יו קלפרטון
 |
ביין יו קלפרטון (באנגלית: Bain Hugh Clapperton ; 18 במאי 1788 - 13 באפריל 1827) היה קצין ימי סקוטי וחוקר מערב אפריקה ומרכז אפריקה.
ראשית הקריירה
קלפרטון נולד באנן, דמפרישייר, שם אביו, ג'ורג' קלפרטון, היה כירורג. קלפרטון רכש ידע במתמטיקה מעשית וניווט, ובגיל שלוש עשרה עלה על סיפון כלי שיט שחצה את האוקיינוס האטלנטי בקו בין ליברפול לצפון אמריקה. לאחר שיצא למספר נסיעות הוא התקבל לצי הבריטי, ועד מהרה עלה לדרגת איש מקצוע ימי. במהלך מלחמות נפוליאון היה בשירות פעיל, ובקרבות בפורט לואי, מאוריציוס, בנובמבר 1810, הוא היה הראשון שפרץ והפיל את דגל צרפת.[1]
בשנת 1814 נסע קלפרטון לקנדה, הועלה לדרגת סגן, וקיבל פיקוד על ספינה ששטה באגמים הקנדיים. בשנת 1817 כשפורקה השייטת של האגמים, הוא שב לביתו. בשנת 1820 עבר קלפרטון לאדינבורו, שם הכיר את וולטר אודני, שעורר את התעניינותו בנסיעות אפריקאיות.
חקירות באפריקה
לאחר שנכשל הניסיון של סגן ג'. ליון, להגיע לממלכת בורנו (בצ'אד וצפון ניגריה) דרך טריפולי, החליטה ממשלת בריטניה על קיום משלחת שנייה למדינה זו. ולטר אודני הצטרף למשלחת, במטרה להמשיך לבורנו כקונסול, בליווי יו קלפרטון.[2] מטריפולי, בתחילת 1822, הם יצאו דרומה אל מורזוק, שם הצטרף אליהם מאוחר יותר רב-סרן דיקסון דנהאם, שמצא את שני הבריטים במצב עלוב. בסופו של דבר הם המשיכו דרומה ממורזוק ב־29 בנובמבר 1822. בשלב זה נוצרו חיכוכים עמוקים בין קלפרטון לדנהאם, ודנהאם הפיץ על קלפרטון לשון הרע. ההאשמה, שהתבססה על שמועה שהפיץ משרת ממורמר שהודח על ידי קלפרטון בגין גנבה, הייתה מופרכת. בהמשך דנהאם ביטל אותה אך בלי לומר לקלפרטון שעשה זאת. מה שהוביל את ההיסטוריון בוביל למסקנה כי 'עדיין קשה לזכור בכל ההיסטוריה של הגילויים הגאוגרפים .... אדם יותר מעצבן מאשר דיקסון דנהאם'.[3]
ב־17 בפברואר 1823 הגיעה המשלחת בסופו של דבר לעיר קוקה (בניגריה), בירת האימפריה של בורנו, שם התקבלו יפה על ידי הסולטאן שייח' אל-קאנייני, לאחר שהיו האנשים האירופאים הראשונים שראו את אגם צ'אד. בעודם בקוקה, ב -14 בדצמבר, קלפרטון ואודני נפרדו מדנהאם כדי לחקור את מהלך נהר הניז'ר. דנהאם נותר מאחור לחקור ולסקור את החופים המערביים, הדרומיים והמזרחיים של אגם צ'אד, ואת החלקים התחתונים של הנהרות וובה, לוגונה ושרי. עם זאת, רק כמה שבועות לאחר מכן מת אודני בכפר מורמור, הסמוך לעיירה קטאגום בדרך לקאנו.[4]
באין מפריע המשיך קלפרטון את מסעו לבדו דרך קאנו לסוקוטו, בירת האימפריה פולאני, שם בהוראת הסולטאן מוחמד בלו הוא נאלץ לעצור, אם כי הניג'ר היה רק במרחק מסע של חמישה ימים מערבה. מותש ממסעותיו, הוא שב דרך זריה וקצינה לקוקה, שם מצא אותו דנהאם ובקושי זיהה אותו.[5]
קלפרטון ודנהאם עזבו את קוקה לטריפולי באוגוסט 1824 והגיעו אליה ב־26 בינואר 1825. השנאה ההדדית שלהם לא השתנתה, הם לא החליפו מילה במהלך המסע בן 133 הימים. הצמד המשיך במסעם לאנגליה, כשהם הגיעו הביתה זכו לקבלת פנים של גיבורים ב -1 ביוני 1825. דיווח על מסעותיהם פורסם בשנת 1826 תחת הכותרת Narrative of Travels and Discoveries בצפון ומרכז אפריקה בשנים 1822–1823 ו- 182 .[1]
מיד לאחר שובו לאנגליה, הועלה קלפרטון בדרגה, ונשלח עם משלחת נוספת לאפריקה, כשהסולטאן בלו מסוקוטו התיימר בלהיטותו לפתוח סחר בחוף המערבי. קלפרטון יצא בספינת הצי HMS Brazen שהצטרף לשייטת של מערב אפריקה שעסקה בדיכוי סחר העבדים. הוא חנה בבאדגרי שבמרכז בנין, והחל לחדור פנימה לארץ לחיפוש הניז'ר ב־7 בדצמבר 1825. היו איתו משרתו ריצ'רד לנדר, קפטן פירס, וד"ר מוריסון, מנתח ימי ואיש טבע. לפני שהחודש הסתיים פירס ומוריסון מתו מחום. קלפרטון המשיך את מסעו, וכשעבר במדינת יורובה, בינואר 1826, הוא חצה את הניז'ר בבוסה, המקום בו נפטר מונגו פארק עשרים שנה לפני כן.[6]
מוות
ביולי הגיע קלפרטון לקאנו ומשם לבירת פולאני סוקוטו, מתוך כוונה להמשיך לבורנו ולחדש את היכרותו עם מנהיג קאנורי, שייח' אל-קאנייני. עם זאת, הפולאנים היו במצב מלחמה עם אל-קנייני, והסולטאן בלו סירב לתת לו רשות לעזוב. לאחר מעצר של חודשים רבים, ונגוע במלריה, דיכאון ודיזנטריה, נפטר קלפרטון, והותיר את משרתו לנדר כשורד היחיד של המשלחת. לנדר חזר לחוף, ובפרננדו פו, בצירוף מקרים יוצא דופן פגש את האנטגוניסט הזקן של קלפרטון, דיקסון דנהאם, שהעביר את הידיעה על מותו של קלפרטון ללונדון.[7]
מורשת
קלפרטון היה האירופי הראשון שהכיר מהתצפית האישית את מדינות ההאוזה, בהן ביקר זמן קצר לאחר הקמת ח'ליפות סוקוטו על ידי הפולה. ריצ'רד לנדר, שהחזיר את הרשימות של אדונו, פרסם גם את רישומי המשלחת האחרונה של קפטן קלפרטון לאפריקה, עם הרפתקאותיו של המחבר (2 כרכים, לונדון, 1830).
קישורים חיצוניים
- יו קלפרטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Clapperton, Hugh". Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press.
- ^ Salak, Kira. "National Geographic article about Libya". National Geographic Adventure
- ^ Bovill, E. W. (ed.) (1966). Missions to the Niger. Vols. II – IV. The Bornu Mission, 1822–25. Cambridge University Press.
- ^ Oudney, Dr, Walter". The annual biography and obituary for the year 1825. 9. London: Longman, Hurst, Rees, Orme, Brown, and Green. 1825. pp. 446–447.
- ^ James R. Bruce-Lockhart, Clapperton in Borno: Journals of the Travels in Borno of Lieutenant Hugh Clapperton RN, from January 1823 to September 1824 (Cologne, 1996)
- ^ ames R. Bruce-Lockhart, John Wright, Difficult and Dangerous Roads: Hugh Clapperton's Travels in Sahara and Fezzan 1822–1825 (London: Sickle Moon Books, 2000)
- ^ Kryza, F. T. (2007). The Race for Timbuktu. Harper Collins, New York
30471079יו קלפרטון