דרג דיפלומטי
דרג דיפלומטי או דרגה דיפלומטית – מערכת היררכית המקובלת בעולם הדיפלומטי וביחסים הבינלאומיים, המבטאת את מעמדו המקצועי והחברתי של הדיפלומט בשירות החוץ שאליו הוא שייך וביחס לדיפלומטים אחרים במדינה שבה הוא משרת. הדרג שנושא הדיפלומט קובע היבטים טקסיים שונים בהתנהלות כלפיו, כגון סדר הקדימות במעמדים רשמיים, סידור הישיבה באירוח רשמי, בעל התפקיד שאליו הוא מגיש כתב האמנה והתואר שבו יש לפנות אליו.
ביחסים הבינלאומיים
עם התפתחותה של הדיפלומטיה המודרנית, הפך היחס לשגרירים ולנציגים דיפלומטיים לנושא מרכזי ביחסים הבינלאומיים, שכן הוא נתפס כביטוי למידת הכבוד והיוקרה שמייחסות המדינות זו לזו. האופן שבו דורגו שגרירי המדינות השונות וסדרי הקדימות שניתנו על ידי המדינה המארחת נשענו על גורמים שונים ומשתנים וגרמו לא אחת למחלוקות ועימותים. כדי לפתור בעיה זו, החליטו המעצמות לקבוע כללי קדימות קבועים לדיפלומטים על פי מדרג שיהיה מקובל על הכל ושאינו תלוי במעמדה או יוקרתה של המדינה השולחת. בעקבות קונגרס וינה (1815), חתמו ביניהן שמונה המעצמות העיקריות דאז על מסמך המסדיר את סדר הקדימויות של נציגים דיפלומטים.[1] הסדר זה, שהפך למקובל על כל מדינות העולם, עוגן כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר באמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים (1961).[2]
האמנה יוצרת הבחנה בין שלושה סוגים שונים של ראשי משלחות דיפלומטיות:
- שגריר או נונציו, המגישים כתב האמנה לראש המדינה, וכן ראשי משלחות בעלי מעמד דומה.
- ציר או אינטרנונציו, המגישים כתב האמנה לראש המדינה.
- ממונה על היחסים (Chargé d’affaires), המגיש כתב האמנה לשר החוץ.
האמנה קובעת כי יש משמעות לחלוקה בין שלושת הדרגים הללו בכל הנוגע לקדימויות ולאטיקט דיפלומטי (שגריר קודם לציר ושניהם קודמים לממונה), אך לא לשום עניין אחר, כולל לנושא חסינויות. עוד נקבע, כי סדר הקדימות בין דיפלומטים בעלי אותו דרג יהיה על פי הוותק שלהם במדינה המארחת, שנקבע על פי המועד שבו הגישו את כתב האמנתם. בהיעדרו של ראש המשלחת, יכול דיפלומט אחר במשלחת למלא את מקומו כממונה זמני (chargé d’affaires ad interim). אמנת וינה מבחינה בין ראש נציגות, המגיש כתב האמנה, לבין שאר השליחים, שמעמדם וחסינותם נגזרים מהיותם בעלי דרג דיפלומטי, ובינם לבין שאר חברי סגל המשלחת. עם זאת, היא לא מבחינה בין דרגים שונים של דיפלומטים שאינם ראשי משלחות.
אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים (1963) קובעת מדרג גם לראשי נציגויות קונסולריות: קונסול כללי, קונסול, סגן-קונסול וסוכן קונסולרי.
הדרג הגבוה ביותר של ראש נציגות מולטילטרלית (משלחת דיפלומטית המואמנת לארגון בינלאומי) הוא נציג קבוע (Permanent Representative), המקביל לשגריר.
ראשי נציגויות של מדינות חבר העמים הבריטי במדינות שגם הן חלק מחבר העמים הבריטי, נושאים לרוב בתואר נציב עליון (High Commissioner), הנחשב אף הוא מקביל לשגריר - מורשת מתקופת האימפריה הבריטית, אז היו כפופות לאותו ריבון.
בפרקטיקה הדיפלומטית
היווצרותם של שירותי חוץ ממוסדים ברחבי העולם הולידה את הנוהג לקבוע מערכת פנימית של דרגים, המשקפים את הוותק, הניסיון והמעמד של הדיפלומט בתוך המערכת ההיררכית של שירות החוץ שאליו הוא שייך. סדר הדרגים המקובל במרבית מדינות העולם הוא:
- שגריר (Ambassador)
- ציר (Minister או Envoy)
- ציר-יועץ (Minister-Counsellor)
- יועץ (Counsellor)
- מזכיר ראשון (First Secretary)
- מזכיר שני (Second Secretary)
- מזכיר שלישי (Third Secretary)
- נספח (Attaché)
- עוזר נספח (Assistant Attaché)
המונח "נספח" מתאר לרוב שליחים אשר אינם חלק אינטגרלי משירות החוץ של המדינה, אלא שייכים לארגונים אחרים, דוגמת נספח צבאי או נספח מסחרי. נהוג להעניק תואר זה גם לאנשי סגל אחרים בשגרירות שאינם בעלי דרג דיפלומטי, לצורכי חסינות.
כאשר דיפלומט נכנס אל שירות החוץ, הוא מתחיל בדרג הנמוך ביותר ומתקדם במעלה הסולם אל הדרגים הבאים, בהתאם לניסיון ולוותק שרכש. מרגע שמוענק לו דרג מסוים הוא יכול להמשיך ולשאת בו, ללא קשר לתפקיד שהוא ממלא בפועל, בדומה לדרגה צבאית. ייתכן גם מצב בו ראש נציגות המכהן כשגריר או כקונסול כללי הוא למעשה דיפלומט בדרג זוטר יותר (ציר-יועץ או יועץ), אך הפנייה אליו תהיה בהתאם לתפקיד שבו הוא מכהן בפועל.
בשירות החוץ הישראלי
מערכת הדרגים בשירות החוץ הישראלי נקבעה עם הקמתו של משרד החוץ על סמך הנוהג שהיה מקובל במדינות המערב. תחילה נקבע, כי הדרגה הגבוהה ביותר בשירות החוץ החדש תהיה ציר ממונה על צירות ולא שגריר, וזאת מטעמי צניעות.[3] ואולם עם התפתחות יחסי החוץ של ישראל, הועלו מרבית המשלחות הדיפלומטיות לדרג שגרירות, ובהתאם הוחל גם להעניק דרגי שגריר לדיפלומטים הבכירים. "דירוג שירות החוץ" עוגן בשנת 1993 בהסכם קיבוצי ייחודי, שקבע כי הדירוג יחול על כל עובדי השירות המדיני ושירות החוץ המנהלי במשרד החוץ. עוד נקבע, כי שכרם של הדיפלומטים הישראלים יקבע בהתאם לדרג שהם נושאים.[4]
הדרגים בשירות החוץ הישראלי הם:
- שגריר
- ציר
- ציר-יועץ
- יועץ
- מזכיר ראשון
- מזכיר שני
- צוער או מתמחה - ניתן לעובדים הנקלטים לקורס הצוערים למשך חמש שנים, עד לקליטתם לקביעות בשירות החוץ.[5]
כל התפקידים בשירות החוץ, בארץ ובחו"ל, נקבעים בהצמדה לדרג מסוים, בהתאם לרמת הניסיון והוותק הנדרשים מבעל התפקיד. על פי השיטה הישראלית, פקידים שאינם שייכים לשירות החוץ ויוצאים לשרת בחו"ל כנספחים מקבלים אף הם דרג זמני, המקביל לדרג בשירות החוץ, שאותו הם רשאים לשאת בתקופת השליחות בלבד ושעל פיו גם נקבע שכרם בזמן השליחות.
ב-2002 הוגשה לכנסת הצעת חוק שביקשה לעגן את מערכת הדרגים של שירות החוץ בחקיקה.[6] בהסכם הקיבוצי לשירות החוץ שנחתם בשנת 2014 הוחלט על הכנסתו של דרג חדש בין דרגי שגריר וציר, בשם "ציר בכיר", כדי להתאים את רמות השכר בשירות החוץ לדירוגים אחרים בשירות הציבורי.[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Règlement on the Precedence of Diplomatic Agents agreed between Austria, France, Great Britain, Portugal, Prussia, Russia, Spain and Sweden, signed at Vienna, 19 March 1815
- ^ אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים, סעיף 14
- ^ ההחלטה התבססה על המלצות המסמך "קווים למבנה שירות החוץ של המדינה היהודית", שהכינו חניכי המוסד להשתלמות
- ^ הסכם קיבוצי מיוחד לשירות החוץ, 29 בנובמבר 1993
- ^ בשנות המדינה הראשונות הדרג הזוטר ביותר נקרא לשכן.
- ^ הצעת חוק שירות החוץ, התשס”ב-2002]
- ^ תוספת שכר לעובדי משרד החוץ, נחתם ב-16 בנובמבר 2014, הסכם קיבוצי באתר משרד הכלכלה והתעשייה
31422219דרג דיפלומטי