יוזף הרטינגר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. יוזף מיכאל הרטינגר (בגרמנית: Josef Michael Hartinger; 14 בספטמבר 1893 – 1984) היה עורך דין גרמני, שעבד בשלטונות מדינת בוואריה בשנים האחרונות של רפובליקת ויימאר עם עליית הנאצים לשלטון. הרטינגר חקר כמה מקרי מוות לא טבעיים במחנה הריכוז דכאו ליד מינכן, יחד עם עמיתו הבוחן הרפואי, מוריץ פלאם (שנעלם ב-1934 וככל הנראה נרצח על ידי האס אס) וגילה את מדיניות האס אס של הוצאות להורג שיטתיות והתאבדויות מזויפות במחנה. תוך סיכון רב לביטחונו האישי, הוציא הארטינגר כתב אישום נגד רשויות המחנה ובניגוד להוראת הממונה עליו, קארל וינטרסברגר. ברם, חקירותיו הגיעו למבוי סתום כאשר זרועות המשטר הנאצי השתיקו את החקירה.
ראשית חיים
יוסף מיכאל הרטינגר נולד ב-14 בספטמבר 1893 בכפר פרטולצהופן, בוואריה. הוא למד משפטים באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן, מינכן והועסק כפרקליט במשרד המשפטים הבווארי ושירת בתחילה במחוז מינכן I (המרכזי) ובהמשך במינכן II (הגבולות החיצוניים).
שירותו במלחמה, 1914–1918
מאחר שהגיע ממשפחה עם מסורת צבאית חזקה,[1] הרטינגר נשר מלימודי המכללה באוגוסט 1914 כדי להתגייס לגדוד הארטילריה העשירי של בוואריה תחת הקורפוס השלישי המלכותי של בוואריה. לאחר שנתיים של הכשרה, הוא נשלח לחזית המערבית כקצין זוטר, במישור הווז', בוורדן ובפלנדריה בשנת 1917, שם הוענק לו צלב הברזל.
בספטמבר 1917 הוא הועבר לחיל התותחנים הבווארית השישי ובפברואר 1918 הועלה לדרגת סמל שלישי. לאחר כמה הצלחות במתקפת האביב הגרמני של 1918, גדוד הארטילריה הבווארי הששי חצה את הסום והואשם בהחלשת ההגנות הבריטיות סביב וילרס-ברטונו. הגדוד הושמד, אולם תחת מטח של ארבע שעות מצד התותחים הבריטיים. להרטינגר הוענק צלב הכשרון הצבאי של בוואריה ולאחר מכן הועלה לדרגת סגן והתחייב לשלוש שנות שירות צבאי נוספות. לאחר שביתת הנשק בנובמבר 1918, פורק חיל הבוואריה המלכותי ונקלט ברייכסווהר.
לימודי משפט בתקופת בין המלחמות וקריירה, 1918–1931
לאחר שביתת הנשק בנובמבר 1918, הרטינגר חזר הביתה כדי למצוא את בוואריה במצב של כאוס פוליטי. כמו אצל ותיקי מלחמה רבים מרקע ממעמד הביניים, הוא הצטרף לפרייקורפ באופוזיציה עם הרפובליקה הסובייטית של מינכן, אך בתחילת 1919 עזב את המיליציה, התפטר מחברותו ברייכסווהר (והפסיד תשלום חודשי מובטח) ונרשם ללימודים מחדש כסטודנט לחוג למשפטים באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן.[1]
אף על פי שחי בעוני במשך רוב זמנו באוניברסיטה, הרטינגר הצטיין בלימודיו והוסמך ביוני 1924. העסקתו הראשונה הייתה בכלא אמברג, שם העניק ייעוץ משפטי בנושאים פליליים ובענייני הכלא. לאחר ששימש כעוזרו של סגן התובע בפסאו, הוא מונה לבית המשפט האזרחי בתחום השיפוט של מינכן I, שם הקים מוניטין כמתנגד לרדיקליות הימנית המתעוררת במשך שש שנים.
במרץ 1931 הועלה הרטינגר מעוזר התובע במינכן I לסגן התובע במינכן II.
חקירת הרציחות בדכאו
בעקבות צו שרפת הרייכסטאג להגנת העם והמדינה, החלו הנאצים להתחרות ביריביהם הפוליטיים (אנשי KPD ו-SDP) ולכלוא אותם במחנות ריכוז. אחד המחנות הראשונים שנפתחו היה דכאו, שבו היו העצורים מאובטחים על ידי 70 אנשי משטרת בוואריה. כמפקד המשטרה בבוואריה, דאג היינריך הימלר לשחרר בהדרגה את המשטרה מחובה זו על ידי הכנסת צבא פרטי משלו שהוקם במסגרת המפלגה הנאצית, האס אס. ב-12 במרץ, יום לאחר הגעת האס אס למקום, קיבל משרד עורכי הדין דיווח על ארבעה הרוגים בקרב אוכלוסיית הכלא. מאחר שהיה צורך לחקור כל מוות במשמורת המדינה (למעט מסיבות טבעיות),[1] יוזף הרטינגר והבוחן הרפואי מוריץ פלאם נשלחו למחנה הריכוז דכאו לחקור דיווח על ארבעה אסירים שנהרגו בעת ניסיון בריחה.
מפקד המחנה הילמר וקרלה הראה להם את המקום בו נורו ארבעת האסירים בעת שניסו להימלט ליער ומאוחר יותר אל הסככה בה נערמו שלוש הגופות על הרצפה. הרטינגר האשים את הסוהרים על הטיפול הלא מכובד בגופות לפני שהוא וד"ר פלאם החלו לזהותם ולבחון אותם. הם ציינו במהירות שכל האסירים ההרוגים (רודולף בנאריו, ארנסט גולדמן, ארתור קאהן) היו יהודים ונורו בבסיס הגולגולת. אחיו השני של קאהן, ארווין, שרד את הירי בעת הבריחה אך כעבור ארבעה ימים מת כשהוא תחת שמירת האס אס בבית החולים. מבלי לערער על השומרים בנקודות אלו, החוקרים חזרו במשך מספר ימים כדי לתעד בקפידה את הראיות, כשפלאם ביצע נתיחות על ארבעת האסירים. הרטינגר ופלאם ציינו סתירות רבות בין הפציעות בגופות לבין דיווחי שומרי המחנה על מקרי המוות.
בכל ביקור היו להם יותר ויותר מקרי מוות לחקור, כמו המקרה של סבסטיאן נפזגר, שומר המחנה, שלכאורה התאבד.[2] הנתיחה הראתה כי גבו היה חבול קשות לכל רוחב וראיות לדימום פנימי. לכאורה הוא ניסה לתלות את עצמו ברצועות הרגל התותבת שלו וכשזו נכשלה, הוא חתך את פרקי כף היד שלו כל כך עמוק שחדר לעצם. נתיחת הגופה של עורך הדין אלפרד שטראוס, שנורה גם הוא בניסיון להימלט, העלתה שהוא מת מכדור בצוואר לאחר שסבל מהתקפות פיזיות קשות שנבעו מכך שהוכה למוות. גבו היה מכוסה קרעים ועכוזיו חבושים כדי להסתיר חתך עמוק.
במשך מספר חודשים השניים גילו עדויות ברורות לרצח וערכו תיק אישום נגד הילמר וקרלה, מפקד האס אס של דכאו, ד"ר ורנר נירנברג רופא המחנה ויוסף מוצבאואר, המנהל הראשי של המחנה (Kanzleiobersekretär). במאי 1933 הציג הרטינגר את התיק בפני הממונה עליו, התובע של מדינת בוואריה, קארל וינטרסברגר. כתמיכה ראשונית בחקירה, וינטרסברגר נרתע מלהגיש את כתב האישום שהתקבל למשרד המשפטים, מאחר שזה היה יותר ויותר תחת השפעת האס אס. וינטרסברגר בחר להיות פתוח לגבי החקירה עם צוות מחנה דכאו ועם פוליטיקאים. וינטרסברגר סירב לחתום על כתב האישום והציע להרטינגר להגישו בעצמו. ביוני 1933 צמצם הרטינגר את היקף התיק לארבעה מקרים ברורים ביותר. יוהאן קנטשוסטר הואשם ברצח אלפרד שטראוס. קרל אהמן הואשם ברצח לאונרד האוסמן. לא ניתן היה לזהות את רוצחי לואי שלוס וסבסטיאן נפצזר ולכן הוגשו כתבי אישום נגד וקרלה, נירנברג ומוצבאואר בגין רצח ושיבוש חקירה. וינטרסברגר חתם עליו, לאחר שהודיע על כך קודם לראש האס אס היינריך הימלר. ההריגות בדכאו נעצרו לפתע (באופן זמני) למשך מספר חודשים, וקרלה הועבר לשטוטגרט ובמקומו הובא תאיודור אייקה לפקד על המחנה. כתב האישום והראיות הקשורות אליו הגיעו למשרדו של שר המשפטים של בוואריה, האנס פרנק, אך יורטו על ידי המושל אדולף וגנר וננעלו בשולחן רק כדי להתגלות על ידי צבא ארצות הברית, אך כבר לאחר המלחמה.[3]
גם הרטינגר וגם ווינטרסברגר הועברו לתפקידים פרובינציאליים. בשנת 1934 מונה ווינטרסברגר לנשיא בית הדין האזורי הגבוה בעיר במברג. הרטינגר הועבר תחילה למינכן I ואז לתפקיד באמברג. פלאם לא הועסק עוד כבוחן רפואי והוא שרד שני ניסיונות בחייו לפני מותו בבית חולים לחולי נפש באותה שנה.
החיים שלאחר המלחמה ומאוחר יותר
בשנת 1946 התיקים החסרים של הרטינגר התגלו על ידי צבא ארצות הברית במשרד המשפטים בבוואריה ושימשו כראיות במשפטים של בכירים נאצים בבית הדין נירנברג בשנת 1947. העדויות שנאספו ותועדו על ידי פלאם במסגרת כתב האישום של הרטינגר הבטיחו כי יושגו הרשעות של נאצים בכירים כמו אוסוולד פוהל. התנהגותו של וינטרסברגר מתועדת בראיות שלו ממשפט פוהל.[4]
אף על פי ששלושת הצדדים הנאשמים ששמם מופיע בכתב האישום המקורי של הרטינגר כבר היו מתים, בכתב האישום הוזכרו גם "אנשים לא ידועים" שייתכן שפעלו מטעמם ואחד המשתתפים האכזריים ביותר שלהם, הנס שטיינברנר עדיין היה בחיים. על בסיס כתב האישום המקורי של הרטינגר הואשם שטיינברנר ברצח לואי שלוס (ובראיות חדשות מכמה אסירי דכאו לשעבר[5]) ברציחתם של וילהלם ארון וקרל לרברגר. במשפטו של שטיינברנר בשנת 1952[6] הגיע חבר המושבעים לפסקי הדין הבאים: רצח שלוס: לא אשם, תקיפה חמורה של שלוס: אשם (עונש של שנתיים מאסר), רצח לרברגר אשם אך בכפייה ממפקדו (עונש של 10 שנים), רצח ארון: אשם (עונש מאסר עולם). מתאו בכלא לנדסברג בשנת 1962 הקליד שטיינברנר מכתב וידוי בן 8 עמודים, ששלח באמצעות רשויות הכלא להרטינגר. הוא אמר להרטינגר שהוא עצמו היה מוצא להורג בשנת 1933 אלמלא היו מעורבים אישים בכירים בעלי עוצמה. במאי 1963 הועבר שטיינברנר מהכלא בלנדסברג על הלך לבית אבות בברכטסגאדן, שם מאוחר יותר תלה את עצמו.
התוכניות הראשוניות של בעלות הברית לדה-נאציפיקציה של גרמניה בשנת 1945 דוללו כאשר התמודדו עם יצירת מדינה גרמנית מתפקדת. בניגוד לווינטרסברגר, הרטינגר לא הצטרף למפלגה הנאצית לפני המלחמה, אך עד 1945 למעלה מ-90% מעורכי הדין וכל השופטים היו חברי המפלגה.[7] הצורך בניהול מערכת המשפט ניצחה את עקרון הדה-נאציפיקציה במיוחד כאשר היא הופקדה בידי מדינה גרמנית חדשה. כך שבמערכת המשפט הגרמנית שלאחר המלחמה, הרטינגר עדיין נאלץ להתמודד עם אישים רבים שהיו נאצים נלהבים.
המסמך הידוע לשמצה שנודע בכינוי Braunbuch[8] שפרסמה גרמניה המזרחית הציג פירוט של כל בעלי התפקידים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה שהיו בעבר נאצים ופושעי מלחמה. במהדורת 1968 מופיע יוסף הרטינגר כראש מועצה בית המשפט הצבאי לשעבר של "Höheres Kommando LX" (חטיבת תקשורת של הוורמאכט). עם זאת, התיעוד בארכיון המדינה של בוואריה, מראה שהוא עבד כמנהל בית המשפט המחוזי ("לנדריכטסדירקטור") בעיירה אמברג משנת 1936 ועד סוף המלחמה בשנת 1945.[5][9]
כמו כל עורך דין גרמני, הרטינגר הגיע לשימוע דה-נאציפיקציה (Spruchkammerverfaren) בשנת 1948 ושובץ לתפקידו באמברג. בשנים 1954–1958 עבר הרטינגר לעבוד בשירות התביעה הפדרלי הממשלתי ("Bundesanwalt beim Bundesgerichtshof") שהוקם בקרלסרוהה.[6] מ-9 בדצמבר 1958 כיהן כמזכיר ראשי במשרד המשפטים בבוואריה עד לפרישתו ב-5 בדצמבר 1966.
הרטינגר השלים כתיבת זיכרונותיו ב-4 בפברואר 1984. הוא נפטר כעבור 6 חודשים.
בתרבות הפופולרית
דמותו הוצגה לראשונה בסרט "ששת החודשים הראשונים בשלטון", הפרק השני של הסדרה התיעודית של ה-BBC עלייתם של הנאצים משנת 2019.[10] הוא גולם על ידי כריסטופאס קוואליאוסקאס.[11] הפרק מתאר את חקירת הרציחות בדכאו כשהיה סגן תובע המדינה של בוואריה.
קישורים חיצוניים
- Ryback, Timothy W. (21 באפריל 2015). Hitler's First Victims: The Quest for Justice. FacingHistory.org.
{{cite AV media}}: (עזרה) - Jones, Julian (2 בספטמבר 2019). The Rise of the Nazis: Episode 2 The first 6 months in power. BBC.
{{cite AV media}}: (עזרה)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Ryback, Timothy W. Hitler’s First Victims: The Quest for Justice, Vintage, 2015.
- ^ Hans Beimler. "Im Mörderlager Dachau: 50 Todesfälle in Dachau (1933)". Bibliotheka Augustana. נבדק ב-30 בספטמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ United States. Office of Chief of Counsel for the Prosecution of Axis Criminality (1946). Nazi Conspiracy and Aggression, Volume 3 (באנגלית). Washington DC: U.S. Government Printing Office.
- ^ "1216-PS Concentration Camp Dachau: Special Orders (1933)". Harvard Law School Library Nuremberg Trials Project. נבדק ב-11 בספטמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 Seubert, Rolf; Döring, Jörg; Joch, Markus (2011). Mein lumpiges Vierteljahr Haft in Alfred Andersch Revisited. Berlin: Walter de Gruyter GmbH. pp. 97–104. ISBN 978-3-1102-6826-3. נבדק ב-3 באוקטובר 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 Dr. Otto Gritschneder (1984). "Es gab auch solche Staatsanwälte: Juni 1933: Anklageschrift gegen Dachauer KZ-Kommandanten". Freiburger Rundbrief Section 8. נבדק ב-1 באוקטובר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Taylor, Frederick (2011). Exorcising Hitler: The Occupation and Denazification of Germany. London: Bloomsbury Publishing. pp. 282–287. ISBN 978-1408822128. נבדק ב-2 באוקטובר 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Schmack, Otfried; Ostberg, Gisela; Kurth, Gerhard (1968). "Braunbuch Kriegs- und NAZI-verbrecher in der Bundesrepublik und in WestBerlin". Staatsverlag der Deutschen Demokratischen Republik. p. 192. נבדק ב-1 באוקטובר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Barbara, Distel; Wachsmann, Nikolaus; Steinbacher, Sybille (2014). Staatlicher Terror und Zivilcourage in Die Linke im Visier: Zur Errichtung der Konzentrationslager 1933. Göttingen: Wallstein Verlag. p. 105. ISBN 978-3-8353-2630-9. נבדק ב-3 באוקטובר 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Rise of the Nazis - Series 1: 2. The First Six Months in Power (באנגלית בריטית), נבדק ב-30 באוגוסט 2020
{{citation}}: (עזרה) - ^ "Rise of the Nazis -The First Six Months in Power". BBC. נבדק ב-30 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה)
30879486יוזף הרטינגר