רבי יחיא עבאהל
הרב יחיא עבאהל הלוי (תרמ"ג, 1883 – כ' באייר תשכ"ח, מאי 1968) היה הרב הראשי ואב בית הדין של העדה התימנית בירושלים.
ביוגרפיה
יחיא עבאהל הלוי נולד בעיר שראף בתימן. התייתם מאביו יוסף (שהיה סופר סת"ם) ומאימו בגיל צעיר מאד והיה חשש שיאוסלם במסגרת גזירת היתומים. למד תורה מסבו רבי יוסף עבאהל ואצל דודו רבי אברהם עבאהל. ניחן ביכולת תפישה בלתי רגילה וכבר בעודו צעיר לימים הייתה לו בקיאות גדולה בכל התלמוד. בעודו בחור צעיר החליט לעלות לארץ ישראל עם אחותו. בסביבות שנת 1900 יצאו לדרך שהייתה קשה מאוד. בדרכם הותקפו על ידי שודדי דרכים. הוא עלה לירושלים, והחל ללמוד בישיבת תורת חיים. מסופר שבבואו לישיבה הוא התיישב לו בבית המדרש ופתח במסכת יבמות כפי שפתחו שאר הלומדים. המשגיח שראה אותו ניגש אליו וסגר לו את הגמרא בעדינות. רבי יחיא הצעיר שאל אותו בתדהמה מדוע סגר לו את הגמרא? הסביר לו המשגיח שקודם כל ילמד משנה ואז אחר כך יתחיל ללמוד גמרא. השיב לו רבי יחיא שהוא מוכן כעת למבחן על כל מסכת יבמות. כשהמשגיח נדהם מעוצם שליטתו המוחלטת של הבחור הצעיר שידע את כל המסכת על פה, החזיר לו את הגמרא שלקח ממנו, תוך בקשת מחילה. רבי יחיא נשא לאישה את פודה בת רבי יהודה ימני.
רוב ימיו התגורר רבי יחיא בשכונת שמעון הצדיק, שאיכלסה בעיקר יהודים מתימן. שם עמד בראש ישיבת "תורת משה". לימד במשך שלוש שעות כל יום בצהריים עד הערב. לשונות התלמוד והפוסקים והמדרשים היו שגורים בפיו מילה במילה. הוא היה מצטט בעל פה כל סוגיא שהתוספות מזכיר, כאילו שהגמרא פתוחה לנגד עיניו. בד בבד היה סופר סת"ם והתפרנס מכך בדוחק. עם פטירת רבי שלום אלשיך, נתמנה רבי יחיא במקומו לרב ולאב"ד בירושלים.
הרב יחיא עבאהל כתב חידושי תורה רבים, אך במלחמת העצמאות נשרפה הישיבה ואיתה גם כל כתביו וחידושיו, והוא הצטער על כך רבות. הישיבה עברה לשכונת נחלת צבי. מאז היווה בית מדרשו "תפארת צבי"[1] כבית המדרש המרכזי ליהודי תימן, שם גם קבע את מושב בית הדין. היה חבר הוועד הרוחני של קהילת התימנים יחד עם הרב יוסף קפאח, הרב שלמה צדוק ורבנים אחרים[2].
נפטר ביום שבת כ' באייר פרשת "בהר סיני" באמצע סעודה שלישית. במוצאי השבת ליווהו אלפים למנוחת עולמים, הוא נטמן בהר המנוחות, בקרבת קבר החיד"א. לאחר פטירתו ביקש פרופסור רצהבי לכתוב עליו דברים לזכרו אך הדבר לא עלה בידו כפי שתיאר זאת במילים אלו: "וכשנתבקש לישיבה של מעלה וביקשתי להעלות זכרו ברשימה לא נמצא אדם, לא במשפחה ולא בקהילה, שיספר לי משהו עליו. אלמוני בחייו ואלמוני במותו. והוא פלאי".
אורחותיו
ועד הקהילה התימנית רצה לקנות לו דירה מכובדת עקב היותו רבה הראשי של העדה, אולם רבי יחיא התנגד לכך בחריפות ולא עזרו שום שידולים. הוא אמר "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" ולא הסכים לקחת מתנות וקנה מכספו הדל דירה בשכונה בסמוך לבית מדרשו. דירתו הייתה שלושה מטר על שלושה מטר, מטבח ושירותים היו בכניסה לבניין. המטבח היה שמונים ס"מ על מטר. בדירה זו התגורר עשרים שנה עד פטירתו. חי כל חייו בבית דל ואפל ולא אבה לשמוע להצעות עזרה שבאו מקהילות רבני האשכנזים והספרדים בירושלים.
מעולם לא הפסיק את לימודו. גם כשהיה הולך ברחוב לא הפסיק פיו מלגרוס את תלמודו. כל מי שרצה לפתור את קושיותיו בכל מרחבי התלמוד והפוסקים והמדרשים היה ניגש אליו ברחוב ומקבל תשובה מיידית. גם גדולי הרבנים בירושלים משאר העדות הכירוהו והוקירוהו מאד למרות צניעותו הרבה. אחד המפורסמים שבהם כשהבחין ברבי יחיא ברחוב, ביקש מנהגו לעצור, קפץ ממכוניתו ורץ לקראת רבי יחיא כמו תלמיד לפני רבו לומר לו "שלום עליכם".
גדול היה גם בחכמת הקבלה ונמנה עם מקובלי ישיבת "רחובות הנהר" שנוסדה על ידי רבי שלום אלשיך ורבי חיים שאול דוויך. הוא למד עם חבר בית דינו רבי סעיד שיריאן. תקופה מסוימת מסר שיעורים בקבלה בבית מדרשו. בין באי בית מדרשו היה גם רבי מרדכי שרעבי.
ארבעה בנים ובת נפטרו לו בחייו, בפרט בזמן שהטורקים שלטו בארץ והיה רעב כבד מאוד. הוא היה עני מרוד וכדרך חכמי תימן סירב בתוקף להתפרנס מרבנותו. הוא מאס בהנאות העולם הזה, ובני משפחתו מעידים כי כל מאכלו היה ביסקוויט אחד בבוקר, שני בצהריים, שלישי בערב. בתקופות אחרות היה אוכל "אשל" אחד ליום. הוא היה איש שמח ביותר, ותמיד הייתה מילה של בדיחות בפיו מתובלת בדברי תורה. דיבורו תמיד בנחת ובנועם, והיה מייחס חשיבות ותשומת לב רבה לכל אדם גם לילדים קטנים. היה מרבה לחלק להם ממתקים תוך כדי אימרה שנונה ומבודחת. הוא לא החשיב את עצמו כלל, והתנהג בפשטות גמורה.
פרופסור יהודה רצהבי שהכירו, תיאר את דמותו בין היתר כך:
"יהודי קטן-קומה, דל זקן, שלא הידר בלבושו. כל הרואהו בשוק ידמה שהוא אחד מפשוטי-עם. תורתו אמנותו, ואינך יודע ממה צמח זה חי. שפל רוח ושפל ברך, צנוע ועניו, ממעט בדיבור ואינו הולך בגדולות. אך גדול היה בתורתו, בעיקר בתלמוד... הדרשן התימני בה"א הידיעה. תורתו הייתה בתוך מעיו ועל דל שפתיו. שמעתיו מספר פעמים בהספדים על רבני תימן, פה מפיק מרגליות. דיבורו שוטף ומשנתו סדורה. מגלגל היה במאמרות התלמוד מכאן ומשם כלשונם, ללא מעצור ומכשול. ונדמה לך שאינו דורש על פה אלא קורא מתוך הספר".
שמע גדלותו בתורה הגיע במקרה לאוזני הרב הראשי לירושלים הרב צבי פסח פרנק, כפי שמסופר בספר האורחים של ישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה:
"בראשית דרכו, הגיע מארי יחיא לבית מדרש זה כאחד האדם, ולמד לעצמו בירכתי בית המדרש, שמעו נודע לאחר ששני תלמידי חכמים ישבו ולמדו בספסל שלפניו, וכשהאחד שאל את חברו קושיה חזקה בלימודם, הפנה את ראשו לאחור והביט במארי יחיא שהגיע כחדש למקום. מארי יחיא חשב שהשאלה הופנתה אליו וענה את התשובה לאלתר. מיד המשיכו לשאול אותו וראו כי הינו תלמיד חכם עצום. הביאוהו לפני הגאון רבי צבי פסח פרנק, והוא בחן אותו ברוב נושאי הש"ס, לאחר שעמד הרב על גדלותו מינה אותו לר"מ בישיבה, ולימים אף קיבל סמיכה לדיינות מהרב צבי פסח"
קישורים חיצוניים
- יהודה רצבי - סיפור ממקור ראשון
- מת הרב יחיא עבהאל, מעריב, 19 במאי 1968
הערות שוליים
- ^ דרשות על חוקת השבת, הצופה, 25 בפברואר 1955
- ^ אנשים ומוסדות, דבר, 25 במרץ 1955
