יוסף ויתקין
יוסף ויתקין (בכתיב יידי: וויטקין; 2 באוגוסט 1876, מוהילב – 22 בינואר 1912, ראשון לציון) היה איש חינוך, מראשוני תנועת העבודה, חבר במפלגת הפועל הצעיר ודמות מפתח במעבר מהעלייה הראשונה לעלייה השנייה.
ביוגרפיה
תקופת הילדות
יוסף ויתקין נולד בעיר מוהילב שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית), ועלה לארץ ישראל בשנת 1897. הוריו, שמעון ופייגה לאה, נמנו עם המעמד הבינוני. להוריו נולדו עשרה ילדים, אך רק יוסף ושתיים מאחיותיו שרדו את תקופת הילדות.
אביו היה אדם דתי ולימים גם ציוני, וכך חונך גם יוסף, אשר התחנך ב"חדר" ולא קיבל חינוך פורמלי כלשהו. בגיל 14 החל בלימודי השפה העברית, והרחיב ידיעותיו בתורה ובלימודי טבע. בגיל 17 למד הנהלת חשבונות ואף עסק בתחום זה כאשר הגיע לגיל 18, בבית מסחר לתבואה, בו עבד במשך שלוש שנים.
ויתקין גמל בליבו לעלות לארץ ישראל, על-מנת להגשים את תחושת קרבתו הרבה לציונות. מאחר שהיה מסור למשפחתו, היה חשוב לו לקבל את הסכמת הוריו והוא לא רצה לעלות לארץ ללא הסכמתם. הוא ניסה לשכנע את אביו בכך שטען כי הוא רוצה לממש את ציונותו. הוריו התנגדו בתחילה עקב היותו בן יחיד וחששו לגורלו, אך לבסוף בגיל 21 קיבל את הסכמת הוריו ועלה לארץ.
החיים בארץ ישראל
בשנת 1897, בגיל 21, עלה ויתקין לארץ ישראל לבדו. תחילה השתכן בראשון לציון, בצריף פועלים, ועבד כסבל הסוחב אבנים ליקב. לאחר חצי שנה בראשון לציון עבר לגדרה ונעשה למורה. ויתקין ראה בהוראה את ייעוד חייו. הוא לימד בעיקר את המקצועות העבריים, והנהיג טיולים לתלמידים כאמצעי לימוד. נוסף על כך, כמורה לתנ"ך ביקש להחדיר את ערכי התנ"ך בתלמידים. ויתקין לימד גם בבית ספר הברון יק"א בפתח תקווה.[1]
בשנת 1902 עבר ללמד בבית ספר בראשון לציון, והתעקש במסגרתו על השרשת השפה העברית ועל טיולים בטבע. בסוף שנת 1903 עזב את בית הספר בראשון לציון, ועבר למסחה, שם מונה למנהל בית הספר. ויתקין נהג לעודד את האיכרים, הוא היה מופיע בפניהם ומשכנעם כי עליהם להתמיד בעבודה קשה על מנת להשיג את המטרה - בניין הארץ.
באותה העת, היה לו סדר יום עמוס ביותר. בבית הספר היה עובד עד השעה ארבע אחר הצהריים. לאחר מכן, היה נותן שיעורים לילדים הגדולים יותר, ממשיך את סדר יומו בלמידת השפה הצרפתית, ואת שאר זמנו היה מקדיש לכתיבה, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה. ויתקין הצליח לעצב את בית הספר במסחה על-פי רוחו – הדיבור בשפה העברית והחינוך בחיק הטבע.
בשנה השנייה ריחפה סכנת פירוק על המוסד. "שומרי התורה", קנאי הדת מבחוץ, הסיתו את המתיישבים נגד המוסד המקומי. ויתקין חשש מתוצאותיו של פילוג כזה, הוא פחד כי אם תהיה ידם של החרדים על העליונה, בית הספר עלול להתרוקן מחלק מתלמידיו, ופילוג בחינוך עשוי לפלג גם את המושבה הקטנה.
השקפותיו הפוליטיות
על אף שאופי פעילויותיו של ויתקין התאימו לאופי אנשי העלייה השנייה, היו בו גם מיסודות חובבי ציון והעלייה הראשונה שאליה השתייך מבחינה כרונולוגית.
כציוני מעשי עסק בשני תחומי פעולה מרכזיים: ההתיישבות בארץ והחינוך בארץ ובגולה. עם זאת, יש לציין כי לדעתו של ויתקין היו הפועלים נושאי הציונות, ובכך התקרב בדעותיו לאנשי העלייה השנייה. ניתן לומר כי ויתקין גישר בין שתי העליות, הראשונה והשנייה – הוא נטל מיסודות העלייה הראשונה ויישם אותם בעלייה השנייה.
השקפתו של ויתקין התגבשה מתוך ניסיון אישי. היה ברור לו כי ללא עזרה מבחוץ לא תתגשם ההתיישבות גם על ידי הדור החדש, הצעיר והבריא. ויתקין נחשב כחלוץ במחשבתו בשלושה דברים: "בעצם הקריאה לדור הפועלי הצעיר לעלות ולתקן את הקלקולים בארץ; בקריאה לכיבוש הקרקע בצד כיבוש העבודה; במחשבה שבראש ההתיישבות צריך לעמוד גוף לאומי, הקרן הקיימת".[2]
"קול קורא"
לאחר קונגרס אוגנדה בשנת 1903, הרגיש ויתקין כי חובתו לאמץ את כל כוחו על-מנת להשפיע על שינוי פני הדברים. הוא חש שיש צורך בפעולה מאורגנת בחוץ לארץ כדי להכשיר אנשים לטובת הפיכת פני היישוב. לפי משנתו, יעלו רק את הצעירים המסוגלים למאמץ שהוכשרו לו בחוץ לארץ. הוא טען כי אנשים מחוסרי אמצעים מסוג אחר רק יפריעו. בד' בשבט תרס"ה, 22 בינואר 1905, שלח ויתקין שניהל את בית הספר בכפר תבור אל מנחם אוסישקין את כרוז ה"קול קורא".
ה"קול קורא: אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון", שנשא עליו את הסיסמה "בשם עמנו וארצנו", נועד ליהודים בגולה, קרא להם לעלות לארץ ישראל ולבנות את הארץ למרות הקשיים הרבים: רעב, מחלות ומחסור.
ויתקין קרא נגד הירידה מן הארץ ונגד התבססות היישובים על עבודת פועלים ערבים. הוא אמר לעם שבגולה שעליו "להקריב" את עצמו למען הציונות ולמען ארץ ישראל. ב"קול קורא" דיבר ויתקין על כך שהמטרה הציונית ברורה, אך דרכי ביצועה שגויות. טען כי מה שדרוש הוא "כח, מרץ, סבלנות אין-קצה ומסירות נפש".[3]
ויתקין דיבר על הקמת מושבות בנוסח חדש לגמרי, מושבות "אשר תהרוסנה את כל ההשקפות המוטעות של העם בכלל ושל יושבי הארץ עצמה, על היישוב הנוכחי".[3] כוונתו היא שהמושבות החדשות תהיינה פרי יצירתם של המתיישבים עצמם. ויתקין מדבר על הקמת "מסדרה", כלומר, הסתדרות, "בעלת משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם".[3] עוד הוסיף ויתקין ודיבר על הקמה של אגודות, אשר יאורגנו מחוץ לארץ וחבריהן יבואו לארץ ויעבדו בה כפועלים היכן שתימצא העבודה. לאחר מכן, כאשר יסתגלו לתנאי הארץ, יקימו מושבות על אדמה שתושג בכל מקום שיתאפשר: יק"א, קרן קיימת לישראל, הממשלה והערבים. כרוז זה היה שונה מכל מה שנאמר עד כה בדבר העשייה למען ארץ ישראל.
בסיומו של ה"קול קורא" הגיעה קריאתו של ויתקין אל אלה בעלי הנכונות והיכולת "לעבוד עבודת העם": "קול קורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, ארצנו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח, מהרו לעזרתו".[3] למעשה, ויתקין תובע ויתור על הכול, ויתור לנצח וללא חרטה.
ויתקין חתם על הכרוז בשם "חבורת צעירים מארץ ישראל". למעשה זה קיימות מספר פרשנויות. הראשונה גורסת כי הוא חשש מאד מהפרסום בארץ. הוא חשש שהכרוז עלול להתפרש על ידי השלטונות כניסיון למימוש יומרות יהודיות לאומיות. יומרות כאלו התעוררו כבר בעבר, עם ראשית העלייה הראשונה, וגרמו לממשלה העות'מאנית להחיל בשנת 1882 איסור על עלייה. ויתקין חשש כי הוא עלול להיות מזוהה כמסית לעניין זה ולכן לא חתם בשמו. פרשנות נוספת מסבירה את מהלך זה בצניעותו הרבה של ויתקין אשר רצה להסתיר את שמו. הסבר נוסף היה כי ויתקין לא האמין שבשמו בלבד יצליח להרשים את הקוראים.
קריאתו של ויתקין לא הולידה תנועה המונית, ונראה כי לא תרמה תרומה של ממש לעלייה ארצה באותם ימים. אך עם זאת, תוך זמן לא רב הפך ה"קול קורא" לאחד מאבני היסוד בתורת העלייה השנייה, לא מבחינת הפרטים אלא בהלך הרוח ובמגמה הכללית.
ימיו האחרונים
בשנת 1907 לקה ויתקין בסרטן הגרון ונסע לווינה כדי לקבל טיפול רפואי. על מחלתו וייסוריו אמר: "אנוכי סובל ייסורים יותר גדולים מאלה של איוב. לאיוב היה לכל הפחות, על מי להתרעם"[4] כחצי שנה לאחר מכן יצא לשליחות ברוסיה מטעם "חובבי ציון". בשנת 1909 חזר לנהל את בית-הספר בראשון לציון, אך בעקבות תלונות סגל המורים וסכסוכים עימם הוא פוטר מתפקידו כמנהל, אך המשיך ללמד בבית הספר. במאי 1911 החמירה מחלת הסרטן בגופו של ויתקין והוא חזר שוב לווינה לקבלת טיפול רפואי הולם, אך הטיפול נכשל והוא חזר לארץ חלש ותשוש והשתקע בתל אביב.
יוסף ויתקין נפטר אחרי ייסורים גדולים בדירה הקטנה של אמו בתל אביב ביום ד' בשבט תרע"ב, 22 בינואר 1912, בגיל 36. יצוין כי באותו היום ממש, שבע שנים קודם לכן, הוא שלח לאוסישקין את ה"קול קורא" שלו. ויתקין נקבר בראשון לציון על-פי בקשתו.
על שמו נקראו כפר ויתקין, אשר הוקם בשנת 1930, מספר בתי ספר ברחבי הארץ, כולל אחד בעיר ראשון לציון, העיר אליה הגיע עם עלייתו ארצה ובה נקבר, וכמו כן רחובות רבים בערי הארץ.
לקריאה נוספת
כתביו
- יוסף ויתקין, כתבי יוסף ויתקין (עורך: אליעזר שוחט), תל אביב: עם עובד, 1961.
על ויתקין
- שולמית לסקוב, קול קורא, תל אביב: פפירוס, 1986.
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב', פרק ע"ד: "בשלהי המאה ה-19, חבלי עליה - פגישה עם יוסף ויתקין", א. חרמוני, 1899.
- מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, העלייה השנייה, 1903–1914, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1988.
- שמואל דיין, עם אבות ההתיישבות, ירושלים: מסדה, 1968.
קישורים חיצוניים
- כתבי יוסף ויתקין בפרויקט בן-יהודה
- יוסף ויתקין באתר הסוכנות היהודית
- יוסף ויתקין באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- יוסף ויתקין, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- יוסף אהרונוביץ', יוסף ויתקין, הספד, תרע"ב, באתר פרויקט בן יהודה
- יוסף ויתקין, במיזם "אישי רחוב"
הערות שוליים
