כולבויניק
בקיבוצים, כולבויניק, ציבורית או משיירת, הוא כלי עשוי פח, אלומיניום, נירוסטה או פלסטיק, שהוצב על השולחנות בחדרי האוכל, ונועד לאיסוף שאריות המזון[1].
מקורו של המנהג להשתמש בכלי זה אינו ידוע. לפי אחת הסברות, השימוש בכולבויניק חסך לסועדים את הצורך לקום ממקומם במהלך הארוחה כדי לפנות אשפה.[2]
עד שנות ה-70 נעלם בהדרגה הכולבויניק משולחנות חדרי האוכל הקיבוציים, והיו שמצאו בכך סמליות. בכתבתה של עפרה ריזנפלד "אפילו הכלבויניק מת", שעסקה בירידת מעמדם של חדרי האוכל הקיבוציים, נכתב: ”פעם היתה "הגשת חברים". תורנים היו דוחפים עגלות בין השולחנות ומחלקים את האוכל. עכשיו אפשר לראות עגלות כאלה במסעדות סיניות גדולות בחו"ל, המתמחות בדים סאם. פעם היה מושג של לתפוס מקום. היום אין צורך, חדר-האוכל חצי ריק. פעם, לפני שכל לוקְש נקרא פסטה, היתה עגלת נירוסטה מחולקת לתאים, כל תא מכוסה במכסה, ובתוך כל אחד סוג אחר של אטריות או פתיתים. גם היום יש. אז היתה רק מנה עיקרית אחת ולאלטרנטיבה קראו "במקום", במלעיל. אבל יותר מכל דבר היה הכלבויניק, אותו פח זבל קטן שניצב במרכז השולחן. הוא מת מזמן”.[3]
הביטוי "כולבויניק" עצמו גלש גם מעבר לייעודו המקורי, והוא מתאר גם אדם שיכול לבצע סוגי עבודות שונים. הכינוי יכול גם לשמש לשלילה, כרמיזה לכך שאותו אדם אינו בעל כישורים לעבודה מסוימת.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: כלבויניק |
- ציבורית, באתר נוסטלגיה אונליין
הערות שוליים
- ^ דיוויד סלע, כלבויניק, באתר ישראל היום, 28 פברואר 2020
- ^ חדר האוכל בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל".
- ^ עפרה ריזנפלד, "אפילו הכלבויניק מת", ידיעות אחרונות, מוסף "שלך", 25 בינואר 1998, 11. מובא בתוך: חדר האוכל בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל".
