפריה הפרסית, וקומגנה הייתה לחלק מהעולם ההלניסטי. עם חלוקת האימפריה של אלכסנדר הגדול בין יורשיו, נשלט האזור בידי בית סלאוקוס עד שנת 163 לפנה"ס.
ממלכת קומגנה
בשנת 163 לפנה"ס, הרים תלמי מלך קומגנה את נס המרד כנגד הממלכה הסלאוקית הנחלשת וביסס ממלכה עצמאית קטנה בקומגנה, אשר אימצה את התרבות ההלניסטית אל חיקה. בשנת 69 לפנה"ס הגיע הצבא הרומי אל גבולה של קומגנה ושם מצור על בירתה. עם זאת לפי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן הופיעה ישות בלתי מוכרת שכל חייל שבא עימה במגע נשרף על נשקו[1]. הרומאים נסוגו ותוך עשור שנים הייתה קומגנה לממלכה היחידה באסיה הקטנה שנותרה עצמאית, בדיוק בקו חיץ שבין האימפריה הרומית והאימפריה הפרתית.
המלך הידוע מבין מלכי קומגנה היה אנטיוכוס הראשון תאוס. הוא מלך בשנת 64 לפנה"ס ומלכותו נמשכה עד 38 לפנה"ס. מיד עם עלותו לכס המלוכה הוא הבין כי לא לעולם חסד וכרת ברית עם גנאיוס פומפיוס מגנוס. בדרך זו הצליח לשמור על עצמאותה של ממלכתו תוך שהוא שומר על יחסים טובים גם עם הפרתים. אולם מפעלו הידוע ביותר היה הקמת מקדש וקבר מלכותי על פסגתו של הר נמרוט בגובה של 2,206 מטר. האתר מורכב משתי מערכות של פסלי אדם יישובים בגובה של עד 10 מטר, אחת מצידו המזרחי של תל מלאכותי בגובה של 49 מטר ובהיקף של 152 מטר, והאחרת מצידו המערבי. הדמויות הן של אנטיוכוס עצמו בחברת האלים, וגובה ראשי הדמויות לבדם הוא כ-2 מטר. אנטיוכוס הראשון תאוס מת בשנת 38 לפנה"ס, לא לפני שהצליח להדוף את התקפתו של מרקוס אנטוניוס. הוא נקבר במקדש שהקים על הר נמרוט.
הממלכה המשיכה לשמור על עצמאות יחסית כמדינה וסאלית של רומא עד שבשנת 72 לספירה הואשם אנטיוכוס הרביעי, מלך קומגנה בקשירת קשר עם הפרתים וקומגנה סופחה לקיסרות והפכה לחלק מהפרובינקיה סוריה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
